חדש על המדף

ז'אק דרידה אהב לצטט את אמירתו של היידגר שלפיה על קורות חייו של הפילוסוף להסתכם במשפט "נולד, חשב, מת". אבל בחיבור המוגש כאן לקוראי העברית הוא בחר להציג את סיפור חייו האישי כמקרה מבחן קיצוני אך מובהק לסוגיית היחס בין הסובייקט לשפה.

נקודת המוצא לטיעון הסבוך והמורכב שהוא מבקש לפתח היא הצהרתו האפורטית סמוך לפתיחה: "יש לי רק שפה אחת, והיא אינה שלי".  השפה הזאת היא הצרפתית, אבל ז'אק דרידה, אזרח צרפת כמעט כל חייו, אינו "פשוט" צרפתי. הוא יהודי במוצאו ובשייכותו האתנית (בן למשפחה ששורשיה בין השאר ספרדיים); הוא מוגרבי, כלומר צפון-אפריקאי, שנולד וגדל באלג'יריה; והוא צרפתי מכוח צו כרמייה משנת 1870 ומכוח תושבותו, השכלתו, דיבורו וכתיבתו בשפה הצרפתית.

יש מן הסתם אנשים שטוענים להיותם בעלי זהות טהורה, מקורית ואחידה, שמתיימרים לדעת בוודאות מה ומי שייך, ומי ומה זר – סובייקטים חד-לשוניים מכול וכול שתובעים בעלות מוחלטת על שפתם. דרידה, בכל פרקטיקת הדקונסטרוקציה שנקשרה בשמו, תמיד חלק על תפיסות כאלה ועמל לחשוף את סתירותיהן הפנימיות. מבחינתו החד-לשוניות תמיד תהיה "של האחר" – לו עצמו לא יוכלו להיות חלק ונחלה בה, ביחס אליה העצמי שלו תמיד יהיה אחר.

בתוך עולמה של הציונות הדתית מתקיימת כבר קרוב ליובל שנים קבוצת משנה משמעותית. מדובר באנשים שהשקפת עולמם ציונית לחלוטין: הם משרתים בצבא, מייחסים חשיבות לתרומה מקסימלית למדינה ולחברה ואף רואים במדינה ערך דתי. לעומת זאת, מבחינת יחסם לתרבות המערבית החילונית הם דומים הרבה יותר לחרדים: משתדלים להתרחק מצריכת תרבות חילונית ואף להקפיד באופן קיצוני על הלכות צניעות ועל הפרדה בין נשים לגברים.

במשך השנים הם זכו לכינוי חרד"לים (חרדים לאומיים). הם אחראים לכמה מהתהליכים הבולטים בציונות הדתית של הדור האחרון - בעיקר בעניין ההפרדה בין המינים והקמת מוסדות חינוך שמתגאים בהקפדה תורנית יתרה ובד בבד פוגעים במוסדות הוותיקים של החינוך הממלכתי דתי. בשנים האחרונות הם אף בולטים ברמה הכלל לאומית: בקמפיינים נגד הקהילה הלהט"בית ובלחץ על הפוליטיקה החרדית שלא להסכים לפשרות בעניין מתווה הכותל ובתחום הגיור.

למרות חשיבותם ונוכחותם ארוכת השנים לא התפרסם עד היום מחקר הבוחן את תופעת החרד"לות לעומקה. את החסר הזה מבקש יאיר שלג למלא במחקרו החלוצי המובא בספר זה. הספר מתאר את הרקע להופעתה של תופעת החרד"לות, את התפתחותה לאורך השנים שהיא פעילה בהן, את קבוצות המשנה בתוכה וגם את תפיסת העולם המשותפת לכולן. כמו כן, הספר מבקש לאתר את המקומות שבהם התופעה החרד"לית מסכנת, או לכל הפחות מאתגרת, את הדמוקרטיה הישראלית וממליץ על דרכי התמודדות עם סכנות אלו.

