דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי
דפי מאורות

 פרשת וילך


דפי מאורות (5776-52)

קבצים להורדה :
מחבר: ווקנין, אליה
דוא''ל :
"בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבא" (דברים לא, ב)
 
בתחילת הפרשה מופיע פסוק שבו מודיע משה רבנו שלא יוכל להנהיג עוד את העם: "לא אוכל עוד לצאת ולבא וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה". הסיבה לכך – כי כך קבע ה', "וה' אמר אלי" וכו'. אם כן, מדוע מציין משה את גילו, "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום"? האם לרמוז שגם מצב בריאותו אינו כתמול שלשום ואינו מאפשר את המשך פעילותו?
על כך אומר רש"י: "יכול שתשש כוחו? תלמוד לומר, (דברים לד, ז) 'לא כהתה עינו ולא נס לֵחֹה' ". מדוע הוא מציין את גילו? "אנכי היום – היום מלאו ימי ושנותי, ביום זה נולדתי וביום זה אמות". משה בא להודיע כי הגיע עת פטירתו, אך אין הוא רומז לחולשה ולהתרופפות כלשהי בבריאותו.
אחרת היא דעת האבן עזרא. לדעתו, "לצאת ולבא – במלחמה; והטעם, כי אילו לא הייתי מת עתה, אין בי יכולת להלחם". לאמור, קיים בהחלט קשר בין תחילת הפסוק, "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", ובין סופו, "לא אוכל עוד לצאת ולבא". מפאת גילו המופלג לא יכול עוד משה רבנו להנהיג. אלא שהבדל יש בין, "לא כהתה עינו ולא נס לֵחֹה", שמשמעותו בריאות כללית טובה, ובין, "לא אוכל עוד לצאת ולבא", המתייחס לכוח הפיזי הנדרש להובלת מלחמה. בריאות כללית טובה הייתה למשה רבנו, אך הכוח הפיזי הנדרש להובלת מלחמה, לדעת האבן עזרא, כבר לא היה לו.       
אף האברבנאל מקשר את תחילת הפסוק לסופו, אלא שלדעתו משה דווקא היה במצב בריאות המאפשרת הובלה למלחמה. וזה לשונו: "ואני אחשוב שמשה רבנו אמר אל ישראל 'בן מאה ועשרים שנה אנכי היום', והם טובים באמת. כי כמו שהעידה התורה עליו, 'לא כהתה עינו ולא נס ליחה' ".
אבל אין ראוי שאוֹנֶה את עצמי בחשבי שכן יהיה תמיד. כי מפאת הזקנה, עם היותי בהווה בריא(ה) וטוב, אין ספק שלא יהיה כך בעתיד. כי בהכרח תבואני החולשה מהרה בהיותי בירידה האחרונה. כי כן יקרה לזקנים, שבהיותם בבריאות, פתאום תבואה החולשה. וזהו אמרו "לא אוכל עוד לצאת ולבא". רוצה לומר, עוד, בעתיד לא אוכל, עם היות שאוכל עתה. ועם זה, לא יהיה המאמר הזה סותר לאמרו, "לא כהתה עינו ולא נס ליחה", כי שם ידבר מההווה, ומשה דיבר כאן בדרך השכל לְמה שיהיה עליו בעתיד.
לפי האברבנאל, "בן מאה ועשרים שנה אנכי" היא אכן סיבה ל"לא אוכל עוד לצאת ולבא", אך לא בגלל התרופפות בריאותו בהווה, אלא בגלל הצפי להתרופפותה בעתיד.
אולם לדבריו, הקשר לסוף הפסוק אינו ברור, "וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה". נראה שדבריו של הרש"ר הירש משלימים את הפסיפס:
למרות מאה ועשרים שנותיו "לא – כהתה עינו ולא – נס לחה" (להלן לד, ז), אולם הייתה זו מתנה מיוחדת של חסד ה' שזכה בה רק לעת פעילותו. אך פעילות זו הגיעה עתה לסיומה. ולפיכך מכאן ואילך צריך היה לצפות לאותה חולשה טבעית המתאימה לגילו, והיה זכאי אפוא לומר שאין הוא יכול להתלונן אם הוא – בן – מאה ועשרים שנה – שוב לא יהיה לו הכח לפעילות ציבורית.
בריאות טובה מתנת ה' היא, הניתנת לאדם כדי למלא שליחותו עלי אדמות. הסתיימה שליחותו, נלקחים ממנו האמצעים הניתנים לו כדי לקיימה. את זאת ידע משה רבנו, ומכאן להכרזתו, "לא אוכל עוד לצאת ולבוא".
 
אליה ווקנין
סטודנטית בהתמחויות לתושב"ע וללימודי ארץ ישראל