You must have Javascript enabled to use this form.
מתעניינים בלימודים?
השאירו פרטים
השאירו פרטים
מתעניינים בלימודים? השאירו פרטים
אמונת חכמים -"כפה עליהם הר כגיגית"
179-7
אמונת חכמים -"כפה עליהם הר כגיגית"
נאמר במסכת שבת (פ"ח, ב) "ויתיצבו בתחתית ההר. אמר ר' אבדימי בר חמא, מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר ר' אחא בר יעקב, מכאן מודעה רבה לאורייתא. אמר רבא אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב "קימו וקבלו היהודים, קיימה מה שקבלו כבר".
ידועה שאלת בעלי התוספות: הרי כבר הקדימו ישראל ואמרו: נעשה ונשמע, ומה צריך בכפיית הר כגיגית?
נוסיף ונשאל על דרשתם זו של חז"ל "קיימו מה שקבלו": ברור הוא כי פשוטו של כתוב אמור על תקנת מרדכי ואסתר לקיים את ימי הפורים. אף ידוע לנו כי דרשת חז"ל משתלבת תמיד עם פשוטו של מקרא (עיין באר הגולה למהר"ל מפראג), כיצד אם כן יובן בנדון דא השלוב שבין הפשט לבין הדרש הנ"ל?
אמנם בספר הזוהר מצינו כי פסקא זו "קיימו וקבלו" נדרשת בכיוון הפוך. שואל בעל הזהר: מה טעם נכתב במגילה "וקבל" בלשון יחיד? ותשובתו: אמור הוא על משה רבנו שאף את מגילת אסתר קבל בהר סיני, על כן בא הכתוב "וקבל היהודים", הוא משה אשר נשמתו כלולה מכל היהודים. הרי לפנינו שני מובנים שונים באותה פיסקא ממש - זה של הגמרא וזה של הזוהר. בגמרא נאמר: קיימו היהודים אשר בתקופת אחשורוש את אשר קבל משה בסיני, ואילו בזוהר נאמר: קבל משה בסיני את אשר קיימו היהודים בתקופת אחשורוש.
כיצד ישתלבו דברי הגמרא עם דברי הזוהר? על שאלת בעלי התוספות בדבר הסתירה בין צורך כפיית הר לבין אמירת ישראל נעשה ונשמע, נוצרה ספרות שלמה בדברי הפרשנים והדרשנים בכל הדורות. אמנם שאלה זו כבר באה בדברי חז"ל במדרש תנחומא (פרשת נח, פרק ג'), ושם אף נתנה עליה תשובה יסודית: אמירת נעשה ונשמע היתה לגבי תורה שבכתב, ואילו כפיית ההר כגיגית היתה לגבי תורה שבע"פ: "שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות".
ברם יש להבין נכונה את המקור הנפשי לשינוי זה שביחסם של ישראל כלפי שתי התורות. קשה הוא הציור בדרגא עילאית זו של ישראל במעמד הר סיני, בשיא התעלותם באמירת נעשה ונשמע, זכייתם בכתרי שמים ממלאכי-מעלה והשתחררותם מיצר-הרע. יבואו אז להסתייג ולהשתמט מקבלת עול-תורה מחמת "דקדוקי מצוות שהם קשים"? הרי זו משמעותה של אמירת "נעשה ונשמע", הן באמירה זו התבטאה הנכונות לקיים הכל, גם בטרם נודע להם בדיוק מה הנדרש מהם.
כל השאלות הללו יוכללו בשאלה אחת: מהו מטרתו ומגמתו של מעמד הר-סיני? בפתרונה של שאלה זו תיפתרנה אף השאלות שקדמו לה. נקדים את תמיהתנו על קטע תמוה בהגדה של פסח: "אלמלא קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את תורתו דיינו". הא כיצד?
הן ברור שכל מטרת הקירבה להר סיני היתה על-מנת לקבל את התורה. מה מעלה ישנה בקרבה להר מבלעדי קבלת התורה שיש מקום לומר עליה "דיינו"? נראה מכאן כי שתי מטרות יסוד למעמד הר סיני:
א) השראת האמונה האלקית בלב כל ישראל ע"י התגלות אלקות פומבית ושמיעת קול אלוקים. גלוי יסודי שיהא בו כדי לשמש בסיס איתן לדורות עולם.