״ביום שישי 14 במאי 1948 ניצח דוד בן-גוריון על הכרזת העצמאות של המדינה היהודית. האירוע התקיים במוזיאון תל-אביב בשדרות רוטשילד המוריקות, בניין בן שתי קומות שנחשב פגיע פחות להפצצות אוויריות מצריות מתיאטרון הבימה הגדול יותר שבהמשך הרחוב.״ כך הסתיים החודש הסוער שבין הקמת הנהגה מאוחדת למדינה שבדרך לבין האירוע החגיגי בו הוכרזה הקמת מדינת ישראל. בימים הגדולים ההם, בהם הייתה העצמאות תלויה על חוט, התווכחו, ניסחו, ערכו ודייקו פקידי ומנהיגי היישוב את נוסח המגילה. חמש טיוטות עיקריות נכתבו להכרזה, ועוד שלל ניירות עבודה. את סיפור המתח שמשלב שעון דוהר, ערפל קרב, והתנגשות ערכים שנועדה להתכנס להסכמה מקיר לקיר, ואת עלילותיו של הלילה האחרון והארוך בו שכתב בן גוריון את נוסח ההכרזה, מספר הספר היא מדינת ישראל. מעבר לדרמה האנושית, מנותחות תפיסות העולם הרחבות שהתגלמו בטיוטות השונות, ההשלכות שנועדו להן והנתיבים החלופיים שסומנו לישראל בעת הולדתה, ומוסיפים להשפיע עליה עד היום. 

כרך זה מבקש לשרטט את דמותה של היהדות הארץ ישראלית שאינה אשכנזית במאה התשע-עשרה, היא המאה האחרונה לשלטון העות'מאנים בארץ ישראל, ובראשית ימי המנדט הבריטי, ולהנכיחה בציבוריות הישראלית בת-זמננו ובתודעה ההיסטורית והחברתית.
מציאות יהודים מארצות אסלאם שונות בארץ קדמה לעליות לארץ ישראל שלפני ייסוד מדינת ישראל ולמפעל העליות הגדול שהתקיים בשנותיה הראשונות. מאז הגירושים מחצי האי האיברי השתייכו מרבית העולים לארץ לקבוצת היהודים צאצאי מגורשי ספרד דוברי הלאדינו, שאנשיה הגיעו והוסיפו להגיע כל העת ממערב אנטוליה ומן הבלקן, והיא שהייתה הקבוצה הדומיננטית בארץ. מאז שנות השלושים של המאה התשע-עשרה הגיעו לצד עולים ממזרח אירופה גם יהודים מארצות האסלאם האחרות: תחילה יהודים מצפון אפריקה, ומאמצע המאה גם יהודים מהמחוזות העות'מאניים של דמשק, חלב ואורפה, כמו גם יהודים בבלים מבגדד ומהפזורה הבגדדית במזרח הרחוק. משנות השבעים והשמונים הגיעו יהודים מתימן, מן הקווקז ומן המרחב האיראני – פרס, בוכרה ואפגניסטן. ברוב הזמן הייתה לכל אותם יהודים קהילת אם אחת – זו הספרדית ("הכוללות הספרדית"), שראשיה ועסקניה באו מקרב דוברי הספרדית היהודית (לאדינו), ושפה זו הוסיפה להיות דומיננטה לשונית.
לכאורה קיימת סתירה בהכללתה של הקהילה שחיה בארץ ישראל ובעיר הקודש בין הקהילות היהודיות האחרות במזרח, שכמהו לארץ ישראל ולירושלים. אולם למרות זאת אי אפשר שלא לראות ביישוב הישן בארץ ישראל עוד קהילה יהודית במזרח העות'מאני, גם אם הדבר מחייב הכרה והתמודדות עם הייחודיות שבכמיהתו אל תוך עצמו ולא אל מחוז חפץ חיצוני. כרך זה עושה אפוא צדק עם היישוב הישן הספרדי והקהילות היהודיות שהצטרפו אליו מארצות הדוברות ערבית ופרסית.
פרקי הספר, מהמוזיקה עד הקולינריה, מבתי הכנסת עד הדמוגרפיה, מחיבת ציון שלפני הציונות ועד הציונות, מהלשונות עד הספרויות, ממעגל החיים ועד מעגל השנה – כל אלה, מלווים בתצלומים ובדימויים חזותיים לא מוכרים שאותרו במיוחד לכרך זה, פורשים בפני הקוראים את מניפת ההוויה של היישוב הישן הספרדי בארץ ישראל, כחלק מסדרת קהילות ישראל במזרח.
 

