במעגלי העם היהודי - בני מנשה

 

הזהות היהודית נשמרה בהלכות, במנהגים, בשירים ובסיפורים. בני מנשה קראו לעצמם לאורך הדורות "בני מנסיא". הם שמרו על המסורות המרכזיות של ישראל כמו יציאת מצרים וקריעת ים סוף. מסורות אלו מופיעות גם בשירים העתיקים של השבט.

אין עדויות כתובות על מוצאם. בני העדה יודעים לספר על אירועים שקרו להם בעבר רק דרך סיפורים שעברו מדור לדור. שכניהם כינו אותם בשם "עשרת השבטים". כאשר הגיעו המיסיונרים לאזור, בתחילת המאה ה-19, מצאו אוכלוסייה בעלת מסורת מונותאיסטית וניצלו עובדה זו כדי לשכנעם לעבור לנצרות.

הלל הלקין, מחבר הספר "על גדת הסמבטיון", אומר שבדיקות גנטיות שנעשו לא מצאו קשר ישיר בין בני מנשה ובין יהודים. לכן סביר להניח שרק מיעוטם הם מצאצאי יהודים שכן לטענתו המסורות והמנהגים היהודיים הנפוצים בקרבם בוודאי הגיעו ממיעוט קטן של גולים ישראלים משבט מנשה.

עם קום המדינה, ויחד עם זאת עם קבלת העצמאות בהודו, הגיעו אל בני השבטים שמועות על הקמת מדינה ליהודים. כבר אז פנו למדינת ישראל וביקשו לשמור על קשר, אולם קשר זה לא התממש. מיד לאחר מלחמת יום כיפור פנו שוב לראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, וביקשו את תמיכת מדינת ישראל בהבאתם לישראל.

עמותת "שבי ישראל" עוסקת ביצירת הקשר בין בני העדה ובין מדינת ישראל. העמותה מקימה בכפרים מרכזים ללימוד יהדות ומממנת את הבאתם ארצה. חלקם עברו גיור אורתודוקסי, אך בשנת 2005 הוקפאו הליכי הגיור של בני מנשה עקב בעיות הלכתיות ומתחים שנגרמו ביחסים בין ממשלות ישראל והודו. במחצית השנייה של שנת 2006 חודשו פעולות הגיור, אם כי בהיקף קטן, וכן חודשה עלייתם של בני מנשה לארץ. נכון לשנת 2010 חיים בישראל 1,700 בני מנשה.

העלייה הממוסדת הראשונה של בני העדה לאחר טקס הגיור הייתה בתחילת שנות החמישים. לאחר מכן הגיעו ארצה עוד 1,700 איש. הם עברו להתגורר ביישובים קהילתיים דתיים: בית אל, עפרה, קריית ארבע, כרמיאל ופרדס חנה. בני העדה משתלבים בלימודים, בעבודה, בצבא ובחברה. חלק מבניהם לומדים בישיבות וכמה מבני העדה אף הוסמכו לרבנות. עוד כ-7,000 מבני העדה נמצאים בצפון מזרח הודו וממתינים לעלייתם למדינת ישראל.