חדש על המדף

כרך זה מכתבי זאב ז'בוטינסקי הוא המשך לשני הכרכים הקודמים העוסקים בענייניה של ארץ ישראל. מובאים בו מאמרים, נאומים, סיפורי זכרונות מטיוליו בארץ, ותסריט לראינוע הניתן להמרה לקולנוע. רובם נכתבו במחצית הראשונה של שנות השלושים של המאה העשרים, ובהם ניצני מרי לנוכח מדיניותו העוינת של שלטון המנדט, המפר את התחייבויותיה של בריטניה לעם היהודי.

לצד הביקורת – 'אנגליה קיפחה את זכותה המוסרית בארץ-ישראל' – נכללת קריאה לתנועה הציונית לפעול במרץ כדי ליצור לחץ על בריטניה. לשם כך יזם את תנועת הפטיציה – פנייתם של המונים לממשלת בריטניה ולממשלות מדינות מגוריהם בתביעה לקיים את ההתחייבויות לעם היהודי.

היצירות המופיעות בכרך זה נכתבו באנגלית, ביידיש, בגרמנית וברוסית. חלקן תורגמו במיוחד בפעם הראשונה לעברית, וחלקן תורגמו מחדש.

זהו סיפור מעצים על הפער בין השפל המוסרי של הנאצים והליטאים לבין ערכי המוסר הנעלים של האשה היהודייה, מהיאוש אל התקווה וההמשכיות.
ולדרך שבה שמרו על החוסן הנפשי והעניקו לחייהן תוכן יהודי מתוך מורשת המשפחה ומוסדות החינוך בטלז.

אימהות רבות בימינו חשות שאשמה היא חלק כמעט בלתי נפרד מלהיות אמא, מעין משהו ש"בא עם התפקיד". הדיון באשמה אימהית בולט מאד בתרבות הפופולרית, בשיח היומיומי של אימהות ובמדריכי ההורים למיניהם. הספרות האקדמית והקלינית, לעומת זאת, עדיין נמצאת מאחור.

ספרה החדש של אורטל סלובודין מציע נקודות מבט חדשות על התפתחותה וכינונה של אשמה אימהית בתרבות בת-זמננו. הוא עוסק בשורשיה הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים של אשמה האימהית, בהשלכותיה של האשמה על חיי הנפש של האם ועל היחסים עם ילדיה, ברטוריקה המייצרת אשמה, בקשר בין תפיסת זמן לאשמה (למשל במושג "זמן איכות"), במופעים של אשמה אימהית בתרבויות שונות ובקשר שלה לבושה אימהית.

 אשמא מיועד להורים ולאנשי מקצוע המבקשים לבחון מחדש את ההנחות החברתיות המקובלות אודות מהי "אימהות טובה", ולאמץ מבט עכשווי והטרוגני יותר של אימהות בהקשרים חברתיים ותרבותיים. הספר מבוסס על ממצאי מחקר אמפיריים, ניתוח טקסטים של אימהות ושל מומחים להורות, לצד מקורות ספרותיים.

הגיבורים המרכזיים בדרמה של כל הגירה הם המהגרים והמהגרות, דמויות בשר ודם, אלא שלא אחת דווקא הם מובלעים בהכללות מחקר שונות, מוצגים בספרי ההיסטוריה כחלק מגלי ההגירה ולפעמים אפילו נשכחים.
ארץ מקלט עוסק בהגירה לארץ ישראל בשנים 1927-1919 , בתקופת העלייה השלישית והעלייה הרביעית, אך אין הוא מתמקד בהגעת המהגרים לארץ ישראל, בקליטתם ובתרומתם ליישוב היהודי באותן השנים, אלא בשלבים הראשונים של תהליך ההגירה: בהתחבטויות שלהם אם להגר, מתי ולאן, בהתמודדותם עם המערכות המנהלתיות, בטלטוליהם בדרכים, ולבסוף — בהגעתם לארץ ישראל, לחוף יפו או חיפה. סיפוריהם האישיים של המהגרים היחידים הם מוקדו של ספר זה: הפליטים והפליטות מאוקראינה, מתימן ומאורמיה, ניצולי הפוגרומים והפרעות, בנים בלי בית, יתומים ואלמנות, נשים שנאנסו, פגועי הנפש; יהודים מן השורה, פולנים פושטי רגל שמטה לחמם נשבר, שורדי הרעב הכבד ברוסיה בתקופת לנין ובתקופת סטלין, ניצולי היבסקציה הבולשביקית; היהודים שבשולי החברה — אנשי המוסר הירוד, הגנבים, היצאניות, בעלי אשרות הכניסה המזויפות או חולי הנפש שחמקו מעינם הפקוחה של הרופאים. הם, במסעם המפרך — מי שסבלו באנייה ומי שחלו בדרך, מי שעוכבו בדרכם או נשלחו בחזרה, מי שמזוודתו נפרצה או נגנבה — הם, שעל פי רוב לא זכו להיכנס לספרי ההיסטוריה, אפילו לא כהערת שוליים, הם בלִבו של ספר זה. דרמת הגירה זו, שעלילתה רצופה עליות ומורדות, תקוות והצלחות גדולות, משברים ואכזבות מרות, היא חלק חשוב בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל ובהיסטוריוגרפיה של הגירת היהודים במחצית הראשונה של המאה ה־ 20 . 