ב) מתן תורה ומצוות לעם ישראל. המעשים אשר ימחישו אמונה זו, יביאוה לידי ביטוי פתוח והרחבה. והוא אשר אומר הפזמון בהגדה, אשר גם מטרה ראשונה של השרשת האמונה, אשר היא משמעות "קרבנו לפני הר סיני" יש בה כשלעצמה מעלה כה רבה שיש מקום לומר עליה דיינו.
אולם תוך עיון מדוקדק במקורותינו נמצאנו למדים כי קיימת מטרה שלישית למעמד זה: בסוס האמונה בחכמי ישראל. מטרה זו של בסוס אמונת חכמים, באמצעות מעמד הר-סיני אמורה בתורה עצמה: (שמות י"ט, ט) "ויאמר ד' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". מפרש רש"י: "וגם בך - גם בנביאים הבאים אחריך". הרי לפנינו כי מטרה מיוחדת במעמד זה לביסוס וחנוך אמונת ישראל בנביאיו וחכמיו.
מה עניינה של אמונת-חכמים במעמד הר סיני אשר כולו גלוי אמונת אלקים? תוך עיון בדברים נווכח כי אמונת חכמים נובעת ומסתעפת משתי מטרות היסוד של מעמד זה האמורות למעלה: האמונה באלקים, ומתן התורה - האמונה בנביאים, בחכמים, ובצדיקי הדורות מסתעפת מן האמונה באלוקים.
אמונתנו היא כי הקב"ה משרה רוחו שכינתו וחכמתו בחכמי ישראל, ואין אנו מודדים אותם באמת מדה של שכל אנושי אלא נכנעים בפני רוח אלקים המתגלה לנו על ידם ודרכם. יסוד זה הודגש בדברי חז"ל על הכתוב: "ויאמינו בד' ובמשה עבדו", למדו מכאן: "כל המאמין ברועה ישראל כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם". ידועה אף דרשתו של רבי עקיבא: "את ד' אלקיך תירא - לרבות תלמידי חכמים". לימוד זה של רבי עקיבא- רבוי יראת-תלמידי חכמים כיראת ד' - מסבירו המהר"ל בספרו "נתיבות עולם" (נתיב יראת ד'): מפאת שתלמידי החכמים בטלים ודבקים באלקים והאלוקים מתגלה בנשמתם, היראה מהם הריהי כיראה מאלקים, מרוח אלקים שבהם.
אמונת חכמים היא היסוד למתן התורה, שהרי אין קיומה של תורה שבכתב אלא על ידי תורה שבע"פ, ותורה שבע"פ מתקיימת באומה אך ורק על-ידי סמכותם הבלתי מעורערת של חכמי ישראל, נוחלי התורה, מפרשיה, ומתקני תקנותיה וסייגיה. באה על-כן מצוה מפורשת בתורה: "לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך, ימין ושמאל" (דברים י"ז), "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין" (רש"י שם).
ותחילתה של פרשה זו - פרשת זקן ממרא – "כי יפלא ממך דבר ... וקמת ועלית ...". לדעת הירושלמי: "כי יפלא ממך דבר - זו אגדה". כלומר: גם בענייני דעות והשקפות עלינו לקבל ללא סייג את סמכותם של חכמינו ז"ל (עיין אגרות הרב קוק חלק א' קכ"ד). כלל זה אמור לכל הדורות והוא כל יסודה של תורה שבע"פ.
אמנם יסוד זה של אמונת חכמים אינו משתרש בנקל בלב האדם, ונתקל הוא בעכובים נפשיים המצויים בלבם של רפויי אמונה בכל הדורות. דבר זה נובע מטעות גדולה, שכלית ונפשית, לסבור ולומר, כי אין מלבד שכל אנושי כלום, וכל חכמת הקדמונים אך שכל אנושי גרידא הם. מכיוון שכך הרי אין הבדל ח"ו בינינו לבינם, שהרי השכל האנושי מצוי בשפע גם בינינו. טעות זו מקור נפשי לה בגאוות האדם. אין גאוותו של האדם מנחת לו להסכים כי שכלו שלו אפס, ואין הוא לעומת שכלם של ראשונים וקדמונים גדולי-עולם. בפרט קיימת נטיה זו בנפש האדם כלפי חכמי וגדולי דורו הוא. זו היתה מהותה של מחלוקת קרח על משה ואהרן, אשר אמר כלפיהם: "הן כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו". הוא כפר במעלת משה ואהרן על יתר העם.
