עיונים בסידור התפילה - הלל: לא לנו ה' לא לנו

 

אנו מדלגים על חציו הראשון של הפרק ואומרים רק את חציו השני. בימים שבהם אומרים "חצי הלל" מדלגים על חציו הראשון של פרק קטו ומתחילים לומר רק את חציו השני, החל מפסוק יב ("ה' זכרנו"). כך גם בחלק הבא של ההלל, בפרק קטז, מדלגים על חציו הראשון ("אהבתי") ומתחילים רק מפסוק יב ("מה אשיב"). מה הסיבה והמשמעות של דילוג זה על שני חצאי הפרקים הללו?

באופן הלכתי ניתן להסביר את הדילוג באופן שונה לפסח ובאופן שונה לראש חודש. בפסח, בשביעי של פסח, אין אומרים הלל שלם כיוון שהייתה בו קריעת ים סוף ומתו בו חיילי פרעה. על כן אין השמחה נמצאת באותה מדרגה. "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" שאל הקב"ה את המלאכים, וגם אנו ממעיטים במשהו את אמירת השירה ומדלגים מעט. בכך שאיננו אומרים את המזמור המלא ומתחילים רק באמצעו אנו מביעים את השתתפותנו בצער השכינה על מות יצירי הקב". כיוון שבשמיני אין אומרים הלל מלא, נוהגים כך גם בחול המועד, שלא ייראה כאילו חול המועד חשוב יותר מהחג השני.

בראש חודש סיבת הדילוג שונה במעט. חיוב אמירת ההלל בראש חודש הוא פחות מחיוב אמירת ההלל בחגים או כתודה על הצלת ישראל מיד צר (כמו בחנוכה או ביום העצמאות). ההלכה מגדירה את חיוב ההלל בראש חודש כ"מנהג" ועל כן אומרים רק חצי הלל ומדלגים על שני הקטעים הנ"ל, כדי להביע הבדל זה בחיוב האמירה (מאותה סיבה, לפי הספרדים אין מברכים על ההלל בראש חודש). זה ההסבר ההלכתי.

אולם בהתבוננות בפרקים עצמם עולה שאלה נוספת. החלוקה הנוצרת בתוך הפרקים אינה שרירותית. פרק קטו, שהוא חלק מההלל השלם, במיוחד בחציו הראשון שעליו אנו מדלגים בימים של חצי ההלל, נראה כפרק שאינו מתאים להלל. אין זה פרק של שבח והודיה, אלא בחלקו הוא סוג של תחינה ובקשה ובחלקו הוא פרק של תקווה והבטחה.

"למה יאמרו הגויים איה נא אלוהיהם", אינו שבח; זוהי בקשה ותחינה לקב"ה שיציל אותנו מלהיות משיסה בגויים. גם באמירה "לא לנו ה' לא לנו" אנו מתחננים לה' שיעזור לנו לא בגלל זכויותינו, אלא למען שמו. אף לאחר מכן, ההשוואה בין אלוקינו ובין אלוהי הגויים אינה נשמעת כהודאה על גדלותו ועזרתו לנו, אלא כמעין נימוק לכך שאנו מבקשים את עזרתו.

קושי זה ועוד נימוקים הביאו את הרב ליכטנשטיין[1] להבחין בין "הלל" ל"הודאה":

הראשון, מטרתו מתן שבח לקב"ה על רוממותו וגדלותו יתברך ומוקדו הוא קודשא בריך הוא, שאותו אנו משבחים ומפארים ואת תאריו וכבודו אנו מקדשים. בעוד שהשני, משמעותו מתן תודה לריבונו של עולם על הטובה שהיטיב עמנו.

כך הוא מסביר את הכללתו של כל מזמור קטו ואף את קטז בחלקו הראשון של ההלל שאינו הודאה על הנסים, אלא שבח על היותו של הקב"ה אלוקינו.

אולם הסברו זה אינו מבדל בין החלק הראשון של המזמור לחלקו השני ואינו מבחין בין הלל שלם לאמירת חצי ההלל.

ניתן אולי להמשיך בדרכו גם להבדלים אלו.

בחציו הראשון של מזמור קטו, הנקרא בהלל שלם, וכן בחציו הראשון של קטז, ההדגשה של המזמור אינה של שבח. העיקר בחלק זה הוא בקשה; מבקשים "תן כבוד" ו"למה יאמרו הגויים" וכל השבח שלאחר מכן הוא סוג של נימוק לבקשה. בפרק קטז שוב אנו מבקשים, "אנא ה' מלטה נפשי".

כאשר יש חיוב ממשי של הלל, כאשר אנו מודים לה' מכל לבנו על עזרתו לנו, גם הבקשה היא חלק מההודאה. ויתרה מכך, הבקשה לעתיד מקדימה את ההודאה. כאשר אמירת ההלל באה מתוך חיוב אמתי או מתוך עומק הרגש של הצלת ישראל מיד אויביהם, אז יש לנו את חיוב וזכות לבקש את המשך הצלתו של הקב"ה אותנו מפני שאין אנו מבקשים את זה לעצמנו אלא, "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד". 

כאילו אנו אומרים: נכון הקב"ה שבאנו להודות, אבל קודם כל אנא בבקשה תמשיך לעזור לנו. אולם כאשר חיוב ההלל הוא "מנהג", החליטו חכמים להוריד את החלקים הללו דווקא. כאשר אין חיוב אמתי, כאשר ההלל אינו מגיע מפרץ של שמחה עמוקה, אין מקום לבקש קודם על המשך עזרתו של הקב"ה. את זה נעשה במקומות אחרים בתפילה. במקרה כזה נאמר הלל ורק נודה על מה שהיה.

 

 

---