כבר שנים רבות, בשעה שאומרים לי ׳יהיה טוב׳, אני עונה: ׳מה פתאום יהיה טוב? עכשיו טוב, ובעתיד אם ירצה ה' יהיה טוב יותר׳. אני מרגיש שהכוח להתמודד עם שעות מצוקה נמצא דווקא בהווה. קשה לומר למי שמיואש וסובל ייסורים – ייסורי הגוף, ייסורי הנפש או אף שניהם יחד – שהעתיד יהיה טוב יותר. הוא לא יהיה קשוב כל כך לעידוד זה".  ביומן המחלה שכתב, הרב זאב קרוב ז"ל שיתף את עולמו הפנימי, מחשבותיו, רצונותיו ותפילותיו. זהו איננו ספר עצות אלא ספר החושף את חוויותיו של המחבר. כמי שחווה בחייו לא פעם אירועים מורכבים, מספר לנו הרב קרוב על התמודדותו האישית עם מחלה ממושכת – "למה זה קרה דווקא לי?", "מה ה׳ רוצה ממני?" – ומשלב סיפורים נוספים מחייו. רבים המתמודדים עם קשיים ואתגרים יוכלו למצוא בו תשובות לשאלות אמוניות ודברי נחמה.

מלחמות ישראל שזורות לבלי הפרד בביוגרפיה הפרטית שלו: הוא איבד את אביו במלחמת השחרור ב-1948, לחם במלחמת ששת הימים, נפצע (פעמיים) ככתב קול ישראל והטלוויזיה במלחמת ההתשה, הציל חיים במלחמת יום הכיפורים, דיווח מאירופה כשהטרור הפלסטיני השתולל בה וכתב על הר הגעש האנושי שהתפרץ בלילה שבו החלה האינתיפאדה הראשונה.

בתחילת מלחמת לבנון הראשונה הוא נכנס על טנק של צה"ל לביירות, ובסופה דיווח על הטבח שהיה עד לו במחנות הפליטים הפלסטיניים שבדרום העיר. אחר כך שהה במוצבים המופגזים, יצא לפשיטות  והזיע יחד עם לוחמי צה"ל בעת שנסעו בנתיבי מטעני הנפץ ברצועת הביטחון שבדרום לבנון. ב-2006, במלחמת לבנון השנייה, הצטרף למבצע מוטס בעומק השטח שבשליטת חיזבאללה

שוב ושוב, אחרי כל מלחמה, חוזרים ממנה אנשי בריאות הנפש, כמו הרבה חיילים אחרים, חבולים ומקומטים, בין אם שרתו כלוחמים ובין אם כקב"נים.

המפגש הנורא עם המלחמה ועם תוצאותיה הגופניות והנפשיות, מטלטל, פוצע ומדמם עת רבה אחרי ששאון התותחים כאילו נדם, כדי לשוב ולדמם שוב בפיגוע, בתקרית, במלחמה הבאה.

חלקנו ידחפו את הטראומה עמוק לתרמיל בתקווה שתנוח שם בשלום ותניח להם. אחרים יביאו אותה לחדר הטיפול האישי שלהם שם תישאר ספונה בין ארבע קירות וארבע עיניים.  אחרים (לא מעטים לצערנו) חייהם יטולטלו והם יסתובבו בינינו סובלים, אומללים ומחפשים תיקון.