בכל רגע נתון מנהלים בארגונים שונים – עסקיים, ציבוריים, חינוכיים, ללא מטרות רווח ואחרים – שואלים את עצמם שאלות דומות:
מדוע אותו אדם מתנהג אחרת בארגונים שונים?
מדוע ארגונים מסוימים מצליחים להטמיע שינויים עמוקים, ובאחרים כל ניסיון לשינוי נכשל?
מדוע ארגונים רבים מתפקדים פחות טוב מהפוטנציאל המצטבר הגלום באנשים שעובדים בהם?
הטענה העיקרית העולה בספר ומבוססת על ניסיון רב ומגובה במקרי בוחן, היא כי עובדים ימקסמו את יכולותיהם בארגון שמבוסס על ארבעה יסודות:
תפיסת אדם הומניסטית: הכול מתחיל ונגמר באדם
אמון
חינוך לאורך החיים
חשיבה מערכתית
כאשר היסודות הללו מוטמעים בארגון, הם יוצרים הוויה שמאפשרת לאנשים להביא לידי ביטוי ובאופן טבעי את המיטב שבהם – אותם חלקים בונים, משתפים, מעזים, מאפשרים, יוזמים ותורמים שבאישיותם. ארגונים אלה מוכנים לעולם העבודה העתידי והתנהלותם משפיעה לטובה גם על שורת הרווח.
בספר, היועצת הארגונית יעל שורצברג מדגישה את האחריות הניהולית של מנהיגים בכל סוגי הארגונים ליצירתה של הוויה זו, ואת ההשפעה שיש להטמעת היסודות גם על שדות נוספים בחיים של כל אחד ואחת, בחייהם הפרטיים ובחיי הקהילה. ספר זה מזמין אתכם לגלות את הסמוי מן העין בארגונים – מסע לחשיפת ארבעת היסודות, שהפיכתם לאורח חיים ארגוני מאפשרת הן לעובדים והן לארגון כולו לפעול במיטביות.

" היהודים לא היו רק חדשנים. הם היו גם התגלמות עילאית של מצבו של האדם. נדמה כאילו כל הדילמות הבלתי-נמנעות של האדם מתגלמות בהם בצורה מוגברת וצלולה "
היסטוריה של היהודים היא יצירתו הכבירה של מחבר המפליא לקלוע לכדי שטף סיפורי אין-ספור חוטים של עובדות ומקורות. ועוד יותר מכך, היא יצירתו של אדם סקרן בעל יושרה רוחנית נדירה.
"הספר", כותב פול ג'ונסון, "סיפק לי הזדמנות לבחון מחדש באופן אובייקטיבי, ולאור מחקר שמשתרע על פני כמעט 4,000 שנה, את השאלה העיקשת ביותר של האדם:
מדוע אנחנו נמצאים על פני כדור הארץ? האם היסטוריה היא רק סדרה של אירועים שסכומם חסר משמעות? " זאת, שכן " שום עם לא היה נחוש יותר מן היהודים באמונתו שלהיסטוריה יש תכלית ולאנושות יש ייעוד. בשלב מוקדם מאוד של קיומם הקולקטיבי, הם האמינו שזיהו תבנית אלוהית בעבור המין האנושי, ושהחברה שלהם תשמש כניסוי הכלים שלה"

ספר זה מתאר את ההתפתחות ההיסטורית של הלוח העברי הקיים במתכונתו הנוכחית למעלה מאלף שנה, תוך הדגשת הצדדים המתמטיים והאסטרונומיים שלו. בספר מבוארים הכללים היסודיים הנדרשים לשםבניית הלוח וכן הכלים המתקדמים למציאת סימן השנה. לאורך הספר שזורים המקורות הקלאסיים  בשילוב המחקרים האחרונים.

ספר זה, המבי"ט לדורו, מצטרף לשורה מכובדת של ספרים שעוסקים בתולדות חכמי ישראל באימפריה העות'מאנית. הספר דן בהיבטים החברתיים והמוסריים במשנתו של המבי"ט (ר' משה בן יוסף מטראני, 1580-1500), ומנסה להשלים פער בנושא דמותו של חכם זה, שהיה מחכמי צפת הבולטים במאה השש־עשרה. לא מעט חוקרים עסקו בדמותו של המבי"ט, דוגמת ר' מאיר בניהו, אולם ייחודו של הספר הוא העיסוק ב"דמות האדם השלמה", כפי שרואה אותה החכם הצפתי אל מול כתביהם של מקצת חכמי המוסר, הן מתקופות קודמות, הן מתקופתו, ואף מעט לאחריה. הספר מציג את עמדתו של המבי"ט ועורך מעין השוואה בינו לבינם. כך למשל, מניתוח אחת המידות, מידת ה"דבקות", נמצא שהשגתה באמצעות העיסוק בתלמוד תורה, דומה לזו שמופיעה בספר "מגיד מישרים" של מרן ר' יוסף קארו, אם כי האחרון מציין גם את הממד המיסטי והסיגוף כדרך להשגתה. כמו כן, מניתוח מידות נוספות, דוגמת מידות: "האהבה והיראה", נמצא שהדרך להשגתן על ידי קרבה לחכמים וההתרחקות מהציבור שאינו נמנה עליהם, די דומות במשנתם של ר' יונה גירונדי, ר' בחיי בר־אשר, ובעל "ספר הישר".

סוגיה נוספת שהספר דן בה היא יחסו של המבי"ט לתפילה, זאת כהרחבה למחקרים קודמים. הספר מרחיב בעניין זה – הוא מתייחס לחשיבות מקום התפילה והבעייתיות שהייתה קיימת באותה תקופה, כאשר לעיתים קרובות פרצו שריפות ומגיפות שאילצו יחידים לנטוש את בתי הכנסת שבהם הם נהגו להתפלל ולעבור לבתי כנסת אחרים. המעבר ממקום למקום יצר צפיפות בבתי הכנסת הקיימים וערבוב בין הקהלים, ומכאן לעיתים התפתחו מחלוקות. כמו כן, הספר נוגע גם בכוונת התפילה, הנהגות המתפלל, ומצביע על כך, שמוטיב נענוע הגוף במהלך התפילה אומץ ממשנתו של המבי"ט ובא לידי ביטוי גם במשנתם של ר' משה קורדובירו ור' יצחק לוריא.

בנוסף על כל אלה, הספר דן גם בבעיות שהתעוררו בתקופתו של המבי"ט, דוגמת: אנוסים, גאולה, וגירושין, וחושף גם את ביקורתו של המבי"ט על התופעות החברתיות בחברה היהודית, לא רק בעיר צפת אלא גם בערים נוספות ברחבי האימפריה העות'מאנית שעניינם: פרישות מן החברה, עשירים ועניים, חירות ההוראה, ואלימות פיזית ומילולית. הספר מציע התבוננות מקורית ומחקרית בנושאים מגוונים, חשובים ועלומים, על פי כתביו של המבי"ט ומציג תמונה רחבה יותר מזו שהייתה ידועה עד כה אודות משנתו החברתית והמוסרית.

דרך הספר, ניתן לראות את התפתחותה של צפת לקראת סופה של המאה הט"ו ותחילתה של המאה הט"ז, זאת בעקבות שלושה מאורעות: גירוש ספרד בשנת רנ"ב (1492), גירוש פורטוגל (1497), וכיבוש ארץ ישראל על ידי העות'מאנים בשנת 1516. למעשה, החל משנות העשרים והשלושים של המאה הט"ז העיר עוברת מעין מתיחת פנים, זאת הודות לנהירה של חכמים בעלי שיעור קומה, דוגמת ר' יעקב בירב ושני תלמידיו, המבי"ט ור' יוסף קארו, אשר הופכים אותה עד מהרה לא רק למרכז רוחני גדול, אלא גם לקהילה החשובה ביותר בארץ ישראל. הספר מציע רבות מן העדויות הלאה ודן בהן.