חדש על המדף

הסינותרפיה עושה שימוש בסרטים ככלי טיפולי כחלק מפסיכותרפיה ומסייעת לעיבודן הרגשי של חוויות השכול והאובדן. המרחב הסינותרפי, המתאפיין במעבר בין הטיפול הקלאסי־הדיאדי לטריאדי, צמח בהדרגה מתוך הקליניקה. מצבי שכול ואובדן מלוּוים לעתים קרובות בחוויות שלא ניתן לתקשרן במילים, ולנוכח החלל שנפער, עלה הצורך להשתמש בכלי נוסף – בשילוב שיחות, על מנת לסייע להמשיג את החוויה ולראותה באור חדש. הסרט מוסיף ממד אוניברסלי לסבל הפרטי ומחזק את התחושה שאינך בודד, וכך לבדידות יש הד וקול נוסף. בשיטה זו נוצרת דיאלקטיקה בין המציאות לבין הדמיון, המפגישה את המטופל באופן עקיף עם תכנים כואבים וקשים בחייו כך שיוכל לעבדם בהמשך, במהלך הטיפול, ולכונן משמעות חדשה בחייו.

אמנם פותחו לא מעט תאוריות להתמודדות עם שכול ואובדן, אבל אף אחת מהן לא הכניסה לחדר הטיפולים את הסרט. הסינותרפיה כמגלמת את הפרגמטיזם באמצעות ה"שלישי", שנציגיו באים מן התחום הקליני־פסיכואנליטי והחווייתי־פילוסופי, מובילה את האדם לבחור בְּחיים בעלי משמעות גם אחרי האובדן, ומסייעת לעוסקים בטיפול נפשי לאמצהּ לחיקם.

בלילה הראשון של ראש השנה שקע חיים-יוסף בשינה על הדרגש בצריף באושוויץ וחלם. בחלומו ראה את אביו, הרב אלימלך, עומד מעליו ומנחם אותו על מצבו באומרו: "בני אהובי, אל תירא ואל תחת… פשוט רוץ, לך מהר". הוא נשק לו על מצחו, ונעלם. (מתוך הספר)
רוּץ, בְּנִי, רוּץ, הוא סיפורו של הרב חיים יוסף פישמאן (2015-1922), שמאורעות חייו שלובים במאורעותיו של עם ישראל במאה העשרים. הרב פישמאן ספג את ההווי היהודי-חסידי בכפר קטן בהונגריה, והיה תלמידם של דמויות בולטות בחסידות הונגריה, ואביו שימש כגבאי באחת החצרות המיוחדות שבה, חסידות קֶרֶסְטִיר.
עם עליית הכורת הנאצי על אירופה ומימוש "הפתרון הסופי", נשלח חיים-יוסף לאושוויץ-בירקנאו יחד עם רבים מיהודי הונגריה, שם איבד את הוריו וכמה מאחיו ואחיותיו. בתוככי מחנות התופת נגלתה אליו דמותו של אביו, תוך שהוא מבקש ממנו לא להפסיק לרוץ – להתגבר על המכות והמפלות ולעסוק בקימומה של היהדות שלאחר השואה. לאחר הימים האפלים, היגר עם שרה בריינדל אהבת נעוריו לארצות הברית, ושם הקדיש את מלוא מרצו להפחת רוח חיים בחייו ובחיי היהדות הפצועה שלאחר השואה. זאת עשה תוך שהוא מלווה מרחוק ומקרוב את המדינה היהודית החדשה בצמתים השונים של גדילתה.
רוּץ, בְּנִי, רוּץ הוא סיפור מעורר השראה על יהודי מיוחד ואב יקר. הוא מסופר בקולה של בת אוהבת ומתגעגעת, שהכתיבה הייתה עבורה אפשרות לשוב ולפגוש בעולם שהיה ובמאורעות שחלפו ולקבל מהם שיעור על נחישות, תקווה ומסירות.