מנחם סטודנט ( נוקי בפי חבריו ומכריו) שחזר מהמלחמה הנוראית בחר בדרך אחרת והיה חלוץ בעניין. הוא העלה את החוויות האישיות שלו ושל מטופליו על הכתב וביקש להוציאם לאור ולשתף אותנו, מטפלים, חברים, אזרחים ופוליטיקאים בהתמודדות הקשה שלו עם הטראומה שחווה כלוחם במלחמת יום כיפור ובהתמודדות שלו כמטפל עם הטראומות והצלקות של מטופליו, חיילים, יתומים אלמנות הורים ואחים שכולים. כולם שרוטים, פגועים וסובלים. עם אלה הוא מצליח לייצר ברית טיפולית מופלאה הבנויה על כאב אימה וכעס משותפים.  

בסדרת תיאורי טיפול, סיפורים קצרים ונוקבים פותח לנו המחבר צוהר אל החוויות האישיות הקשות שלו מהמלחמה, חוויות  שהוא מסרב או שאינו מצליח  להדחיק. את אלה הוא שוזר אל סיפורי המטופלים, גם הם פגועי המלחמה ומכניס אותנו לעולם הבלתי נסבל והכמעט לא מדובר של מחיר המלחמות:  הטראומה, הפוסט טראומה, השכול, והיתמות שהחברה הישראלית מתקשה עדיין להכיר בהם. היא מכבדת כמובן את השכול  ומחבקת את הנפגעים אבל לא משכילה, לא מעיזה לחשוב שאולי מחיר המלחמה יקר מדי ואולי מחיר השלום איננו מוגזם.

בעדינות, ברגישות ובהרבה מאד חכמה טיפולית הוא מספר סיפורים קצרים שהם חיים שלמים. את חורבנם ובנייתם מחדש, את המלחמה הבלתי נפסקת שלו על עצמו ועל המטופלים המתדפקים על דלת הקליניקה לחפש מזור לכאב.

הסיפורים יצאו לאור כבר מזמן, רחוק מאד  מכאן, בארה"ב, באנגלית. ורק כעת, שלושים שנים אחר כך הם חוזרים אלינו הביתה, לשפה ולמקום שבה התרחשו. קשה לנו כנראה להביט בראי ולראות את עצמנו חלשים, מפורקים וסובלים, גם כשבתוך כל אלה, מבצבצים התקווה, הסיכוי והתיקון שמנחם סטודנט מצליח למצוא ולהמציא לעצמו ולמטופליו.

שאלו את עצמכם: איזה אחוז מאוכלוסיית העולם חי בעוני? האם יש יותר אנשים שמתים מרעב או מהשמנת יתר? כמה מהבנות מסיימות בית ספר יסודי? האם אפריקה תמיד תהיה ענייה?  

סביר להניח שבאופן שיטתי תקבלו תשובות שגויות לחלק מהשאלות הללו. שגויות כל כך עד שבניסוי שנערך בנושא, שימפנזים שבחרו תשובות באקראי השיגו תוצאות טובות יותר ממורים, עיתונאים, בנקאי השקעות וחתני פרס נובל. בעובדתיות, הנס רוסלינג, פרופסור לרפואה בינלאומית וכוכב הרצאות "טד" חושף את עשרת האינסטינקטים שמעוותים את נקודת המבט שלכם – החל בנטייתכם לחלק את העולם לשני מחנות (בדרך כלל גרסה כלשהי של "אנחנו" ו"הם" או "עשירים" ו"עניים") ועד לאופן שבו אתם צורכים תקשורת ואיך אתם מעריכים את ההתקדמות של העולם (סבורים שרוב הדברים נעשים גרועים יותר).

מתברר שהעולם, עם כל חוסר שלמותו, נמצא במצב טוב בהרבה ממה שאנשים נוטים לחשוב. זה לא אומר שאין סיבות ממשיות לדאגה. אבל כשאתם דואגים על כל דבר כל הזמן במקום לאמץ תפיסת עולם מבוססת עובדות, אתם עלולים לאבד את יכולתכם להתמקד בדברים שמאיימים עליכם יותר מכול.

הספר המרתק ופוקח העיניים הזה – המלא באנקדוטות, בסיפורים מרגשים ובעיקר בעובדות – ישנה את האופן שבו אתם רואים את העולם ואת ההזדמנויות שצופן העתיד.