מחנכים באמונה - מועצת החמ"ד

דפי מאורות (5772-16)
"יש יהודים דתיים ויש יהודים אפיקורסים [...] מה זה בית ספר דתי, צריכים הדתיים לקבוע" (בן גוריון, 1953).
 
 
בתקופת המנדט הבריטי מערכת החינוך הציונית דתית בישראל הושתתה בעיקר על זרם "המזרחי" שהוכר כזרם חינוך עצמאי כבר בשנת 1920. בתי הספר של זרם "המזרחי", שנוסדו שנים רבות לפני קום המדינה, היו סוכניו הנאמנים של רעיון "תורה עם דרך ארץ". בהתאם לכך תכנית הלימודים בהם הייתה מבוססת על מחצית מסך כל השעות בלימודי קודש, והמחצית האחרת – על לימודים כלליים.
לאחר הקמת המדינה היה חשש שהמבנה הממלכתי החדש יעודד מגמה של חינוך אחיד לכולם בבית ספר אחד, תוך מתן אפשרות לפתיחת כיתות בעלות צביון דתי. רעיונות מסוג זה באו גם מתוך המחנה הדתי.
חוק החינוך הממלכתי שהתקבל בכנסת בשנת 1953 הביא לביטול הזרמים החינוכיים ("כללי", "העובדים", "המזרחי", "פועלי אגודת ישראל") ולהקמתו של חינוך ממלכתי בעל שתי מגמות: חינוך ממלכתי כללי וחינוך ממלכתי דתי. לשם כך הוקמו שתי ועדות חינוך, שאחת מהן הייתה המועצה לחינוך ממלכתי דתי. אל מערכת החינוך הממלכתית דתית נספחו הפלג הדתי של זרם "העובדים", בתי הספר של "פועלי אגודת ישראל" ובתי ספר של חב"ד.
הקמת מועצת החמ"ד (חינוך ממלכתי דתי) הייתה תוצאה של פתרון ומענה לציבור הדתי במדינה לשמירת הזכות לחינוך דתי. מועצת החמ"ד היא גוף בעל מעמד המוגדר בחוק, המייעץ לשר החינוך במטרה לדאוג לכך שהאוטונומיה החינוכית של החמ"ד תכובד. על פי החוק, חייב שר החינוך להיוועץ בגוף זה לפני קבלת החלטות הנוגעות לחינוך הדתי. למועצה יש זכות להטלת וטו על החלטות שלא נראות לה. משמעות הדבר היא שסמכותה של המדינה בנושא החינוך הממלכתי דתי מופקד מאז בידי מועצת החמ"ד.
המינהל לחינוך דתי במשרד החינוך הוא הממונה על הפעלת המסגרת החינוכית של בתי הספר המוגדרים ממלכתיים דתיים: הכשרת המורים ואישורם ללמד במסגרת החינוך הממלכתי דתי וקביעת תכניות לימודים ועקרונות פדגוגיים.
 
לעיון נוסף
·         אלבוים-דרור, רחל, החינוך העברי בארץ-ישראל, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תש"ן
·         קיל, יהודה, יסודותיו, תולדותיו, לבטיו וגידוליו של החינוך הממ"ד", בתוך: עזריאלי, יהודה (עורך), החינוך העברי בגבורותיו, המרכז לחינוך דתי, ירושלים תשמ"ז, עמ' 163–187
·         רז, שמחה (עורך), מאה שנות חינוך ציוני-דתי, ירושלים תשס"ז

 

מחבר:
מכמן, ברוריה