אורי גניזי אמר לבן שלו שאסור לשקר. אבל אז הלך לקנות כרטיס למתקן שעשועים – ושיקר. זה היה שקר קטן, שקר נסלח מהסוג שכמעט כולנו משקרים. אבל רק גניזי לוקח שקר קטן ועושה ממנו מחקר גדול. מחקר על מה שקורה כשאומרים דבר אחד ועושים דבר אחר.

הספר הזה עוסק בתמריצים. גלגל התנופה של הפעילות האנושית. תמריצים שולחים מסרים ביחס למה שבאמת חשוב לנו. אם אתם רוצים שאנשים ימחזרו בקבוקים, או ירכשו את המכונית שלכם או יעבדו יותר קשה – צריך לתמרץ אותם לעשות זאת. לשלוח את המסר הנכון. אם אתם מנסים להפסיק לעשן – תמריץ. למכור ספר חדש – תמריץ. הנה, זה מה שאני עושה עכשיו: מנסה להציע לכם תמריץ לקרוא את הספר של גניזי.

מה התמריץ שאני מציע? יש לו שני מרכיבים: קודם כל, אם תקראו יהיה לכם מעניין. ואתם בטח אוהבים שמעניין. תלמדו משהו על אריות בטנזניה, על אופנועני הרלי דיווידסון, על מכירת בתים בסן דייגו, על אימונים בחדרי כושר. והנה עוד תמריץ לקריאת הספר: הוא יביא לכם תועלת. אם תקראו אותו, תבינו יותר טוב איך לגרום לאנשים לעשות את הדברים שאתם רוצים שהם יעשו. איך לשכנע את הילדים לא לשקר. איך לגרום למנהל לתת לכם העלאה בשכר. איך להניע את השכנים להשקיע במרחב המשותף. איך להגדיל את המוטיבציה של העובדים. וגם – איך לגרום לעצמכם לרדת במשקל. כי גם את עצמכם אתם צריכים ללמוד לתמרץ.

המחקרים של גניזי מגלים דבר פשוט: כולנו משתמשים בתמריצים כל הזמן, גם אם אנחנו לא קוראים להם בשם הזה. והם מגלים עוד דבר: תמריצים לא תמיד עובדים כמו שנדמה לנו. המפתח לפיצוח תמריצים הוא להבין את המסר הנסתר שלהם. לכן חשוב מאוד להבין איך לתכנן תמריצים, איך להגיב לתמריצים, איך להשתמש בתמריצים.

בספר 'המסורת היהודית' מתבהרת המשמעות העמוקה של ההלכה, כמשקפת אידיאלים וערכים א־לוהיים שנועדו להעניק משמעות ערכית לחיים, ולרומם אותם אל החזון הגדול של תיקון עולם. דרך לימוד 'המסורת היהודית' – ההיסטוריה של עַם ישראל, על תקופותיה הגדולות ועל משבריה הקשים, מקבלת את מלֹא משמעותה, והופכת לסיפור תולדות גילוי האמונה וחזון תיקון העולם, סיפור שאותו אנחנו מציינים בשבתות ובחגים, בתפילות, ובימי הזיכרון והצומות. סיפור שמכוחו עַם ישראל חזר לארצו לאחר גלות ארוכה, ומכוחו יתגשמו כל נבואות הגאולה.

