אורשת בעין חינוכית דעת-ילד דפי מאורות נבחר כעת מאורות - לדף השבועי פרשת שבוע עיונים בסידור התפילה שמיטה הנני שלחני מחנכים באמונה הציונות הדתית בעקבי רבנו הרצי"ה זצ"ל במעגלי העם היהודי טללי אורות יהדות אתיופיה מאגר שיעורים מוקלטים מאמרים בחינוך מבזק אורות

 

עד חטא העגל היו הבכורים מיועדים לשרת בקודש ולקבל מתנות כהונה (שמות יג, ב). בעקבות חטא העגל נלקחה הכהונה מהבכורים והועברה לשבט לוי (משנה, זבחים יד, ד). 22,000 בני לוי מבן חודש ומעלה קיבלו את תפקידם של 22,273 הבכורים. 273 עודפי הבכורים נפדו תמורת חמישה שקלי קודש לכל אחד (שם, יב–טו; במדבר ג, מג–מו).[1] ספר במדבר מתאר קשיים שהיו לעם ישראל בקבלת המעמד הגבוה של בני לוי, על פני הבכורים, ולאחר העונש שהוטל על קורח ועדתו ועל דתן ואבירם – מייצגי הבכורים מבני ראובן, מבהירה התורה את זכויות בני שבט לוי באכילת קודשי חטאת, קבלת תרומות, מעשרות, בכורות בהמה וביכורים, ומבהירה:

כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה', באדם ובבהמה יהיה לך. אך פדה תפדה, את בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה, תפדה. ופדויו, מבן חדש תפדה, בערכך, כסף חמשת שקלים בשקל הקדש. עשרים גרה, הוא" (במדבר יח, טו–טז).

המחלוקת על מעמדו של שבט לוי לא פסקה בימי הבית הראשון ובין חטאי ירבעם בן נבט היה ביטול מעמד הכהונה מבני שבט לוי ברחבי ממלכת ישראל (שכללה את רוב שטח הארץ ורוב מניינה), והחזרת עטרת הכהונה לקצה (העליון?) של משפחות ישראל (מלכים א יב, לא; יג לג; דברי הימים ב יא, יג–יז)[2] שהם אולי הבכורים/הבחירים (בבלי, קידושין עה ע"ב).

המקורות למצוות פדיון הבן הם הקדשת הבכור באדם ובבהמה (שמות, שם; דברים טו, יט) כשהתובנה לגבי אפשרות הפדיון מופיעה בספר במדבר (שם, שם). חז"ל דרשו מפסוקים אלה שעל אף שממילא בכור קדוש מרחם, הרי האדם מחויב להקדישו (בבלי, נדרים יג ע"א; שהש"ר ז, ב). אילולא הפדיון היה אסור לבן בכור לעסוק בעבודת חולין. מן הגניזה הקהירית הסתבר שהיו שראו בבכור היוצא מרחם אמו כיוצא לרשות הכוהנים ולכן על האב לפדותו מהם.[3]

ספר החינוך[4] מסכם במצווה שצ"ב את ענייני המצווה:

א.  הפדיון נערך לבן בכור לאם ישראלית שאינה משבט לוי;

ב. הבן הנפדה פתח את רחם אמו ("פטר כל רחם בבני ישראל" – שמות יג, ב),[5] ואינו "יוצא דופן" (ניתוח קיסרי);

ג. מצוות פדיון הבכורים מוטלת על האב או על הבן משיגדל;

ד. הגיל המינמלי לפדיון הוא שלושים יום, שהוא הזמן שיוצא התינוק מכלל הגדרת "נפל";

ה. ערך הפדיון הוא בכסף השווה חמישה סלעים או שווה כסף במטלטלין, לא כולל קרקעות, עבדים ושטרות;

ו.   כסף הפדיון ניתן לכוהן זכר אחד או לכוהנים הרבה, על פי הכתובים הקושרים את הפדיון לאהרן ובניו (במדבר ג, מח);

ז.   כסף הפדיון ניתן במתנה גמורה.

בספר החינוך מתואר הטקס בשיתוף האם והאב. הכוהן פותח בברכת יין ובשמים ואחר כך מברך:

ברוך אתה [...] אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק את איבריו רמ"ח איברים, ואחר כך נפח נשמה בו, כדכתיב "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית, ב, ז), עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידים סיככו כדכתיב: "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני" (איוב י, יא), וציוה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו, וזימן לו שני מלאכי השרת לשומרו בתוך מעי אמו כדכתיב "חיים וחסד עשית עמדי [...] " (שם שם, יב).

בהמשך אומרת האם: "זה בני בכורי שבו פתח הקדוש ברוך הוא דלתי בטני", ואז האב אומר:

זה בני בכורי הוא ואני מוזהר לפדותו שנאמר: "וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שמות יג, יג), יהי רצון מלפניך ה' אלהי שכשם שזכית אביו לפדותו כן תזכהו לתורה לחופה ולמעשים טובים, ברוך אתה [...] מקדש בכורי ישראל לפדיונם.

לאחר מכן מברך אבי הבן את ברכת הפדיון וברכת "שהחיינו".

מנהגים רבים לטקס פדיון הבן בימינו.[6] המשותף לכולם הוא שנוהגים לקיימו ביום ולא בלילה,[7] להביא את הבן אל הכוהן ולהביע נכונות לשלם את חמשת השקלים לפדיונו (כיום, כ-280 ₪). בסיום הטקס מברכים ברכת "[...] אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיון הבן" ומסיימים בברכת "שהחיינו" ובברכת הכוהן את התינוק. יש לציין שבחלק מקהילות ישראל התרחב מנהג פדיון הבן גם לבנים ראשונים שאינם פטר רחם, ואין לדבר זה אסמכתא במקורותינו. פדיון הבן, כאחד מעשרים וארבע מתנות כהונה, אינו אלא זכר לרצוננו בבניית בית המקדש במהרה בימינו ולהשבת כוהנים לעבודתם ולוויים לשירם ולזמרם במהרה בימינו, אמן.

 

 

 

---