חדש על המדף

יואב, תלמיד כיתה ב, קורא בשטף טקסטים המתאימים לבני גילו, אך הוא אינו מבין אותם. נועה, תלמידת כיתה ג, מבינה את הנקרא, אך קריאתה מקוטעת. ואילו ספיר, תלמידת כיתה ה שיכולתה המילולית מרשימה, כותבת בשגיאות רבות שאינן מאפשרות להבין את הכתוב. אילו תופעות הן בתחום ההתפתחות התקינה, ובאילו מקרים דפוסי הקריאה והכתיבה מרמזים על בעיה? כיצד אפשר לעזור לילדים להתגבר על הקשיים הללו?

הספר איך קוראים את זה? מנסה לענות על השאלות האלה ובתוך כך מבהיר מונחים כמו דפוסים של קשיי קריאה ואיות, טעויות בזיהוי מילים, תפיסה עצמית ומוטיבציה פנימית וחיצונית, ומבחין בין מושגים שונים כמו אבחון לעומת הערכה וקשיי קריאה לעומת לקות קריאה.

הספר עוסק במיוחד באיתור הלומדות והלומדים עם הצרכים המיוחדים ובדרכי התמודדות אפשריות, אך הרעיונות המוצגים בו מתאימים לכלל ילדי הכיתה. הידע התיאורטי והיישומי בתחום ההערכה וההתערבות המוצע בספר זה נועד לאפשר למורים, לסטודנטים ולהורים לפתח תובנות בקשר לצורכי הילדים המתקשים בקריאה ובאיות וללמוד כיצד לבחור עבורם את ההתערבות המתאימה ביותר.

מה תפקידן של מטפורות בשפה הפסיכואנליטית? מה הזיקה בין השימוש במטפורות לבין סוגיית האמת בפסיכואנליזה? האם  מטפורות מוליכות שולל, כשם שסבר אפלטון? האמנם לקסיקון המונחים הפסיכואנליטי מורכב ממטפורות חולפות ומתחלפות, ברוח השקפתו של ניטשה? ואם כן,  איזו יציבות ניתן לקוות שהידע בפסיכואנליזה יוכל להציע בעולמנו המשתנה?

ספרה של תאיר כספי עוסק בשאלות אלה באמצעות עיון במושגים מרכזיים בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן. המחברת מתחקה אחר אופני השימוש במטפורות הייחודיות ללשונם של הוגים אלה, תוך כדי כך שהיא  בוחנת  את הקשר בין שפתם לבין הפרדיגמה הפילוסופית שבה הם אוחזים ואת קשריה של זו לעמדתם הטיפולית. בניגוד להשקפתו של פרויד, המחברת מראה שמטפורות אינן פיגום שניתן להשליכו. המחברת טוענת שמאחר שהפסיכואנליזה עוסקת בהבנת תהליכים נפשיים מופשטים, לא-מודעים וטרום-מילוליים, היא נזקקת לשימוש גדוש במטפורות כדרך לחשוב ולהמחיש באופן חוויתי את מרחבי הנפש.

הספר מלווה בניתוח תיאורי מקרים מעבודתם של קליין, ויניקוט ואוגדן המדגימים את השימוש הייחודי של הוגים אלה במטפוריות בעבודתם הקלינית.

אנו רגילים לתאר את היקום שלנו כמורכב מ״דברים״, ואת חוקי היקום ככלים המסבירים לנו כיצד​ הדברים משפיעים זה על זה. אלא שאם הדברים משפיעים זה על זה, הם מצויים בשינוי מתמיד, ואז​ כיצד אפשר לקרוא ל״דבר״ ״דבר״? מתי בלוט הופך ל״עץ״? מתי העץ הופך ל״שולחן״? מתי השולחן​ יהפוך ל״אבק״? האם השיום של הדברים אינו רק החלטה שאנו עושים במוחנו להקפיא את הזמן​ ולהתעלם באופן מכוון מכל מה שאינו בהישג חושינו, וע״י כך גם מטבעה האמיתי של המציאות?​ הפיזיקאי קרלו רוולי אמר: ״המציאות אינה מורכבת מדברים; היא מורכבת מאינטראקציות.״ אך מהי​ אינטראקציה אם לא ההשפעה של דבר על דבר? ואם אין דברים – מה מהותה של האינטראקציה הזו?​ בין מה למה היא מתרחשת?

הספר ״תשומת לב: האטום של התודעה״ מציע את המונח ״תשומת לב״ כאבן היסוד לתשתית המציאות​ כולה. בניגוד למונח ״קשב״, תשומת לב אינה פעולה רצונית או מודעת (self aware), ואינה בלעדית​ ליצורים בעלי תודעה. זוהי פעולה של עיבוד נתונים – הפיכת דטא מופשטת לכדי מידע קונקרטי,​ ומתקיימת גם בחלקיקים הקטנים ביותר, גם בחוקי היקום עצמם וכפועל יוצא מכך – ביקום כולו.​ בספר נבין לעומק מהי תשומת לב, כיצד היא פועלת – ולבסוף כיצד אנחנו, בני האדם, יכולים להשתמש​ בה בחיי היומיום כדי להבין את היקום שלנו טוב יותר.