ספירת העומר בביתא ישראל

 

הצטווינו על הבאת מנחת העומר לבית המקדש בפרק כ"ג של ספר ויקרא:

 

י דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.   יא וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. (...)  יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם:  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.  טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.  טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'.

 
פירוש הביטוי "ממחרת השבת" שנוי במחלוקת חריפה בין הפרושים לבין הכתות האחרות שחיו בארץ ישראל בימי בית שני. לפי פירוש הצדוקים, הבייתוסים והשומרונים יש לקצור את העומר במוצאי שבת חול המועד פסח ולהניף את מנחת העומר ביום ראשון בשבוע. בהמשך הסיקו כך מפשט הכתוב גם הקראים.

לפי מגילת המקדש שנמצאה במערות קומראן, יש להניף את מנחת העומר ביום ראשון שאחרי תום שבעת ימי הפסח, הוא כ"ו ניסן (ראו: איל רגב, הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני, ירושלים תשס"ה עמ' 86–87). מנגד החזיקו הפרושים במסורת לפיה יש לקצור את העומר במוצאי חג הפסח ולהניף את מנחת העומר ביום ט"ז ניסן. בשנים בהן ט"ז ניסן חל ביום שבת נקצר העומר בליל שבת קודש, על אפם ועל חמתם של הצדוקים, ובתוספתא למסכת ראש השנה (א יד) מתואר ניסיון בייתוסי להטעות את בית הדין של חכמים במועד קידוש החודש, כדי למנוע חילול שבת בקציר העומר.

בדומה למסורת הפרושית, גם במסורת ביתא ישראל מתחילה ספירת העומר במוצאי חג הפסח, אך לא במוצאי החג הראשון (ט"ז ניסן) כי אם במוצאי שביעי של פסח (כ"ב ניסן). כתוצאה מכך החלה ספירת העומר בביתא ישראל שישה ימים מאוחר יותר מאשר במסורת הפרושים והסתיימה בחג מאירר (שבועות) בי"ב לחודש השלישי, החל בדרך כלל בחודש סני החבשי. מבחינה אקלימית ממילא לא היה מה לקצור בעונה זו של השנה, וביכורי הקציר הובאו כעבור חצי שנה בי"ב לחודש התשיעי, החל בדרך כלל בחודש הדאר החבשי.

בגמרא (בבלי, מנחות סה ע"א ואילך) מובאות שתי ברייתות ובהן שמונה מדרשי הלכה שונים המנסים להסביר מדוע משמעות הביטוי "ממחרת השבת" היא דווקא "ממחרת הפסח" ולא ביום ראשון בשבוע. ריבוי ההסברים השונים מלמד על חולשתם והגמרא אכן מעידה על רובם כי ניתן להפריכם.

הרמב"ם (משנה תורה, תמידין ומוספין ז יא) מוכיח כי נהגו לקצור את העומר ממחרת חג הפסח על בסיס התיאור המופיע בפרק ה' של ספר יהושע:

 

י וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל, וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ.  יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי:  בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.  יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן, וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא.  

 

כאמור לעיל (ויקרא כג יד), נאסר לאכול לחם וקלי מן התבואה החדשה עד הנפת העומר. מן העובדה שבני ישראל אכלו קלי ממחרת הפסח מוכיח רמב"ם שקציר העומר ממחרת הפסח הוא שהתיר את הקלי לאכילה.

 

הראייה שמביא רמב"ם מספר יהושע תקפה הן לשיטת הפרושים והן לשיטת ביתא ישראל. כך או כך מזוהה "ממחרת השבת" עם "ממחרת הפסח", בין אם מדובר על היום שאחרי החג הראשון של פסח ובין אם מדובר ביום שאחרי שביעי של פסח.

לסיכום, רוב הטעמים שמנו אבותינו לספירת העומר ממחרת הפסח תקפים במידה שווה לספירתו ממחרת החג הראשון של פסח, כמנהג הפרושים, ולספירתו ממחרת שביעי של פסח כמנהג ביתא ישראל. אולם אם נסתמך על המונח האכדי ליום מילוי הלבנה, נראה כי יש לספור את העומר ממחרת החג הראשון של פסח. הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה, במהרה בימינו אמן סלה.

בקשר למאמרו של ליאור גולגר על 'ספירת העומר בביתא ישראל',

נתגלה לי היום באקראי תרגום הפשיטתא (סוריה, המאה ה-3 לספירה) לויקרא כג 11:

 

 

כלומר, לאחר יום טוב אחרון של פסח.

בדיוק כמנהג ביתא ישראל.

 

 

מכאן הייתי מוסיף עוד נדבך לטבלה של יוסי זיו בבלי מנחות סו א:

 

אי מדרבי אליעזר ורבי יהושע, ממאי דביום טוב ראשון קאי? דלמא ביום טוב אחרון קאי! דרבי ישמעאל ור' יהודה בן בתירא לית להו פירכא; אי מדרבי יוסי בר' יהודה, הוה אמינא: דלמא חמשין לבר מהני שיתא! אי מדר' יהודה בן בתירא, ממאי דביו"ט ראשון קאי? דלמא ביום טוב אחרון קאי! ר' יוסי נמי חזי ליה פירכא, והיינו דקאמר ועוד. גופא, אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר: זכר למקדש הוא.

 

לחיזוק טיעונו של ליאור גולגר. נראה כי הגמרא הכירה את לשון הפשיטתא ... או שמא ההיפך הוא הנכון? אמנם ההלכה נקבעה כפי שנקבעה אך לא יהא זה מופרך להניח כי דעות שונות עדיין נסרו בחללו של עולם גם אחרי המאה השלישית.