גיורה של רות

בגמרא שם נראה שנעמי גיירה את רות לאחר מות בעלה ושני בניה, בשעה שהיו בדרכן לבית לחם. את דברי רות לנעמי בדרכן לבית לחם, ואת תגובת נעמי לדברי רות, מפרשת הגמרא כשיחה שבה מלמדת נעמי את רות את עיקרי הדת היהודית ומגיירת אותה (רות א, טז–יח):

ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר כה יעשה ה' לי וכה יסיף כי המות יפריד ביני ובינך.

ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה.

וכך בגמרא (שם):

אמר רבי אלעזר: מאי קראה (מניין שגר שמתגייר מודיעים לו מקצת מצוות ומקצת עונשים, ואם קיבל מקבלים אותו מיד)? דכתיב: "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה".

אמרה לה: אסיר לן תחום שבת – "באשר תלכי אלך".

אסיר לן יחוד – "באשר תליני אלין".

מפקדינן שש מאות וי"ג מצות – "עמך עמי".

אסיר לן עבודת כוכבים – "ואלהיך אלהי".

ארבע מיתות נמסרו לב"ד – "באשר תמותי אמות".

ב' קברים נמסרו לב"ד – "ושם אקבר".

מיד, "ותרא כי מתאמצת היא" וגו'.

מדברי הגמרא עולה שנעמי עסקה בגיורה של רות. אמנם לא ברור כיצד התבצע גיור זה על ידי נעמי: האם היה שם בית דין (אולי של הדיוטות) שקיבל את רות לאחר שהצהירה על קבלת המצוות בפני נעמי?[1] אולם חסרון הפרטים הטכניים של הגיור בסיפור אינו גורע מההנחה כי לדעת רבותינו רות התגיירה בסמוך להגעתה לארץ ישראל. אין טעם ללמוד הלכות גרוּת מפסוק שאינו עוסק בגרוּת כלל. נמצא לפי זה שמחלון וכיליון נשאו נשים גויות מבלי לגיירן. ואכן כך פירש רש"י (רות א, יב), שרות התגיירה רק לאחר מות בעלה. ראיה לדבר הביא רש"י מדברי נעמי לערפה ורות (א, יא–יב): "ותאמר נעמי שבנה בנתי למה תלכנה עמי העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים. שבנה בנתי לכן כי זקנתי מהיות לאיש כי אמרתי יש לי תקוה גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים".

מדברי נעמי נשמע שאילו הייתה יכולה עוד ללדת, היו בניה מותרים לערפה ולרות. אולם על פי ההלכה אשת אח אסורה לאדם גם לאחר פטירת אחיו, מלבד במקרה של ייבום, שבו התירה התורה אשת אח. אולם היתר זה של ייבום מתקיים רק באחים שחיו יחדיו, אך אח שנולד לאחר מות אחיו הגדול – אסור באשתו משום "אשת אחיו שלא היה בעולמו". כיצד, אם כן, היו ערפה ורות מותרות בבני נעמי שייוולדו לאחר מות בעליהן? על כך משיב רש"י: "לפי שלא היו למחלון ולכליון קידושין בהם, שנוכריות היו ולא נתגיירו, ועכשיו הן באות להתגייר, כמו שנאמר: 'כי  אתך נשוב לעמך' (א, י) – מעתה נהיה לעם אחד"[2].

אולם שיטה זו, שלפיה רות התגיירה רק לאחר מות בעלה, בדרכה לבית לחם, קשה מכמה צדדים:

א.   כבר ראב"ע בפירושו לרות (א, ד) כתב: "ולא יתכן שייקחו מחלון וכליון אלו הנשים עד שנתגיירו, והעד: 'אל עמה ואל אלהיה' (א, טו)". לדעת ראב"ע מחלון וכליון גיירו את רות וערפה לפני נישואיהן. מסיבה זו, כאשר נעמי, בניסיון לשכנע את רות לשוב אל עמה, מתארת את פרֵדת ערפה ממנה, היא אומרת: "הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שובי אחרי יבמתך" (א, טו). אם ערפה מעולם לא התגיירה, מדוע היא צריכה לשוב אל אלוהיה, הרי היא מעולם לא עזבה אותם?

