חדש על המדף

זהו קובץ מחקרים בספרות עברית, המוקדש לפרופ' אבידב ליפסקר - חוקר פרוזה עברית קדומה וחדשה והיסטוריוגרף של הספרות העברית.

בספר מאמרים רבים, מאת בכירי החוקרים בספרות עברית בארץ ובעולם, ובהם: פרנץ קפקא כסופר יהודי מודרני, סיפורי עם יהודיים ממזרח אירופה במאות ה-18 וה-19, ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית והיידית החדשה, ארון הספרים של האישה באשכנז במאות ה-16 וה-17 ומה היו ספריה של המשכילה במאה ה-19, ספרים כסמלי הצחוק ביצירת עגנון, הכתיבה הרבנית בפיוטי מרוקו, שפה, מחסום ואהבה אצל אלי עמיר, טקסט וקהילה בשירתו של יהודה עמיחי, מה בין גנסין לקריאה בתלמוד, היצירות הספרותיות היהודיות מכתבי היד של ימה"ב עד לראשית הדפוס, מאפייני הכתיבה בעולם הדתי, זיקתו של הסופר העברי למולדת ועוד.

כיצד יכול הוגה להביע דעות קיצוניות כשהוא בסביבה דתית?האם ניתן לנסח חוויה דתית במילים? האם יכול הוגה לפנות בדבריו לקהילות שונות? התשובה לשאלות אלה היא הכתיבה הרב ממדית. לא בכל התקופות היה ההוגה הדתי מודע ליכולת שבכתיבה, לעוצמה שברב ממדיות. ספר זה עוסק בהגות היהודית במאה השתים עשרה. הספר עוקב אחר התהליך של התגבשות הכתיבה הרב ממדית החל מהשימוש בטכניקות של הצנעה בכתביהם של ר' שלמה אבן גבירול ור' יהודה הלוי וכלה בתודעה של כתיבה. השלב הבשל של תודעת הכתיבה החל להופיע בפרשנותו של ר' אברהם אבן עזרא לספרי המקרא והגיע לשלמות בהגותו של הרמב"ם. ספר זה מציג תחנות בתהליך הכתיבה, ומעמיד את הקורא בפני הדרמה המתחוללת בדעתו של הגאון והמנהיג כשהוא מחבר את יצירותיו הפילוסופיות והתאולוגיות.

מה תפקידן של מטפורות בשפה הפסיכואנליטית? מה הזיקה בין השימוש במטפורות לבין סוגיית האמת בפסיכואנליזה? האם  מטפורות מוליכות שולל, כשם שסבר אפלטון? האמנם לקסיקון המונחים הפסיכואנליטי מורכב ממטפורות חולפות ומתחלפות, ברוח השקפתו של ניטשה? ואם כן,  איזו יציבות ניתן לקוות שהידע בפסיכואנליזה יוכל להציע בעולמנו המשתנה?

ספרה של תאיר כספי עוסק בשאלות אלה באמצעות עיון במושגים מרכזיים בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן. המחברת מתחקה אחר אופני השימוש במטפורות הייחודיות ללשונם של הוגים אלה, תוך כדי כך שהיא  בוחנת  את הקשר בין שפתם לבין הפרדיגמה הפילוסופית שבה הם אוחזים ואת קשריה של זו לעמדתם הטיפולית. בניגוד להשקפתו של פרויד, המחברת מראה שמטפורות אינן פיגום שניתן להשליכו. המחברת טוענת שמאחר שהפסיכואנליזה עוסקת בהבנת תהליכים נפשיים מופשטים, לא-מודעים וטרום-מילוליים, היא נזקקת לשימוש גדוש במטפורות כדרך לחשוב ולהמחיש באופן חוויתי את מרחבי הנפש.

הספר מלווה בניתוח תיאורי מקרים מעבודתם של קליין, ויניקוט ואוגדן המדגימים את השימוש הייחודי של הוגים אלה במטפוריות בעבודתם הקלינית.

מהו מיינדפולנס? כיצד מתרגלים אותו? כיצד התרגול מיושם בחינוך? מה מספר המדע על אודותיו וכיצד קשורות השפעות התרגול לחינוך? הספר חושף את הפוטנציאל הגדול הטמון בתרגול זה ובתרגולי התבוננות בכלל, ואגב כך דן גם בביקורות על המהפכה השקטה. תוך הצגת נקודות מבט מגוונות ביחס לתרגולי התבוננות, הספר פותח דיון מעמיק בשאלות באשר לחינוך בהווה ובעתיד ומציע תיאוריות חינוכיות חדשניות המבהירות את מקומם של התרגולים הללו בחינוך באלף השלישי.

חובבי העברית הוותיקים מכירים היטב את ספרו הדק והמרתק של פרופ' יחזקאל קוטשר "מלים ותולדותיהן" שיצא לאור בשנת תשכ"א (1961), ובו סיפורי גלגוליהן של מילים ברחבי העברית ומחוצה לה. המהדורה הוותיקה אזלה מזמן, ועתה הוציאה האקדמיה ללשון העברית את הספר במהדורה חדשה.

הספר מגולל את תולדותיהן של עשרות מילים עבריות – מהן נפוצות מאוד ומהן נדירות. המחבר פורס לפני קוראיו יריעה רחבה של הרקע הבלשני, התרבותי וההיסטורי של המילים ומצביע על קשרים מעניינים ואפילו מפתיעים בין מילים עבריות למילים משפות שונות מאוד ורחוקות מאוד זו מזו. ויש שהוא מפריך אמונות עממיות וחסרות בסיס על קשרים בין מילים. הינה כמה מן המילים שהספר דן בהן: מחוז ונמל, חרוב וקיראט, מַלָּח, סרן טוראי וסמל, יין, גנז וגזבר, שכן סוכן וסגן, שרוול וסרבל.

החינוך העברי בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היה בין הגורמים המרכזיים לקידום המטרות הציוניות. כבר מראשיתו פעלו חלוציו (המורים העבריים) לעיצוב דמותו של דור הבנים. מיתוסים לאומיים היו בין דרכי ההבניה של תודעתו האידיאולוגית והערכית של דור הבנים, בבחינת אמצעי לסגל לו השקפה ותפיסת עולם על פי האידיאות המרכזיות של הציונות. על פי תפיסה זו, תקופת בית ראשון ושני הובנו כמיתוסים מכוננים ותבניות עומק של תודעה היסטורית; הודגשו מיתוסים של גבורה והקרבה ומאבקים למען חירות לאומית; מיתוסים היסטוריוסופיים התוו "מעגל היסטורי" דטרמיניסטי; צויר מיתוס של דמות אנושית חדשה, דיוקן רצוי של דור הבנים הארצישראלי – "היהודי החדש" או "העברי החדש", והואדר מיתוס ה"מולדת" ו"זכותנו ההיסטורית על הארץ". מיתוסים אלה מתאפיינים ברטוריקה ריגושית, עשירה במבעים פיגורטיביים, עשירה במושגים ואופני מבע הטיפוסיים לשיח האידיאולוגי-ציוני, רטוריקה המתאפיינת בלשון מלאת פאתוס המשרתת את תוכנם וייעודם.

ספרו של דוד שחר, מיתוס וחינוך, עומד על המיתוסים הלאומיים שעיצבו את עולם הערכים של דור הבנים בראשיתו של החינוך העברי בארץ ישראל, והם עתידים להשתרש בתרבות העברית בארץ ישראל בהמשך הדרך ולהפוך במידה רבה לחלק חשוב של תרבות לאומית זו. מנקודת מבט מחקרית הספר נותן מענה לשאלה מהם התכנים והמנגנונים היוצרים תודעה היסטורית לאומית וזהות לאומית בראשיתה של חברה לאומית מתהווה – הוא מהווה נדבך חשוב בבחינת דפוסי הזיכרון הקולקטיבי ובבחינת השימוש בייצוגי העבר בתהליך בניית האומה העברית בארץ ישראל. 

אם לקחתם לידיכם את הספר הזה, אתם כנראה מדברים עברית, וזה לא מובן מאליו.

מדוע אנחנו מדברים כיום עברית, ולא יידיש, ערבית, לאדינו או כל שפה אחרת שבה דיברו הסבים שלנו?
למה כתבו יהודי ספרד ספרי קודש בערבית אך שירה — בעברית?
מדוע המשיכו יהודי הבלקן לדבר לאדינו מאות שנים אחרי שעזבו את ספרד?
איך הפכה היידיש לשפת האֵם של רוב יהודי העולם?
באיזו שפה חשב הרצל שידברו במדינת היהודים?

בספרם המרתק דנים עשהאל אבלמן וחנוך גמליאל בשאלות אלה ורבות אחרות. הם מתארים את מערכת היחסים הענפה בין חיי עַם ישראל ובין הלשונות שבהן דיבר וכתב, למן ימי המקרא, דרך גלגולי הגלויות, ועד חזרתה של העברית אל בימת ההיסטוריה כמנצחת.