דפי מאורות (5772-45)

תרפ"ה–תש"ע (1924–2010)

 

"בערבו של יום ג' בכסלו תשכ"ט, ערב גשום וקר, נפתחה באופן רשמי ישיבת הר עציון. כ-30 תלמידים התייצבו במבני הלגיון הנטושים שבקיבוץ כפר עציון.

 

 

הרב יהודה עמיטל, ראש הישיבה החדשה, לא הופיע באותו ערב בכפר עציון ולא נטל חלק ביומה הראשון של הישיבה שבראשה היה אמור לעמוד. הרב עמיטל בחר למסור את ההודעה בדבר קטעי הגמרא שהתלמידים אמורים להכין לשיעור הראשון באמצעות ידעיה הכהן [...] רק לאחר שנים, כשהכיר היטב את תפיסתו החינוכית של הרב עמיטל, הבין הכהן את האירוע. מבחינתו של הרב, המוקד שסביבו נעה הישיבה היה, כבר מיומה הראשון, התלמידים ולימודם – ולא הוא-עצמו" (מתוך: אלישיב רייכנר, באמונתו, עמ' 12).
לאחר מלחמת ששת הימים פנו אל הרב עמיטל הוגי רעיון ישיבת הר-עציון וביניהם חנן פורת ז"ל לעמוד בראש הישיבה. הישיבה הוקמה בכפר עציון ולאחר שנתיים עברה לאלון שבות. לאחר מכן הזמין הרב עמיטל את הרב אהרן ליכטנשטיין להצטרף אליו בראשות הישיבה והשניים שימשו יחד בתפקיד עד לפרישתו. בהנהגתם התאפיינה הישיבה בפתיחות חינוכית שאפשרה למגוון תפיסות הגותיות ופוליטיות לדור בכפיפה אחת. 
שנים רבות לפני הקמת הישיבה הגה הרב עמיטל את הרעיון של שילוב שירות צבאי בלימוד בישיבה, מתוך הכרה בכך שהשירות הצבאי הוא מרכיב הכרחי בעולמו של בחור ישיבה ציוני ומתוך חשש שלא תצמח אליטה תורנית בציבור הציוני הדתי. נימוקיו אלו שימשו מסד רעיוני להקמת ישיבות ההסדר. הראשונה מביניהן הייתה ישיבת כרם דיבנה שהוקמה כבר בתשי"ד אך החלה לפעול כישיבת הסדר בתשכ"ה.
יסוד בסיסי בהגותו של הרב עמיטל הוא סיפור "התינוק הבוכה": מעשה באדמו"ר הזקן בעל התניא שישב ולמד בחדרו. לפתע שמע תינוק בוכה. סגר האדמו"ר את הגמרא, ניגש לחדרו של התינוק והרגיעו. לאחר מכן מצא בחדר הסמוך את נכדו כשהוא יושב שקוע בלימודו. "מדוע לא קמת להרגיע את התינוק הבוכה?" שאל. הנכד הנבוך ענה: "הייתי שקוע כל כך בלימוד עד שלא שמעתי כלל את קול הבכי". העיר לו סבו: "אם אדם לומד תורה ואיננו שומע קול של תינוק יהודי בוכה, משהו פגום בלימוד זה". לדבריו של הרב עמיטל סיפור זה הוא העיקרון המכונן של הישיבה: לימוד תורה תוך כדי התעלמות מצורכי הזולת מצביע על פגם יסודי בלימוד עצמו.
יסוד חשוב נוסף מתבטא בספרו והארץ נתן לבני אדם שבו הוא מדגיש את המוסר הטבעי של האדם שצריך להדריך אותו בחייו, כאשר התורה לא באה להחליף אותו, אלא להוסיף עליו רמה תורנית גבוהה יותר. מתוך החשיבות שהוא מייחס למוסר הטבעי הוא מבאר כי יש איסורים בסיסיים שדווקא משום שהם יסודיים לא נכתבו בתורה, אלא קודמים לה, כגון איסור אכילת בשר אדם. 
הרב עמיטל ראה חשיבות גדולה באוטונומיה הניתנת לאדם לפעול מתוך שכנוע פנימי ולא בגלל לחץ חיצוני, תוך מחויבות למסגרת ההלכתית המקובלת על כל פרטיה. לדעתו, תפקידו של הרב מתרכז בתחומים הלכתיים ובהדרכה כללית ומתן עצה. אולם על הרב לחנך את תלמידיו לכך שיוכלו לקבל בעצמם הכרעות משמעותיות. הוא הביע את גאוותו על כך שבבית המדרש שלו יכולים התלמידים לחלוק גם על ראש הישיבה.

לעיון נוסף:
• הרב יהודה עמיטל, והארץ נתן לבני אדם, אלון שבות תשס"ה
• אלישיב רייכנר, באמונתו – סיפורו של הרב יהודה עמיטל, תל אביב 2008
• הרב  יהודה עמיטל, "רעיון ישיבות ההסדר והגשמתו" בתוך אתר ישיבת הר עציון:http://www.etzion.org.il/dk/1to899/770mazav.htm

 

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

ואתחנן תשעב.pdf

מחבר:

מכמן, ברוריה