בא על כן מעמד הר סיני, למען השרש בלב העם כי אכן יש קשר אלקי בין ד' לחכמיו מבני האדם, וכי השכל האנושי אינו חזות הכל. זה הוא שורשה ויסודה של תורה שבע"פ, ואף ש"לא בשמים היא" ונתנה תורה לשקול שכלו של החכם, אולם שכל-התורה האמיתי אף הוא רוח קודש המתגלה רק לבחירי ד'. מצינו שלמרות היות בית-שמאי חריפים מבית-הלל, הלכה כבית הלל מהיותם ענווים יותר, ואין השכינה שורה אלא על העניו, כמים ההולכים ויורדים למקום מדרון. הוא שאמר ד' למשה: "וגם בך יאמינו לעולם", כפרושו של בעל אור החיים: "יאמינו לעולם - פירוש "לעולם", לדורות הבאים - כי יש סברה מחכמי אומות שמוכיחה בהרבה הוכחות כפי פילוסופיותם כי אין אפשרות שידבר ד' עם אדם וחי - לזה אמר "בעבור ישמע העם בדברי עמך", ובזה יצדיקו כי ידבר ד' עם האדם - "וגם בך יאמינו", פרוש באמצעותך יאמינו בנביאים אשר אקים להם תחתיך בכל דור ודור". יסוד זה של דבור ד' אל האדם הוא הבסיס לתורה שבע"פ אשר ניתנה כולה בדבור ד' אל משה פנים אל פנים.
סמכות עליונה זו של משה היא העוברת אל חכמי כל הדורות נוחלי תורה שבע"פ, וכפי האמור במשנה הראשונה של פרק אבות: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים" וכו'. כל חכם מחכמי הדורות המכוון לאמתה של תורה דבריו הנם תורה מסיני ממש בבחינת: "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה מסיני". כל תקנות חכמי הדורות וסייגיהם וכל דרשותיהם וכל המתחדש על ידם בהיותו מכוון לאמתה של תורה עפ"י יסודותיה ומדותיה, הכל תורת משה הוא ומחובר אל השרש האלוקי.
ספור נאה המובא במדרש ממחיש ומדגיש יסוד זה: מעשה בגוי אשר בא להתגייר לפני הלל ושמאי. שאל הגוי: כמה תורות יש לכם, אמרו לו: שתיים, בכתב ובע"פ. אמר הגר: שבכתב אני מאמין שבע"פ איני מאמין, גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. שמאי גער בו הלל גיירו. יום ראשון למדו א' ב' ג' ד' וכו'. עד שלמדו כל רז אותיות. ליום מחר הפך סדרם: ת'. ש'. ר'. ק'. וכו'.
אמר לו הגר: רבי והלא אתמול לא אמרת לי רק אלא כסדרם א' ב' ג' ואיך אומר אתה היום ת' ש' ר' ק'. אמר לו הלל: ואתמול לא עלי סמכת? ואם רציתי לרמותך הייתי מלמדך אתמול כסדר תשר"ק והייתי אומר לך כי כך סדרם של אותיות, אם-כן גם היום תסמוך עלי שכך צריך להיות כסדרם ושלא כסדרם ומתוך כך נתקרב הגר תחת כנפי השכינה.
מה היא כל דעתם של אחרונים כלפי ראשונים וקדמונים? האם לא כגר הזה אשר בא ללמוד אלף-בית? הן מבלעדי חז"ל אין לנו אחיזה כל-שהיא בתורת אלוקים: לא אף מצווה אחת כהלכתה, ולא אף מחשבה אחת לאמיתה. כיצד איפוא נוכל לבא ולהרהר אחר דבריהם? כיצד איפוא נוכל להעיז ולפרש התורה שלא כמוהם? כבר אמרו חז"ל: (ערובין נ"ג, א) "אמר ר' אהרן: ליבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא מחט נקב סידקית". וכן אומר רמח"ל בספרו מסילת ישרים: "כי היותר חכם גדול שבינינו אינו כי אם מן תלמידי התלמידים אשר בדורות הראשונים".
כך גםמסופר על ר' חיים מוולוזין, תלמיד הגר"א , אשר היה מעריצו עד מאד והפליא גדולתו עד אין קץ והיה מזדעזע בהזכירו את שמו. כאשר שאלוהו תלמידיו: לו היה הגר"א בדורם של אמוראים האם היה אמורא? ענה: "לו חי אלף שנה לא היה מגיע לקרסוליו של אמורא, אולי כהרשב"א". מכך נבין כי האמונה בגדלותם וסמכותם האלקית הבלתי מעורערת של חז"ל היא מיסודות התורה וממטרות מעמד הר סיני.
מפאת חשיבות יסוד זה שכל התורה בנויה עליו נביא בזה מספר מקורות נוספים המבררים הענין:
מנורת המאור נר ב, כלל א': "כל מה שאמרו חכמינו ז"ל במדרשות ובהגדות חייבים אנו להאמין בו כמו בתורת משה רבנו ע"ה. ואם נמצא בו דבר שיראה לנו שהוא דרך גוזמא - חסרון בהשגת דעתנו, אבל לא במאמרם, והמלעיג על שום דבר מכל מה שאמרו ז"ל, נענש כדגרסינן במסכת ערובין, וכל דבריהם דברי-אלקים-חיים ולא נפל מדבריהם ארצה, ובכל מה שנמצא כתוב בשמם יש לכל אדם להאמין שהוא דבר אמיתי ואל ילעיג עליו לא בפיו ולא בלבו".
שעורי דעת למהר"י בלוך: "יסוד ועיקר גדול בתורה הוא אמונת-חכמים ומי שיכול לומר שהיו אנשים כמונו מבטל הוא חלק גדול מהתורה ואין ספק אצלי כי יש לו דין עכו"ם, שחיטתו נבילה ויינו יין נסך ובאמת מי שיש לו רק עינים לראות ואזנים לשמוע יכול להכיר מדברי חכמינו ז"ל רוב גדולתם ורוממותם ומיעוט ערכינו נגדם".
אגרת חזון איש: "נרתעים אנו לשמוע הטלת ספק בדברי חז"ל בין בהלכה בין באגדה כשמוע של גידוף רחמנ ליצלן, והנוטה מזה הוא לפי קבלתינו ככופר בדברי חז"ל ושחיטתו נבילה ופסול לעדות. בראשית הנליזה, לפני 50-60 שנה אשר רוב העם היו שומרי תורה, היו הנלוזים מתחילים להיתמך על הדברים המפוקפקים מעין אלה, וכל הדור החופשי הם על הרוב מבניהם ומנכדיהם של האבות והזקנים האלה".
מתוך יסודות אלה נבוא לפשרם של שאלותינו הראשונות: "נעשה ונשמע" אמרו ישראל כלפי תורה שבכתב, אך הכפיה דרושה היתה כלפי תורה שבע"פ (כדברי התנחומא). נראה לומר, כי הצורך בכפיה זו לא בא בגלל הקושי המעשי לקיים דקדוקי-מצוות, אלא בגלל הקושי הנפשי להיכנע לסמכותם של בני-האדם המודיעים דקדוקי מצוות אלו, בני-אדם אשר בלבוש החיצון בשר ודם הם כמונו. הן זה שורש מחלוקת קרח ועדתו, הצדוקים, הקראים, הרפורמים וכל פורצי גדר חכמים עד ימינו אלה. "נעשה ונשמע" ללא הסתייגות אמרו ישראל כלפי דברי ד' – "כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע".
אבל כלפי תורה שבע"פ שעיקרה אמונה בסמכות אדם, כאן היתה דרושה כפיה, בגלל אותו עכוב נפשי המפריע לאדם לקבל סמכות זולתו. נראה על כן לפרש כי כפיית הר כגיגית הרי זו כפיית סמכותו של משה על ישראל בבחינת: "וגם בך יאמינו לעולם". זאת - על ידי שתתגלה עליהם גדולתו האלקית של משה במדה כה מבהילה עד כי יוכרחו ממש לקבל סמכותו עליהם ללא כל ערעור והסתייגות. אף בספר הזהר פרשת נשא נאמר על הפסוק "ויתיצבו בתחתית ההר" כי המכוון בזה ההכנעה בפני תלמיד חכם. וזה המובן של דברי חז"ל: "ואם לאו - שם תהא קבורתכם". כי אם אחר גלוי מעין-זה של גדלות נביא ד' תהיה עוד אפשרות שכלית ונפשית לכפור בסמכותו - הרי זה בטול יסוד התורה לדורות, וזה עצמו "קבורתכם".
בכוון זה יש לפרש את ה"מודעה רבא לאורייתא": כי הרי מטרת מעמד זה לבסס סמכות חכמי תורה בכל הדורות. מתוך קבלת ישראל עליהם את סמכותו של משה קיימת הוכחה וסיבה לקבלת סמכותם של יתר חכמי הדורות. הן כאן במעמד הר סיני שמעו כולם ממש את קול ד' מדבר עם משה, הן כאן כאילו נאלצו לקבל סמכותו עליהם ונכפו לכך, זאת מחמת עוצם גדולתו העל-אנושית שנתגלתה לעיניהם. האם זו ערובה לקבלת ישראל את סמכות חכמי הדורות הבאים הרחוקים מגלוי עליון זה?
על כך באה התשובה: "הדור קבלוה בימי אחשורוש". בזמן החשיכה ההיא, בתקופת "הסתר אסתיר פני", בא לידי גילוי תוקף אמונת העם בסמכות חכמי התורה נושאי מסורת תורה שבע"פ, גם כשאין עימהם גלוי אלקי כבמעמד הר סיני. הדבר בא לידי ביטוי בקבלת כל ישראל את תקנות ימי הפורים שתקנו מרדכי ובית דינו, בקבעם מצווה חדשה של קריאת-המגילה, הנקראת בברכה בשם ובמלכות כמצוות האלקים.
בכך נתגלה איפה היסוד המחודש של האמונה הבלתי מעורערת בסמכותם של נושאי מסורת תורה שבע"פ, ובכך משתלבים הפשט והדרש בנאמר: "קימו וקבלו". הפשט: קיימו וקיבלו היהודים את תקנות מרדכי ואסתר, וזה עצמו הדגשת הדרש: "קיימו מה שקבלו", אותה קבלה ("קבלה", הרי זה מונח המגדיר בעיקר את תושבע"פ, דברים הנמסרים בקבלה) של תורה ע"י משה מסיני באה עתה לידי קיום מחודש בקבלת סמכותם של מרדכי ובית דינו לתקן ולקבוע מצווה לדורות בברכה בשם ומלכות.
מכאן גם שלוב דברי הגמרא והזוהר. בגמרא: קימו בזמן אסתר מה שקבלו בסיני, בזהר: קיבל משה מה שקיימו בזמן אסתר. שני הדברים אחד הם: הרי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ולתקן הכל נאמר למשה מסיני. רבי שמשון רפאל הירש, במאמר מיוחד לחג , חוזר ומדגיש יסוד זה של אמונת תורה שבע"פ. הוא אומר שם שעל כן כה צימצמה התורה בדיבורה על חג השבועות. אף עצם תאריך החג אינו ידוע בברור מתורה שבכתב, אלא על ידי ספירת חמישים יום מהבאת העומר, והבאת העומר עצמה הן אף היא אינה מפורשת בבירור בתורה. התורה אמרה: "ממחרת השבת", וידועה המחלוקת בעניין זה בין הפרושים לצדוקים.
נמצא שכל עצם קביעת תאריכו של יום - אף היא ע"י תורה שבע"פ באה לנו, וכל זאת על-מנת להדגיש יסוד זה שמבלעדיו אין תורה ח"ו. מה מאד חשובה והכרחית הדגשת יסוד זה בדורנו אשר חוגים רבים באומה החלו לחזור אל תורה שבכתב תוך התעלמות מן התורה שבע"פ. חיזוקו וביסוסו של יסוד עיקרי זה, הוא אשר יביאנו לקבלת תורה אמיתית.
קבצים להורדה:
