דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי
דפי מאורות

 פרשת האזינו


דפי מאורות (5776-53)

קבצים להורדה :
מחבר: כחלון, רותם
דוא''ל :
"כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו"
(דברים לב, ג)
 
חז"ל למדו מהפסוק "כי שם ד' אקרא" את החובה לברך ברכות התורה לפני הלימוד. כך נאמר במסכת ברכות (כא, א): "מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר, 'כי שם ה' נקרא הבו גודל לאלהינו' ".
מסביר רש"י (שם, ד"ה "כי שם ד' אקרא"): "כשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל: אני אברך תחילה ואתם ענו אחרי אמן; כי שם ד' אקרא – בברכה – אתם הבו גודל לאלהינו – באמן".
הרמב"ם אינו מונה את חובת ברכת התורה במניין המצוות. הוא כותב בספר המצוות (מצוות עשה, יא): "והמצוה האחת עשרה הוא הציווי שנצטווינו ללמד חכמת התורה וללמדה, וזהו הנקרא תלמוד תורה, והוא אומרו ושננתם לבניך וכו' ". זאת, מבלי להזכיר כלל את חובת אמירת ברכות התורה. וכן בספרו משנה תורה מזכיר הרמב"ם את חובת אמירת ברכות התורה דווקא בהלכות תפילה (ז, י) עם שאר הברכות שמברכים כל יום, ולא בהלכות תלמוד תורה. רוצה לומר שברכות התורה הן כשאר הברכות שתיקנו חז"ל לומר מדי יום. 
הרמב"ן חולק על גישתו זאת של הרמב"ם, ובהוספותיו לספר המצוות כותב (מצווה טו):
שנצטווינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה [...] וכאשר נצטווינו בברכה אחר [על] האכילה, כך נצטווינו בזה [...] מכל זה נתבאר שהברכה הזו מן התורה ואין ראוי למנותה מצווה אחת עם הקריאה [...].
כה משכנעים היו דברי הרמב"ן עד שאפילו מפרשי ומגיני הרמב"ם תמהו על שיטתו של הרמב"ם. כך כותב בעל "מגלת אסתר" על אתר:
דברי הרמב"ן צודקים בזה המקום, ולא ידעתי למה לא מנאה הרב [=הרמב"ם] – אם לא שחשב שמדרשם בזה הפסוק הוא על דרך אסמכתא בלבד. אמנם עליו להביא ראיה.
אולם יש לציין כי מהעיון ברצף הפסוקים שבתחילת הפרשה, ופסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו" בכללם, נראה  לכאורה שהפסוקים אינם עוסקים כלל בלימוד התורה, אלא
או בשמים ובארץ ובחובתם לשבח את ה' (אבן עזרא), או בבני ישראל ותוכחתם ובדרישה מהם להודות על האמת (רשב"ם).
כיצד אפוא הבין הרמב"ן, בעקבות חז"ל, שהמדובר כאן הוא בלימוד התורה ובחובה לברך על לימוד זה?
מסביר הנצי"ב (דברים לב, ג):
[...] פשוטו של מקרא – של שמים וארץ. אבל בגמרא תענית דף ז' פירשו "יערוף כמטר לקחי" לענין לימוד התורה [...] ובברכות דף כב [כא] וכן בירושלמי שם פרק ז' למדו מדכתיב "כי שם ה' אקרא" שחייבין לברך ברכות התורה לפניה. ואם כן, אינו מתפרש כל זה הדיבור לשמים וארץ המשפיעים ומושפעים ברכות הטבע, אלא הבינו עוד משמעות ב"שמים" ו"בארץ". והיינו, תלמידי חכמים וזקני הדור מכונים בשם "שמים", המשפיעים כח רוחני בישראל, וההמון המקבלים מכונים בשם "ארץ" [...] ואם כן יהיה ביאור הענין: שהזהיר את ה"שמים" – והמה תלמידי חכמים – שישמעו [...] "ותשמע הארץ אמרי פי". כאשר ישמעו תלמידי חכמים עומק הלכות, ויהיו יגעים להאזין ולהקשיב, אזי ימצאו המה דברים להשמיע להמון העם "אמרי פי", היינו דברים כבושים ונוחים, אשר יהיו דבריהם בנחת נשמעים [...].
"כי שם ה' אקרא" – שהרי דבריי נאמרים בברכה בשם ה' לפניה, על כן יש בה [=בתורה] כח להתברך בפיכם, דהברכה היא תועלת להצלחת הלימוד. "הבו גודל לאלהינו" – ואתם ענו אמן, כפירוש רש"י ברכות דף כב [כא] [...].  
לפי הנצי"ב, שמים וארץ מתייחסים – לפי חז"ל – למלמדים וללומדים, כשעיסוקם הוא לימוד התורה. מכאן שהפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו" מתייחס אכן לברכת ה' במסגרת לימוד זה, הלא היא ברכת התורה.
מחלוקתם של הרמב"ם והרמב"ן תוסבר אם כן כמחלוקת סביב השאלה אם חז"ל אמנם הבינו כך את הפסוקים ומכאן שחובת ברכות התורה נובעת מצו הכתוב (שיטת הרמב"ן), או שכלל לא עלה על דעתם לפרש כן את העניין ורק הסמיכו את תקנתם על פסוקי המקרא (שיטת הרמב"ם).
רותם כחלון
סטודנטית בהתמחות לתושב"ע ובמסלול לחינוך מיוחד