הצנחן קן ראסל נחת על מגדל כנסייה ונותר תלוי באוויר במיתרי המצנח שלו. הגנרל וילהלם ריכטר טרק את הטלפון בפניו של קצין שדיווח לו על תחילתה של הפלישה לנורמנדי. הגנרל אייזנהאואר העביר את ליל הפלישה בעישון סיגריות צ'סטרפילד. היטלר ישן. פֶרנאן אולאר בן החמש כבש את פניו בכרית והתייפח. לויטננט־קומנדר היינריך הופמן יצא בראש שלוש טורפדות לעצור את הארמדה של בעלות הברית. זמן קצר לאחר שנחת בחוף יוטה, גילה הגנרל רוזוולט שהוא ומאות אנשיו נחתו קילומטר וחצי מדרום למקום שבו היו אמורים לנחות. מלקולם בראנן רשם לזכותו את קרקפתו של הגנרל הגרמני הראשון שנהרג ביום הפלישה. ביל מילין צעד הלוך ושוב לאורך החוף, פגזים מתפוצצים סביב, וניגן בכל כוחו בחמת החלילים שלו. יום הפלישה של בעלות הברית לנורמנדי היה לא רק הפלישה הימית הגדולה בהיסטוריה ואחד הקרבות החשובים במלחמת העולם השנייה. הוא היה גם מעשה תצרף שהתרחש על שטח עצום ושהשתתפו בו מאות אלפי בני אדם: חיילי בעלות הברית שנחתו בנורמנדי, החיילים הגרמנים שניסו להדוף אותם, וגם טייסים ומלחים, אלחוטניות ואחיות, אזרחים ואנשי מחתרת צרפתים. בספרו יום הפלישה מציג ג'יילס מילטון את סיפורם של עשרות רבות מהאנשים האלה, שנמצאו בצמתים המרכזיים של יום הפלישה, ושוזר את הסיפורים שלהם ליצירה מטלטלת, שבה העצים הרבים אינם מעלימים את היער.

ב-25 במרץ 1942 יצא הטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ.

המטען היה 999 נערות ונשים צעירות, כולן יהודיות. זהו סיפורן.

הרכבת יצאה מהעיירה פופרד שבסלובקיה. הן היו בתחילת חייהן, לא נשואות וחדורות תחושת הרפתקנות וגאווה לאומית. הן עזבו את בית ההורים לבושות במיטב מחלצותיהן ונופפו לשלום בשמחה, בציפייה לבאות. הן היו להוטות להתייצב לעבודתן במפעל בשירות ממשלתן ששילמה 500 רייכסמארק (כ-200 דולר) תמורת כל אחת מהן, רק כדי שהנאצים ייקחו אותן כעובדות כפייה. 999 נשים צעירות יצאו לדרך, רק מעטות שרדו.

הנשים הללו, שנשלחו למוות בטוח, לא היו לוחמות מחתרת, לא מרגלות, ואף לא שבויות מלחמה. הן היו האוכלוסייה החלשה ביותר, משוללות כוח וערך לא רק כי היו יהודיות, אלא גם כי היו נשים.

עתה, במלאות 75 שנה לשחרור המחנה, בהסתמך על ראיונות מקיפים עם ניצולות ומידע היסטורי שנאסף באמצעות מסמכים, עדי ראייה וקרובי משפחה, הסופרת עטורת השבחים הת'ר דיון מאקאדם מגוללת לראשונה את סיפורן הנוגע ללב של 999 נשים אלו.

מתחריר 41 לאקפולקו הוא תיאור של 18 הימים הדרמטיים שטלטלו את מדינת ישראל בחזית הדרום באוקטובר 1973. מתחריר 41, תרגיל ההונאה הגדול שהוביל נשיא מצרים אנואר סאדאת, ובו הצבא המצרי עבר בתוך דקות מתרגיל צבאי שגרתי למתקפה כוללת לאורך כל חזית התעלה, ועד מבצע אבירי לב – ההבקעה לעבר תעלת סואץ ומילת הקוד "אקפולקו" – 36 צנחנים ראשונים בגדה המצרית. אלה מול אלה נחשף הקורא לשרשרת של אירועים מרתקים בשני צדי התעלה: בניית תוכנית המלחמה המצרית על כל פרטיה אל מול קהות חושים מודיעינית וקונספציה שהוביל ראש אמ"ן אלוף אלי זעירא: "סבירות נמוכה למלחמה", תוך התעלמות הרת גורל מכל הסימנים המעידים. חלקו הראשון של הספר מתאר בפירוט רב את המהלכים בצד המצרי מרגע ההחלטה לצאת למלחמה: איך נבנתה ההונאה, כיצד הצבא המצרי, שהובס שש שנים קודם לכן, הכין את עצמו למערכה חדשה, ואיך מקבלי ההחלטות הישראלים, בדרג המדיני והצבאי, התעלמו מכל מה שקרה במצרים. חלקו השני של הספר מפרט את לחימת הגבורה שהביאה למהפך הגדול במלחמה ולשיחות על הפסקת אש כשצה"ל נמצא במרחק 101 קילומטרים מקהיר וחלק גדול מהצבא המצרי מכותר. שריונאים, צנחנים, אנשי הנדסה, תותחנים, אנשי חימוש ותחזוקה – כולם היו שם. גיבורי התהילה והתעלה, שהביאו לניצחון הגדול אך במחיר כבד מנשוא: כ-2000 הרוגים בחזית הדרום ועוד עשרות אלפי פצועים.

