דפי מאורות (5772-04)

בין אברהם ללוט

 

כולנו מכירים את מכניס האורחים, אברהם אבינו. אולם בפרשתנו יש למעשה שני מכניסי אורחים, אחד באלוני ממרא ואחד בסדום.

 

 

במבט ראשון, התורה מדגישה את הכנסת האורחים של אברהם ומציבה אותה בתחילת הפרשה כאחד המוטיבים המרכזיים שבה, בעוד שהכנסת האורחים של לוט היא צדדית ולא נחשבת כל כך. אבל לכאורה נראה כי לוט לא חסך מאמצים כלל. למען האמת, נראה שהכנסת האורחים שלו לא נופלת כלל מהכנסת האורחים של אברהם אבינו, ואולי אפילו עולה עליה.

ויבאו שני המלאכים סדמה בערב ולוט ישב בשער סדם וירא לוט ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה. ויאמר הנה נא אדני סורו נא אל בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם והשכמתם והלכתם לדרככם ויאמרו לא כי ברחוב נלין. ויפצר בם מאד ויסרו אליו ויבאו אל ביתו ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו. (בראשית יט, א–ג).

ללוט חשובה מצוות הכנסת האורחים. הוא יושב בשער העיר בדיוק כאברהם שישב בפתח אוהלו. גם הוא משתחווה לאורחיו כאברהם דודו. יותר מכך, לוט מפציר בהם מאוד שיבואו אליו ואף עושה להם משתה. למעשה לוט גם עושה הרבה יותר מכך: הוא מגן עליהם בחירוף נפש ומסכן את עצמו אל מול אנשי עירו בשביל אורחיו.

מדוע לוט, הצדיק, לא מצטייר לנו כחיובי, ובסוף הפרשייה הופכת אשתו לנציב מלח ובנותיו חוטאות אתו? כדי לענות על שאלה זו נתעמק מעט בתוצאות הפרשייה.

סוף הפרשייה עוסקת בזרעו של לוט, מואב ועמון. ידוע כי: "לא יבואו עמוני ומואבי בקהל ה' " (דברים כג, ד). מדוע? "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים" (שם ה). מדוע נדרש מעמון ומואב לקדם את פנינו? מדוע הם חייבים לנהוג כן? מהו החוב שלהם לישראל?

סבורני שהתשובה נמצאת דווקא בפעם הראשונה שהחוק הזה לכאורה "הופר". האישה המואבית הראשונה שנכנסה לקהל ישראל היא כמובן רות המואבייה. ברות יש דבר מיוחד: "ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי" (רות א, טז).

רות מוכיחה נאמנות מוחלטת לחמותה. היא לא חושבת על עצמה כלל. רות נכנסת לעם ישראל על ידי בועז. גם בועז לא היה צריך לקחת אותה, הוא אפילו לא היה גואל הדם. לעניות דעתי, רות ובועז מרימים כאן את הדגל שהיה חסר מאז לוט וממלאים את החסר במואב. רות ובועז פועלים על פי אידאל שהם לכאורה אינם חייבים בו – הם פועלים למען הזולת, ולא למען עצמם. 

רות נשארת עם נעמי, כי היא חמותה; בועז גואל את רות, כי אחרי הכול היא קרובת משפחה שלו; מואב מחויב לתת לישראל לעבור בגבולו כי הם "קרובי משפחה". "אחיך ישראל" אומר משה. על חטא זה של חוסר אחידות ואהבה ביניהם הם מנודים עד שרות באה ומתקנת זאת.

זה ההבדל הגדול בין לוט לאברהם בפרשתנו. אצל אברהם יש שיתוף פעולה אדיר בתוך המשפחה: "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אתו" (בראשית יח, ו–ז).

לעומתו, לוט עושה הכול לבד. אשתו מספרת לכל שכנותיה על בעלה שהביא אורחים וגומר את המלח. בנותיו חוטאות ומחטיאות את אביהן. לוט לא שם לבו למצב משפחתו. די לו שהוא בעצמו צדיק וששאר העולם סביבו ינהג כרצונו.

ההבדל העצום הזה שמבדילה התורה בפרשתנו מלמד אותנו יסוד חשוב: להיות צדיק זה טוב ויפה, אולם איפה זה מסתיים? האם אנחנו צדיקים לעצמנו או שאנו רוצים להשפיע גם על אחינו? האם אכפת לנו מהסובב אותנו?

יהי רצון שנדע ללכת בדרכו של אברהם אבינו ולהאיר על כל הסובבים אותנו.

 

אביבה לקס

סטודנטית בהתמחויות לתנ"ך ולהיסטוריה

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

וירא תשעב

מחבר:

לקס, אביבה