עיונים בסידור התפילה - ברכות הנישואין

 

מסתבר שהמקור לברכת הנישואין, אותן שבע ברכות, הוא בברייתא המובאת בגמרא (בבלי, כתובות ז ע"ב – ח ע"א):

ת"ר מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה אמר רב יהודה והוא שבאו פנים חדשות מאי מברך אמר רב יהודה בא"י אמ"ה שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם ואשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ברוך אתה ה' יוצר האדם שוש תשיש ותגל העקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך אתה ה' משמח חתן וכלה ברוך אתה ה' אמ"ה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה חדוה אהבה ואחוה ושלום וריעות מהרה ה' אלקינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם בא"י משמח חתן עם הכלה.

בימינו, הברכה הראשונה מתחת לחופה היא ברכת היין, שכן אין השמחה שורה אלא ביין, המעיד גם על חשיבות. כלומר בברכה זו אנו מעידים על חשיבות ועל רצינות המעמד.

הברכה השנייה, "שהכל ברא לכבודו", עוסקת בנקודת אמונה פנימית המעניקה מעצמתה לבניית הבית. העולם כולו נברא לכבודו של הקב"ה: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו".^[1] המאירי מפרש את הברכה הזו בשני פנים: היא מרוממת את שם ה' אשר ברא את האדם, וכן העולם מתרומם ומתעלה על ידי האדם. ככל שהאדם עוסק בפרייה ורבייה מתרבה כבוד ה' בעולם ("לא תוהו בראה לשבת יצרה"). לכן הקדים את ברכת "שהכל ברא לכבודו" לפני ברכת "יוצר האדם".

הברכה השלישית, "יוצר האדם": האדם נברא, על פי חלק מהדעות, כמכלול של איש ואישה, ושניהם ביחד נקראו "אדם".^[2] ניתן לומר שברכה זו עוסקת בבראשית, במחשבה הראשונית אחריה, שאחרי יצירת אדם ראשון באה המחשבה, "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו".

הברכה הרביעית,^[3] "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד, ברוך אתה ה' יוצר האדם", מבהירה לנו שהמציאות של אדם אחד לא הייתה מציאות שלמה, ויצירת אדם שלם נובעת דווקא מההפרדה. בדרך זו כל אחד מבני הזוג יכול לפתח את כישוריו המיוחדים רק לו והחיבור בין איש לאישה יוצר אדם, שבנינו כעת. כשהוא שלם, יהיה "בניין עדי עד", שיהיה עסוק כל ימיו בבנייה ובהתחדשות ושאיפה לקרבת אלוקים. האיחוד של האיש והאישה בנישואין הוא בעצם סמל לאחדות הקב"ה בעולם (איש ואישה הם כביכול שני עולמות נפרדים, אך במהותם הם אחד. כך העולם: נראה כמפורד וכמובדל מריבונו של עולם, אך באמת "לית אתר פנוי מיניה").

הברכה החמישית מובנת היטב לאחר הברכה הרביעית, שכן אנו מברכים: "שוש תשיש ותגל העקרה [ארץ ישראל] בקיבוץ בניה [עם ישראל] לתוכה בשמחה, ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה". ארץ ישראל עברה תהליך דומה לאיש ולאישה (הפרדה וחיבור). בניה, עם ישראל החי בתוכה בשלמות עם בית מקדש ונבואה, הופרד ממנה ורק עם תום הגלות וקיבוץ בניה לתוכה בשמחה, נזכה לראות בחיבור המחודש בין העם לארץ בשמחת ציון.

הברכה השישית מיוחדת לשמחה השלמה ששרתה בנישואי אדם וחוה: "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, ברוך אתה ה' משמח חתן וכלה". השמחה בגן עדן הייתה שלמה. לא הייתה לאדם ולחוה התלבטות אם להינשא או לא. אין על מה לוותר, אין מישהי טובה ממנה, אין מישהו מתאים ממנו. כשאין פשרות, יש שמחה שלמה. אנו מברכים את הזוג שירגישו גם הם ביטחון בהחלטתם להתחתן ויזכו להתחדשות של אדם וחוה בגן עדן; מתפללים ומבקשים מהקב"ה שייתן להם שמחה והתחדשות בזוגיות ובעולם שנברא עבורם ו...עבורנו.

הברכה השביעית והאחרונה עניינה בחיבורים – בין השמחה והששון (השמחה הכללית) לחתן ולכלה (שמחה פרטית); בין קול הגאולה הנשמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים למצהלות החתנים. הברכה מסתיימת ב"ברוך אתה ה' משמח חתן עם הכלה". החתן והכלה מהברכה השישית עדיין שני אנשים הם – חתן וכלה, ואילו הברכה השביעית, החורזת את הכול, הופכת אותם לאחד, השמחים זה בזה, ובגאולה – החתן עם הכלה.

הברכות יפות ומרגשות ומהוות עצות טובות לחתן ולכלה הבונים את ביתם כחלק משרשרת בתים יהודיים נאמנים וכשרים. הזוג מתחיל את חייו כאדם נפרד (איש ואישה), ממשיך ביחד כזוג ומקים את ביתו בתוך עם ישראל כחלק מתהליך הולך ומתקדם של גאולה.

נסיים בפיוט הנכתב לחתונות הנערכות בחודש ניסן, אך מבטא את שמחת הפרט השזורה בכלל:

"תַּעֲמוֹד הָחֻפָּה, יִתְגָּשֵׁם חִזָּיוֹן / בְּחֹדֶש שֶׁנֶחְנָךְ בּוֹ מִקְדָּש אֵ-ל עֶלְיוֹן / תִּבָּנֶה עִיר הַקֹּדֶשׁ, תִּכּוֹנֵן עִיר צִיוֹן.

תְּהֵא חֻפַּת נִשׂוּאֵיכֶם לַשְׁכִינָה רְצוּיָה / כְּמִקְדָּש עַל הָאָרֶץ בּוֹ תְּהֵא מְצוּיָה / הוֹדוּ לַה' עַל חַסְדוֹ הַלְלוּיָּה"^[4].

 אריאלה בן זמרה

 

---