עיונים בסידור התפילה - ברכת עירוב חצרות

דפי מאורות (5775-31)
"אשר קדשנו במצוותיו [...] על מצוות עירוב"
 

כדי להבהיר את ברכת העירוב חייבים להבין את הנושא ואת המצבים המחייבים אותו. בזמן המשנה רוב הבתים היו מסודרים כך שהייתה להם חצר משותפת. חלק מפעולות הבית היו בחצר זו, דבר שהצריך להכניס ולהוציא חפצים מהבית לחצר וחזרה.

 
 

פעולות כאלה מעוררות בעיות בשבת. עירוב חצרות היא תקנה הלכתית המאפשרת את הטלטול בשבת בין רשות היחיד (הבית הפרטי) ובין הרשות המשותפת בחצר.
הרמב"ם מציין שלפי דין תורה מותר לטלטל בחצר ומהחצר לבתים, מפני שכל החצר נחשבת כרשות יחיד אחת. לעומת זאת, מדברי סופרים אסור לטלטל ברשות היחיד כאשר יש חלוקה לדיירים עד שייערכו כל השכנים מערב שבת. את התקנה מייחסים לימי שלמה המלך ובית דינו. מקור התקנה היא כדי שלא יטעו אנשים ויאמרו: כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות ולשווקים ולהכניס מהם לחצר, כך מותר להוציא מן המדינה לשדה ולהכניס מן השדה למדינה. הם יחשבו שהשווקים והרחובות, הואיל והם רשות לכול, הרי הם כמדברות וכשדות, ויאמרו שהחצרות הן רשות היחיד; יחשבו שאין ההוצאה בגדר מלאכה ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים.
על ידי העירוב ניתן להתיר את הטלטול בין רשות היחיד והחצר בשבת. עירוב חצרות מורכב ממזון שמונח באחד מבתי המגורים ומשמעותו היא שרואים בכך כאילו כל הדיירים בשותפות (מעורבים) ואוכלים במקום אחד. העירוב הפך את כל הרשויות הפרטיות המשתתפות בו לרשות יחיד אחת, ועל ידי כך מותר לטלטל בין כל רשויות היחיד.
השיעור הדרוש לעירוב הוא כמות מזון הראוי לאכילה לאדם אחד לשתי סעודות. הוא חייב להיות מונח באחד הבתים ומורכב מאוכל מותר (לא טבל ולא ערלה). היום נוהגים להשתמש בחבילת מצות כיוון שהיא נשמרת לאורך זמן. בדיעבד, שבע מצות הן שיעור מספיק לעניין זה, אבל לכתחילה יש לקחת שמונה מצות לפחות. היום נהוג שהרב מכין את העירוב ומברך את הברכה "[...] אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב". בזה הוא מזכה את העירוב לכל דיירי האזור באמצעות אדם נוסף שאיננו סמוך על שולחנו. אדם זה מגביה את העירוב טפח אחד לפחות והרב אומר, "בהדין עירובא יהא שרא לן לאפוקי ולעילוי מן הבתים לחצר, ומן החצר לבתים, ומבית לבית כל הבתים בחצר – לכל שבתות השנה". (על ידי עירוב זה יהיה מותר להוציא ולהכניס חפצים מהבתים לחצר ומהחצר לבתים, בכל שבתות השנה).
אי-אמירת הברכה אינה מעכבת, והעירוב אינו נפסל בכך. את העירוב חייבים לבצע לפני כניסת השבת. נהוג היום להניח את העירוב בבית הכנסת, אבל אפשר להניח אותו בבית של אחד הדיירים או בחצר, במקום שהוא ישתמר. כאשר אין רחובות ומבואות ועושים עירוב חצרות בלבד, יש להניח את העירוב דווקא בבית ולא בבית הכנסת או בחצר.
כלל הוא ש"זכין לאדם שלא בפניו", כלומר ניתן להעביר דבר לבעלות אדם אחר אף ללא ידיעתו, במקרה שמדובר בדבר שהוא זכות בשבילו. עירוב חצרות מתאים לכלל הזה. במקום לאסוף מעט מזון מכל השותפים אפשר שאדם אחד יזכה לכולם חלק מהמזון שהוא מכין. על ידי כך יהיו כולם שותפים במזון. כאשר יש דיירים רבים, כאשר הרב עושה עירוב חצרות לשכונה או לעיר, משתמשים בכלל זה; מעבירים חלק מהמזון לבעלות הדייר בלי ידיעתו, כי בוודאי הוא זוכה על ידי העירוב.
גם אדם שאינו תושב קבע במקום יכול להגביה ולזכות בעירוב לכל בני העיר. הוא יכול אף לברך את ברכת העיר. גם אם אינו מתכוון לשהות שם בשבת, עצם זיכוי העירוב נחשב למעשה. לכן יכול לברך עליו גם מי שלא יישאר בשבת ולא יזדקק לעירוב.
אם כל העירוב נאכל, נאבד, או התעפש, אם בכניסת השבת במשך כל תקופת בין השמשות היה קיים, מותר להמשיך ולטלטל באותה שבת, אבל אין לסמוך עליו לשבתות הבאות. אם במשך השבת קרה שהעירוב נאבד או התעפש ולא ידעו מתי קרה, מעמידים את העירוב על חזקתו, אומרים שהיה קיים בתקופת בין השמשות, והעירוב כשר. אבל אם בשבת מוצאים שהעירוב התעפש וברור שהוא מעופש זמן רב, אי אפשר להתיר את הטלטול כי סביר להניח שבכניסת השבת היה כבר מעופש.
נסיים את הדיון בהבאת מספר מקרים שבהם אין צורך בעירובי חצרות על אף שיש במקום כמה משפחות: כאשר יש חדר אוכל משותף לכל המשפחות אין צורך בעירובי חצרות, אבל אם יש רק מטבח משותף וכל משפחה אוכלת בבית נפרד, אין זה פוטר אותם מעירוב חצרות. משפחות ודיירים שבעל הבית השאיל להם בתים ויש לו רשות להוציאם בכל רגע שירצה, אינם מצריכים עירוב חצרות אפילו שאין חדר אוכל משותף. בצבא, כשיש מחנה שעומד לצאת למלחמה, בין אם זו מלחמת מצווה ובין מלחמת רשות, המחנה פטור מעירוב חצרות. פטור זה קיים גם אם המחנה חונה במקום אחד בקביעות. חשוב לציין שהפטור של כל המקרים הוא רק מעירובי חצרות, אך חייב שהשטח יהיה מוקף מחיצות או צורת הפתח.
יהודה לובין
מרכז תכנית השלמות לייעוץ חינוכי
 
 

 

מחבר:
לובין, יהודה