דפי מאורות (5773-22)

מיהו המחנך והמנהיג האידאלי?

 

פרשות "ויקהל-פקודי" עוסקות בעיקרן במשכן ה'. לאחר שבני ישראל חטאו בעגל הזהב ונסלח להם על ידי תחנוניו של משה רבנו, משה מקהיל את בני ישראל ומוסר להם את הציווי לנדבת המשכן.

 

 

​

משה אינו מטיל מס כדי להבטיח את הסכום הנדרש לבניין המשכן, מלבד "מחצית השקל" המיועד רק לאדני המשכן. לדברים הנותרים הנצרכים לבניית המשכן הוא מבקש נדבת הלב, כאמור: "כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' " (שמות לה, ה).

הרב חנן פורת, בספרו "מעט מן האור", שואל, "היעמוד העם באתגר, ויוכיח כי לא רק להתפרק מנזמיו בשכרון המחול הוא יודע?!" משה משרטט את "המפרט הטכני" הנדרש והעם יוצא מלפניו בדומיה... לא נדרשו מילים רמות ודיבור חוצה להבות על דבר התרומה. המעשים מדברים בעד עצמם. עם ישראל נרתם למשימה זו, ובגדול. י"ד פעמים חוזרת המילה המנחה "הביאו" בפרשתנו ומלמדת על נדבה. נדבה גדולה מכל חלקי העם – איש ואישה, מפשוטי העם ומנשיאי העדה. עם ישראל כולו פותח את לבו ונותן. הרבה שפע ונדבה היו עד שמשה נאלץ להעביר קול במחנה על הפסקת הנדבה: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מלהביא" (שם לו, ה).

לעומת זאת, דווקא הנשיאים איחרו לתרומת המשכן: "והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים לאפוד ולחושן" (שם לה, כז). על פי רש"י, "אמרו נשיאים, יתנדבו צבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנו משלימים [...] ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות אחת משמם – 'והנשאם' כתיב".

הרב משה צבי נריה מפרש בספרו "נר למאור" שלא מידת העצלות השלילית היא ששלטה בהם. 

הפגם היה שלא הכירו את הרצון, הכיסופים וכוח ההתנדבות העצום הגלום בכנסת ישראל לבניין המשכן. נשיא אשר אינו יודע את שאיפותיו של צאן מרעיתו, אינו מבין את הפוטנציאל הגלום בשבטו.

הרב מביא בדבריו משל לחקלאי כסיל, בעל שדה משובח ליד מעיין. ביכולתו של הכסיל החקלאי לזרוע בשדהו ירקות משובחים שיניבו פירות דשנים שהכנסתם מרובה, ולהרוויח יותר כסף. חקלאי זה, שלא קרא ולא שנה, אינו מבין את ערך שדהו, הולך וזורע בשדהו מאכל לבהמות ובכך גורם לעצמו הפסד עצום. עם ישראל המשופע במידת האהבה, במידת החסד, פתח את לבו לתת לצורך בניין המשכן. הנשיאים לא הכירו בכך ואיחרו לתרומת המשכן.

          

איזהו נשיא? איזהו מחנך או מנהיג?

נשיא צריך להנחות ולרומם את שבטו ולהביאו לידי גילוי מושלם של יכולתו הפיזית והרוחנית שימלא בה את חלקו. עליו להאמין בטוב העצום הגלום בשבטו. על כן נחסרה האות י' מהנשיאים (שמות לה, כז).

מכאן נעבור למחנכים. מחנך שאינו מאמין בתלמידיו, ברצון העצום והטוב ובכוחות הגדולים הגלומים בחניכיו ובתלמידיו ועל ידי כך לרוממם, לא יכול להיות מחנך. על המחנך לרומם כל חניך באופן אישי לפי כוחותיו המיוחדים לו, וכן גם באופן כללי של כלל תלמידיו. לא בכדי פרשות ויקהל-פקודי מחוברות. "ויקהל" משמעותו התכנסות וקהילה, ואילו המילה "פקודי" קשורה להתפקדות של פרטים ולאינדיווידואליות. שתיהן באות יחד; הקהילה והפרט, הכלליות והאדם הפרטי. כל אחד דורש השקעה בפני עצמה אך "הא בהא תליא". המחנך, המנהיג את הקהילה, צריך לדעת שהקהילה המושלמת ביותר היא זו המורכבת מאינדיווידואלים המחוברים לאינדיווידואליות שלהם ונותנים לה ביטוי. וכן, אף כאשר המטרה היא אך ורק הגשמת הפוטנציאל האינדיווידואלי, הרי יכול לממש את ייחודיותו בצורה אופטימלית אך ורק כחבר בקהילה.

 

מקורות: ספרו של הרב משה צבי נריה: "נר למאור" לפרשיות השבוע; ספרו של הרב חנן פורת "מעט מן האור" לפרשת שמות; באתר האינטרנט של בית חב"ד: http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/1797257

 

הדר אנגל

סטודנטית בהתמחויות לתושב"ע ולמחשבת ישראל

ובמכון הגבוה לחינוך ו‏לאמונה

 

 

 

קבצים להורדה:

ויקהל פקודי תשעג

מחבר:

אנגל, הדר