ההתעניינות בתחום הכשרת מורים בסביבות למידה המטפחות תפיסות ופרקטיקות בנושא אחריות חברתית הולכת וצוברת תאוצה בקרב מדינות רבות. מודעות לפערים חברתיים, מאבקים למען צדק חברתי והכרה במגוונים ובשונויות נמנים עם הנושאים המצויים בתחום אחריותם של מלמדי דור העתיד. חשיפתם של הסטודנטים הלומדים במוסדות המכשירים מורים – המכללות האקדמיות לחינוך והאוניברסיטאות – למרקם התרבותי-חברתי של החברה הישראלית היא אחד הגורמים לצמיחתן ולפיתוחן של תוכניות ליוזמות לאחריות חברתית.

בספר זה מכונסים היבטים עיוניים, מחקריים  ומעשיים המתארים את המתרחש בתחום האחריות החברתית בזיקה לתחום הכשרת המורים, כפי שאלה משתקפים ביוזמות השונות הצומחות מתוך המוסדות האקדמיים. פרקי הספר, המכונסים בשני שעריו, מלמדים על עושר מחקרי בתחום, על פעילויות שונות המקדמות את היבטיו החברתיים והתרבותיים, על תוכניות מקוריות, על סדנאות  ועל קורסים הנלמדים במסגרת מוסדות ההכשרה. כל אלה מתבססים על תפיסות אידיאיות שונות, שהמשותף להן הוא החתירה לפעול מתוך תחושת אחריות חינוכית וחברתית. במובן זה הספר מעמיק את ההתבוננות בתפקידם המסורתי של המוסדות האקדמיים לחינוך כמכשירי מורים בהצביעו על הזיקה ההדוקה שהם מקיימים עם המארג החברתי שבתוכו הם פועלים.

זוועות מלחמת העולם השנייה, ובמרכזן שואת העם היהודי, התרחשו לפני למעלה משבעים שנה, אבל הן עדיין אוחזות בנשמותינו ומהוות קו שבר בהיסטוריה של העם היהודי ושל האנושות כולה. מוראות השואה השפיעו ועדיין משפיעים על עיצוב דמותו ומהותו של המשפט הישראלי. כאנשי משפט למדנו מן השואה שלמרבה הצער אפשר לרתום את החוק ואת המשפט לשירות הרוע ולהניע באמצעותם ובחסותם מפעל מפלצתי מאורגן של רצח עם. מנגד יש לזכור שלאחר מלחמת העולם השנייה היה המשפט אחד מתחומי הדעת הראשונים שבאמצעותם חיפשו דרכים להפיק לקחים ממה שאירע. ספר מאמרים זה מציע לראשונה אסופה מגוונת של רשימות פרי עטם של שופטי בית המשפט העליון בעבר ובהווה, הממוקמות כולן בנקודת המפגש הייחודית בין השואה למשפט: האתגרים שבהעמדתם לדין בישראל של פושעים נאצים; מעגלים משפטיים רחבים יותר בהם מלווה צילה של השואה את המשפט; הדרכים הרבות שבהן משפיע זיכרון השואה על המשפט הישראלי; ורשימות בעלות נופך אישי. אני תקווה שקובץ מאמרים זה ירים תרומה, ולו צנועה, לספרות העיון העוסקת במפגש המרתק והחשוב בין שואה למשפט, וישמש לכל המעיין בו מקור ידע ועניין.

אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון