להודיע שכל קוויך לא יבושו, ולא ייכלמו לנצח כל החוסים בך
ארור המן אשר ביקש לאבדי, ברוך מרדכי היהודי
ארורה זרש אשת מפחידי, ברוכה אסתר (מגינה) בעדי
ארורים כל הרשעים, ברוכים כל הצדיקים
וגם חרבונה זכור לטוב.
פיוט זה נאמר אחרי קריאת המגילה ואחרי ברכת "ברוך אתה ה' [...] הרב את ריבנו [...] האל המושיע".
בראשי הטורים מופיע אקרוסטיכון אלף-בית מלא, ללא חריזהוללא חתימת שם המחבר. היום המנהג לומר את הפיוט הזה בלילה, ובבוקר אומרים רק את הבית האחרון הפותח במילים, "שושנת יעקב". הפיוט הוא בעצם הרחבה פיוטית לברכה הנאמרת לאחר קריאת המגילה בפורים.
אבודרהם בסדר תפילת פורים ופירושה, דף רט, מציין כי מחברו של פיוט זה הערוך על פי סדר א"ב היה רבי יצחק, ואילו במחזור ויטרי נאמר, "וזה פיוט מיסוד כנסת הגדולה אשר הניא עצת גויים" וכו'. רש"י אומר: מכל מקום אמירתו של פיוט זה נחשב למנהג טוב. לפיוט התווספו משפטים אלה:
להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא ייכלמו כל החוסים בך,
ארור המן אשר בקש לאבדי. ברוך מרדכי היהודי.
ארורה זרש אשת מפחידי. ברוכה אסתר (מגינה) בעדי.
ארורים כל הרשעים. ברוכים כל הצדיקים
וגם חרבונה זכור לטוב.
לאחר שאומרים ברוך מרדכי ברוכה אסתר, ארור המן ארורה זרש, ורוקעים ברגליים כששומעים שמות אלה, אזי לאחר מכן עומדים בציבור ומשבחים לבורא שהציל את עמו ישראל, וכל זה אינו חובה, אלא כאמור מנהג טוב.
משפטים אלו התווספו לפיוט כדי לקיים את דברי הכתוב, "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב", וכדברי הגמרא בירושלמי, מגילה פג, "רב אמר, צריך לומר ארור המן ארורים בניו, אמר רב פנחס, צריך לומר וגם חרבונא זכור לטוב", והדברים הללו מובאים כהלכה בטור (אורח חיים, סימן תרצ).
על סמך דברי רב אלה אומר רבא (מגילה ז ע"ב), "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרצה, ב, מביא מאמר זה כהלכה. אולם רמ"א מעיר, "ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך שישתה, אלא יפסוק מתלמודו ויישן, ומתוך שיישן, אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי".
מספרים על אודות הפיוט שהושר על ידי שתי קבוצות שהיו קוראות זו לזו ארור המן/ברוך מרדכי, עד שאי אפשר להבחין ביניהם. אך הרעיון בפיוט זה הוא שלא ניתן יהיה לדעת בפורים בין ידיד לאויב, שהרי מנקודת מבט על-היסטורית ועל-אישית פועל כל אדם בשליחותו של הקב"ה יתברך. רואים זאת במגילה כאשר המן ביקש להשמידנו בשל עוונותינו ועל פי רצון הבורא החזיר אותנו – אף שלא במתכוון – בתשובה.
לסיכום, הפיוט מספר בעברית פשוטה את סיפור המגילה. בפשוטו של מקרא נראה כי הפיוט הוא עיבוד של המאורעות הידועים ממילא מן המקרא, אך במבט שני מתגלה ייחודו של הסיפור בגרסתו המפויטת. כך נמצאנו למדים כי מקומו של הקדוש ברוך הוא כמסובב כל הסיבות ונסתר לכאורה מתוכה, אך בה בעת הוא כורך יחדיו את הצורך ב"התעוררות מלמטה", מבני האדם שבארץ, כמפתח חיוני ל"התעוררות מלמעלה", בשמים, שעל ידי מחילת העוונות מושיעה היא את ישראל.
הלכך, מבליט הפייטן בראשית הפיוט ובסופו את תפקידו של האל כמושיעם של ישראל. כך בטור הפתיחה, "אשר הניא עצת גויים, ויפר מחשבות ערומים", וכך גם בטור הסיום, "תשועתם הייתה לנצח, ותקוותם בכל דור ודור".