"במדעים כלליים ישתלמו התלמידים הראויים לזה, מחוץ לכתלי הישיבה"

[1]         ראו ש' מישלוב, יחסו של הרב קוק ללימוד חכמות כלליות: בין חזון למימוש, עבודת מוסמך, טורו קולג', תשס"ו; נ' גוטל, "המבדיל בין קודש לחול", טללי אורות יב (תשס"ו), עמ' 289–294; הנ"ל, "חזון מחקרי בצבת הדילמה החינוכית", טללי אורות יג (תשס"ז), עמ' 239–245; הרב א"י שבט, "לבירור החלטתו של הרב קוק לצמצם את חזונו ללימוד מחקרי-מדעי בישיבת 'מרכז הרב' ", טללי אורות טו (תשס"ט), עמ' 149–174 ועוד.

[2]        ראו בקובץ שלפנינו, נריה גוטל, מורכבות יחסו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל לממשקי תורה ומדע, עמ' 7–32.

[3]         ראו ראי"ה קוק, "כבוד הרבנות", מאמרי הראיה, עמ' 53–54: "הכוחות הסגוליים והממשיים של הדיינות, ההוראה, הדרשנות, ההשכלה והספרות, מוכרחים להתאחד בידי הרבנות בתור אגודה אחת. הרבנים צריכים לעמוד על מרום הפסגה של תחיית האומה ולהיות עמלים עם הציבור בכל פינות החיים של הבנין ושל היצירה הלאומית [...] הספרות מוכרחת להעשות כלי מחזיק ברכה בידי הרבנות, לצקת על ידה את רוחה על הדור הצעיר, על הבנים ועל הבנות, על בני העלייה ועל ההמון כאחד"; הנ"ל, אגרות הראיה, ב, עמ' רכו: "והנני לעורר את כב' ואת כל הצעירים החפצים להתעודד לחיים רוחניים, מכובדים ומתוקנים באמת בעז"ה, על דבר ההסתגלות הספרותית. הננו חייבים לקנות לנו את הכשרון הספרותי, את הסגנון החי לכל צבעיו, את הפרוזי, ואת המליצי. ואם יש בנו מי שמרגיש את רוחו בנטיה לשירה ופיוט, אל נא יעזוב כשרונו. יעשו מסות, בחינות, 'ללמד בני יהודה קשת'. סוף כל סוף, אע"פ שאני מלמד לעצמי ולאחרים שתהיה מדת השלום והחסד גברת התכונות בנפשותינו ובסגנונינו, מכל מקום חמושים אנו צריכים להיות למלחמת ד' בעמלק הפנימי והחיצוני, והננו חייבים להכין לנו את הנשק הזמני העט. אנו צריכים לתרגם על פי הסגנון הזמניי את כל האוצר הקדוש שלנו, אוצר הדיעות והרגשות של כל התורה כולה כמעט, לקרבם לבני דורנו"; הנ"ל, אגרות הראיה, א, עמ' כה: "אבל בגיבורי הרוח העומדים לנגדנו בזרוע חשופה בשרביט של אש נורא וכו'. העט כבש לו את העולם, הוא רודה במחשבות, ברגשי הלב וגם במעשים. בבטחה הוא עושה את דרכו, חיצים שנונים ומדקרות כחרב, במנוחה הוא שולח. היעלה על הדעת שאנו רשאים לחשות ולא לקנות לנו את הזיין המודרני הזה? אבל זה העט איננו 'נהרא דמכיפיה מיבריך' (שבת סה ע"ב). הוא לוקח חילו מאוצר המחשבה [...] ואנחנו, למה לא נעשה לנו גם אנו עט? היבשו מוחותינו? חלילה! [...] התם כל רעיון מקרב לבנו פנימה?"; מאמרי הראיה, עמ' 64–65 – לקראת ייסוד ישיבת מרכז הרב: "הסגנון הספרותי – להרגיל ולחנך את תלמידינו, אשר יתעתדו להיות רועי ישראל ומדריכיו למשוך בקשת סופרים בסגנון יפה ובהיר, לבאר ולברר אמיתתה של תורה, קדושת האומה וכל דבר הנוגע לחכמת ישראל, בשפה ברורה וברוח קדושה וטהרה [...] וידעו תלמידינו לעמוד בפרץ גם בעט סופר מהיר נגד כל רוח סועה וסער מהדיעות הפזיזות המתנשאות בכל דור ודור לזלזל בקדושת חייה של אומתנו העומדת לעד [...] על פי ועד מרכזי מבחירי גדולי ישראל ינתן לכל תלמיד מובהק מקצוע מיוחד שהוא מוכשר לו ביותר ונוטה אליו נטיה נפשית, שיעבדהו וישכללהו במשך זמן קצוב ויגישהו לביקורת. וכל הרכוש הרוחני הזה יישמר באוצר גנזי הישיבה, ויצא לאור עולם מזמן לזמן בחוברות וספרים שונים שיהיו למאורי הרוח בכל משאלות חייה הרוחניים והמעשיים של כנסת ישראל. וכל אלה חכמי התורה יהיו נושאי האורה בהר הקודש בירושלים, להוציא את עמנו, עם ה', מתוך הקטנות החילונית, מתוך הצמצום הגלותי, מתוך העבדות הנפשית הכורעת ברך לפני כל רעיון זר וכל דעה מטעת, ולהפיץ קרני אורה בכל מחשכי הגולה לעיני עם ה', הגוי כולו", ועוד הרבה. וראו נ' גוטל, "על היצירה התורנית הכתובה: מאיסור-להיתר-ולמצוה", דגל ירושלים ב (סיוון תשנ"ד), עמ' כו–כח.

[4]        חיזוק לטענה זו: השארת הרב את הביטוי "חכמת ישראל" בראש המסמך, כאשר מדובר "בחכמת ישראל העיונית והמוסרית" שאינה חשודה בהיבט השלילי.

[5]         כדרך כתיבתו העקרונית של הראי"ה – במשמע סתר-יה, כפי שנהג לבאר בנו, רבנו הרצי"ה.

[6]         ראו נ' גוטל, מכותבי ראיה, ירושלים תש"ס, עמ' 92–93.