דפי מאורות (5773-22)

"ובנחה יאמר" – הארון והתקווה

 

מן המפורסמות, כי דעתם של חז"ל הייתה רחבה ביותר, אולם אנו נוטים לומר את הדברים בעת שאנו נפגשים עם דברי חכמתם בהלכה או באגדה.

 

 

​

יש לשים אל לב כי חכמתם נוגעת גם לחינוך האומה בדברים שנעשים תדיר על ידינו, אך יש בהם הרבה מן החינוך והתקווה לעם הסובל והנרדף. הדברים נכונים לימים ההם וכך הוא בזמן הזה. לצערנו, בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, וגם בימינו אנו, כאשר נשמעים איומים מצד אויבינו העוסקים בפיתוח נשק להשמדה המונית תוך הצהרה ברורה למה שנשק זה עתיד לשמש.

הפסוקים הנאמרים על ידינו כל אימת שאנו מוציאים ומכניסים את ספר התורה לארון הקודש מסומנים בתורה בנ' הפוכה בתחילתם ובסופם: "ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך. ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל". מסבירים חכמים (שבת קטו ע"ב – קטז ע"א):

פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה [...] רבי אומר [...] מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו [...] אמר רבי יונתן: חצבה עמודיה שבעה – אלו שבעה ספרי תורה.

יש לנו אם כן שבעה "חומשים" ולא חמישה. אך מהו הרעיון שטומן בחובו "חומש" זה העומד בפני עצמו, ולו רק שמונים וחמש אותיות? את התמיהה ואת התשובה נותן לנו הספרי:

"וינוסו משנאיך", וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כאלו שונא את מי שאמר והיה העולם. כיוצא בו אתה אומר "וברוב גאונך תהרוס קמיך" וכי יש קמים לפני מי שאמר והיה העולם אלא מגיד הכתוב שכל מי שקם על ישראל כאלו קם על המקום" (ספרי, במדבר, פרשת בהעלותך, פסקא פד).

גם הגויים, אם כן, מבינים שהקב"ה מתגלה בעם ישראל. וכך אומר הפסוק בתהלים (פג, ה–ו): "אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד: כי נועצו לב יחדו עליך ברית יכרתו". ההצהרה היא להכחיד את שם ישראל, אך בעצם הכול נגדך ה'. יש לכך אפילו נפקא מינה הלכתית:

אמר רבי חנינא: נכרי שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי. ואמר רבי חנינא: הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה (סנהדרין נח ע"ב).

אכן, שמונים וחמש אותיות, אבל הן "חומש" העומד בפני עצמו ומוסר לנו מסר חשוב ביותר לקיומנו ולהישרדותנו.

 

"חומש", וזה מעניק תקוות רבות, ואכן דבר קיומו הנצחי של עם ישראל, למרות שבכל דור ודור קמים עליו לכלותו, היה והנו פלא עצום וחידה בלתי פתורה. כיצד ייתכן שעם מפוזר ומפורד בין העמים, ללא יכולת התגוננות כלשהי, מצליח למרות הכול לשרוד? דברים כדרבנות כתב הסופר האמריקאי מרק טווין, שנוסכים בנו תקווה גדולה. וכך כתב:

אם הסטטיסטיקה מדויקת הרי שהיהודים הם רק אחוז אחד של הגזע האנושי. כוכב קטן מהבהב, עכור ועלוב, האובד בזוהר שביל החלב. הגיוני שכמעט ולא היה צריך לשמוע אודות היהודי, אבל שומעים, ותמיד שמעו עליו. הוא זוהר ככוכב לכת בשמים לא פחות מן המעצמות הגדולות. חשיבותו המסחרית מרקיעה שחקים בחוסר כל יחס למספרו באוכלוסייה הכללית. תרומתו לרשימת הכבוד של אישים בספרות, מדע, אומנות, מוסיקה, כלכלה, רפואה ומדעי הרוח חורגת מכל קנה מידה. הוא ידע להילחם על נפשו, בכל הדורות, גם כאשר ידיו כפותות לאחור. מותר לו להתהדר בכך. המצרים, הבבלים והפרסים קמו בזמנם, מילאו את שָׁמֵינוּ ככוכבי שביט עד שזיוום דעך ונמוג לחלוטין; בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים עד שנשתתקו ונעלמו; עמים אחרים זינקו והחזיקו בלפיד הגדול עד שכבּה, וכיום הם יושבים בחשֵכה תחת השמש. היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם ועוד איננו מראה סימני התדרדרות, גם לא תופעות של זיקנה, לא תשישות ולא אובדן תנופה. ערנותו לא כהתה וחכמתו לא פגה. כל הברואים הינם בני-תמותה פרט ליהודי; כל עוצמה כורעת רק שלו שרירה וקיימת. מהו סוד חיי הנצח שלו? (מסע תענוגות לארץ הקודש, ירושלים 1999, עמ' 193–207).

התשובה לתמיהתו של מארק טווין נאמרת תדיר בכל פעם שפותחים את ארון הקודש בבתי הכנסיות. פינו ממלל שירה, את ה"חומש" השביעי, שאינו אלא התשובה הנצחית של העם הנצחי, שהוא הוא התגלותו של הקב"ה בעולם. זה סוד חיי הנצח שלנו ועם סוד זה נוכל לשרוד את כל הקמים עלינו. כך היה בעבר וכך יהיה תמיד.

 

הרב ד"ר אמיר משיח

ראש ההתמחות למחשבת ישראל

 

 

קבצים להורדה:

ויקהל-פקודי תשעג.pdf

מחבר:

משיח, הרב ד"ר אמיר

דוא"ל:

[email protected]