ב.    רות מבקשת מבעז שיגאל אותה כיוון שהוא גואל קרוב (רות, ג, ח–ט): "ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת והנה אשה שכבת מרגלתיו. ויאמר מי את ותאמר אנכי רות אמתך ופרשת כנפך על אמתך כי גאל אתה". אולם אם רות התגיירה רק לאחר מות מחלון בעלה, הרי שבשעת הנישואין היא הייתה גויה, וככזו אין נישואיה למחלון חלים כלל ואין היא קרובתו של בעז. מדוע, אם כן, היא מכנה אותו גואל?[3]

שאלה זו מתחזקת לאור המסופר בפרק ד. שם מכנה בעז את רות פעמיים: "אשת המת" ו"אשת מחלון". בדבריו לפלוני אלמוני (ד, ה): "ויאמר בעז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת קניתה להקים שם המת על נחלתו", ובדבריו לזקנים (פסוקים ט–י): "ויאמר בעז לזקנים וכל העם עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון מיד נעמי. וגם את רות המאביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו עדים אתם היום". מדוע רות מכונה בפי בעז "אשת מחלון", והרי נישואיה למחלון כלל לא תפסו, כיוון שעדיין לא התגיירה?

ג.     עוד נעיר כי קשה לפרנס שיטה זו עם דבריו של רבי שמעון בר יוחאי (בבלי, בבא בתרא צא ע"א) שמחלון וכיליון היו "גדולי הדור":

וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון, גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ, שנאמר: "ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי" (רות א, יט). מאי "הזאת נעמי"? אמר רבי יצחק, אמרו: חזיתם, נעמי שיצאת מארץ לחו"ל מה עלתה לה?[4]

כיצד מכנה רבי שמעון בר יוחאי את הנשואים לגויות "גדולי הדור"? ועוד, לשיטה זו שמחלון וכיליון נשאו נשים נוכריות אין צורך בחידושו של רשב"י שהם נענשו במיתה מפני שיצאו מארץ ישראל,[5] הרי פשוט שנענשו מפני שנשאו בנות אל נכר, כדברי הנביא הגוזר את דינו של הבועל בת אל נכר (מלאכי ב, יא–יב): "בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר. יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער וענה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות"?

כאמור, ראב"ע בפירושו לרות (א, ד) כתב שמחלון וכיליון גיירו את ערפה ורות קודם נישואיהם: "ולא יתכן שיקחו מחלון וכליון אלו הנשים עד שנתגיירו, והעד אל עמה ואל אלהיה". אלא שגם שיטה זו אינה נקייה מקשיים, שאם כן, כיצד מנסה נעמי, לאחר מות בניה, להשפיע על כלותיה שישובו אל עמן ואל אלוהיהן, הרי גר שנתגייר אסור להסית אותו לשוב אל חיק העבודה הזרה?[6]

את פסוקי השיחה שבין רות לנעמי, שמהם למדו חכמים דיני גיור (א, טז–יז): "כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר כה יעשה ה' לי וכה יסיף כי המות יפריד ביני ובינך", מפרש ראב"ע כהתחייבות של רות לא לעזוב את מה שקיבלה עליה מכבר: "עמך עמי – לעולם לא אעזוב תורת ישראל וייחוד השם". אך גם אם פשט הכתוב יכול להתפרש כך, ודאי אין בכך יישוב לדברי חז"ל שלמדו מכאן דיני גיור, ובפשטות ראו בפסוק זה את תיאור גיורה של רות. כיצד נוכל להסביר את שיטת חז"ל בעניין זמן גיורה של רות?

את הקושי שבו אנו עוסקים סיכם ר' אביעד שר שלום:[7]

אכתוב מה שביארתי בעניין רות ונעמי ובועז, שנחלקו רז"ל בדבר: יש מהם שאמרו שמחלון גיירה ויש מהם אומרים שלא גיירה. ולכל אחת מן הסברות יקשה מאד, שלדברי האומר שגיירה קשה, איך אפשר שנעמי תבקש ממנה שתים ושלוש פעמים שתשוב לגיותה, עד שערפה חזרה, והלא אמרו בגמרא: גר שחזר לסורו הרי הוא כישראל משומד, שאם קידש אישה – קידושיו קידושין. וכל העבירות שעשה חייב עליהן כישראל גמור. ובפרט אחרי  שאמרו לה: "כי אתך נשוב לעמך" (רות א, י). 

ואם לא גיירה א"כ כל ביאותיה היו ב"יכרת ה' לאיש אשר יעשנה" וכו' (מלאכי ב, יא) [...] וקידושיה אינן קידושין. וא"כ היה לבעז ולנעמי להשתדל שלא יזכר הדבר עוד למען לא יהיה למחלון למזכרת עוון. ואיך קרא הכתוב לנעמי "חמותה" ולרות "כלתה", כיון שלא הייתה ביניהן שום קורבה? ואיך אמר בועז אל פלוני אלמוני "אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו" (רות ד, ה), ועוד אמר "וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאישה, להקים שם המת על נחלתו, ולא יכרת שם המת מעם אחיו" (רות ד, י), אדרבא, זהו לנגע קלון וחרפה אל מחלון, וח"ו כמו שאמר הכתוב: "יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו אל תמח" (תהלים קט, יד).

בקושי זה עסקו מפרשים ופוסקים,[8] ומכוחו הגיעו למסקנה שרות אכן התגיירה פעמיים: פעם אחת לפני נישואיה למחלון ופעם שנייה לפני הגעתה לארץ לישראל, לאחר מות בעלה. אלא שאז עולה השאלה: מפני מה נצרכה רות להתגייר פעם שנייה? התשובה לשאלה זו אינה פשוטה, שכן מחלון וכיליון גיירו את  נשותיהם, ואף חיו אתן על סמך גיור זה. כיצד ייתכן שהגיור הראשון, שהניח את דעתם של "גדולי הדור" מחלון וכיליון, לא סיפק את נעמי עד שהייתה צריכה לגייר מחדש את רות? שאלה זו גררה דיונים הלכתיים בהלכות גרוּת, והביאה לפתרונות יצירתיים מבחינה הלכתית, המסבירים שהגיור היה כשר ופסול בעת ובעונה אחת. הא כיצד? נדגים בשני אופנים.

הסבר א: הגיור הראשון לא היה בפני שלושה

לשיטה זו אמנם גיירו מחלון וכיליון את ערפה ורות קודם נישואיהם, אבל כיוון שהיו במואב ולא היו שם שלושה מישראל, נאלצו לגיירן בפני בית דין שאין בו שלושה מישראל. דינו של גיור שלא נעשה בפני שלושה נתון במחלוקת הפוסקים. יש הסבורים שבדיעבד הגיור חל, ויש הסבורים שגם בדיעבד אין הגיור חל והמתגייר נשאר גוי. מחלון וכיליון סברו כדעת הפוסקים שבדיעבד הגיור חל, ולכן חיו עם נשותיהם בהיתר, לשיטתם. אולם נעמי סברה כדעת הפוסקים שגיור כזה אף בדיעבד אינו חל, ולכן נאלצה לגייר את רות מחדש לפני בואה לארץ ישראל. נביא את הדברים בלשונו של ר' אביעד שר שלום בספרו אמונת חכמים (שם):

אמנם מה שנ"ל לומר בזה, כי כל מ"ש רז"ל הוא אמת, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, ולפי האמת מחלון גייר את רות, וקיבלה עליה עול מלכות שמים וטבלה כראוי, וכן כיליון לערפה, ואח"כ מחלון קידש אותה ועשה חופה וקידושין כראוי, וכל ביאותיה לפי דעתו היו ביאות מותרות, כי אשתו גמורה הייתה […] אמנם אפשר שטעה בדבר אחד, שלא עלה על דעתו כי מחלוקת היא בין הפוסקים, כמו שתראה ביו"ד סי' רס"ח, והוא, כי לא היו שם שלושה. ולהרי"ף והרמב"ם אין טבילתה כלום ונוכרית הייתה. ולשאר הפוסקים בדיעבד הייתה גיורת גמורה. והנה נעמי הייתה סוברת כרי"ף והרמב"ם, שאפילו בדיעבד אינה גיורת, ולכן השתדלה להרחיקה, ומחלון היה סבור כאותם הפוסקים הסוברים כי גיורת גמורה הייתה ולכן נשאה. ואפילו יהיה הלכה כהרי"ף והרמב"ם, ה' יראה ללבב, כמו בית שמאי שעשו כדבריהם [של בית הלל], ולכן יכלה לתקן נפש מחלון.

בדרך זו הלך גם הרב עובדיה יוסף בפירושו למגילת רות (א, ד),[9] וכתב שמחלון סבר כדעת התוספות, ואילו נעמי סברה כדעת הרי"ף והרמב"ם.[10]

הסבר ב: הגיור הראשון לא היה לשם שמים

לשיטה זו, מחלון וכילון אכן גיירו את נשותיהם, אך הן לא התגיירו לשם שמים, אלא לשם נישואים עם מחלון וכיליון. גיור לשם אישות נידון על ידי הרמב"ם בקשר לגיור נשי שלמה ושמשון (הלכות איסורי ביאה יג, יד–יח). הרמב"ם מבאר שלכתחילה לא היו מקבלים גרים שבאו להתגייר לשם דבר אחר, כמו הבא להתגייר לשם ממון שייטול או שררה או מחמת הפחד או כדי שיישא אישה או כדי שתינשא לאיש. לכן היו בודקים אחר הבא להתגייר: אם מצאו שלא בא להתגייר מאהבת השם אלא מאיזו שהיא סיבה אחרת, היו דוחים אותו, אולם "אם לא נמצא להם עילה, מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו, אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן, שנאמר: 'ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה' " (שם הלכה יד). מסיבה זו לא קיבלו גרים כל תקופת דוד, שמא חזרו מחמת הפחד, וכל תקופת שלמה, שמא חזרו בשביל המלכות הטובה והגדולה שזכו לה ישראל, ולא לשם שמים. "שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק".

דחייה זו של גרים שלא התגיירו לשם שמים, לא הייתה מוחלטת. "ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בית דין הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם" (שם הלכה טו). בתי דין של הדיוטות היו מקבלים גרים שלא התגיירו לשם שמים, ובית הדין הגדול לא היה דוחה אותם עד שתברר אחריתם. רק אם היו כשרים באחריתם היו מאשרים את הגיור למפרע. נשי שמשון ושלמה, הוכיח סופן על תחילתן שהן דבקות בעבודה זרה שלהן ולכן מחשיב אותן הכתוב כאילו הן גויות ובאיסורן הן עומדות.

ר' יואל סירקיס (1561–1640) בפירושו למגילת רות "משיב נפש", כתב שגם רות וערפה התגיירו בתחילה לשם אישות ולא לשם שמים:

כי ודאי חס ושלום שמחלון שהיה צדיק ישא אישה בגיותה, אלא כשנשאה נתגיירה. אכן לא היה מחלון צדיק יותר משמשון שופט ישראל או משלמה המלך ידיד ה' שנשאו נשים נוכריות [...] ובדרך זה נאמר שהיו נישואי ערפה ורות, כי הם עצמם גיירום כדי להינשא להם. והדבר ידוע שלא התגיירו אלא בשביל דבר.

כיוון שגיורן הראשון לא היה לשם שמים, נחשב הדבר למחלון כאילו היה עם בת אל נכר, ורות חזרה והתגיירה פעם שנייה לאחר מות בעלה גיור שאינו לשם אישות אלא לשם שמים.[11]

בהתאמה לפירוש הראשון שהבאנו, נוכל לומר כי מחלון וכיליון החשיבו את הגיור כגיור לשם שמים כיוון שראו שבפועל נשותיהם קיבלו על עצמן דת יהודית, ואילו נעמי ראתה בזה גיור לשם דבר אחר ולכן גיירה את רות מחדש.[12]

דומה שאם את הבעיה ההלכתית פתרנו, את הבעיה המהותית לא פתרנו. מלבד העובדה שלכל ההסברים האלה אין שום רמז בכתוב, קשה לקבל את ההנחה שהגיור הכפול של רות הוא בגלל מחלוקות בהלכה בין נעמי לבניה. דומה שבעיה זו מצריכה פתרון מהותי הנוגע לעצם סיפור המגילה ולא לצדדים הטכניים של הגיור.

לשם כך נשוב לפסוקים הפותחים את המגילה (רות א, א–ב):

ויהי בימי שפט השפטים ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו: ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתים מבית לחם יהודה ויבאו שדי מואב ויהיו שם.

סיפור יציאתם של אלימלך ומשפחתו לארץ מואב אינו רק פתיחה לסיפור המגילה, אלא כנראה גם ההצדקה לעונש שבא עליהם – למות עריריים. כיצד יכולה יציאה מארץ ישראל להצדיק עונש כל כך חמור? שאלה זו העסיקה ראשונים ואחרונים[13] ולא נאריך בה. נעמוד על נקודה אחת הקשורה ליציאה זו מארץ ישראל ובעיקר למעבר אל ארץ מואב.[14] תקופת השופטים, שבה מתרחש סיפור המגילה, משתרעת על יותר מ-360 שנה, וכוללת תקופות של שקט ותקופות של שיעבוד וסבל. פתיחת המגילה במילים "ויהי בימי שפוט השופטים" עדיין אינה מסייעת בידינו לקבוע מתי התרחש סיפור המגילה וממילא לדעת מהו הרקע ההיסטורי לסיפור זה.

אולם חז"ל מזהים את בעז עם השופט אבצן: "אמר רבה בר רב הונא: אבצן זה בעז" (בבא בתרא צא ע"א).[15] בכך הם מסייעים בידינו להבין את הרקע לסיפור המגילה. מסתבר שסיפורנו נפתח בתקופת השופט יאיר הגלעדי ששפט את ישראל עשרים ושתים שנה (שופטים י, ג–ה). כל שמסופר על שופט זה הוא רוב בניו ורוב עושרו: "שלושים בנים רוכבים על שלושים עירים ושלושים עירים להם" (שופטים י, ד). בתקופתו הידרדר עם ישראל מבחינה רוחנית, ואף איבד את עצמאותו. מסתבר שסיפור חטאי העבודה זרה ואולי גם סיפור השעבוד הפלישתי והעמוני, המתוארים בהמשך הפרק, החלו כבר בימיו.[16]

בתקופה זו עבד העם לשבעה אלילים שונים ועזב את עבודת ה' אלוהיו: "ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים ויעזבו את ה' ולא עבדוהו" (שופטים י, ו). החומרה הייתה לא רק בריבוי האלילים אלא גם בעזיבת אלוהי ישראל. גם בתקופות שבהן עבד העם עבודה זרה, הייתה זו לרוב עבודה בשיתוף, כלומר עבדו גם לה' אלוהי ישראל וגם לאלילים,[17] ואילו כאן היה מקום בלבם לשבעה אלילים ולא לעוד אל אחד – הוא ה' אלהינו ה' אחד.

העונש לא איחר לבוא, כמבואר שם (שופטים י, ז–ט):

ויחר אף ה' בישראל וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון. וירעצו וירצצו את בני ישראל בשנה ההיא שמנה עשרה שנה את כל בני ישראל אשר בעבר הירדן בארץ האמרי אשר בגלעד. ויעברו בני עמון את הירדן להלחם גם ביהודה ובבנימין ובבית אפרים ותצר לישראל מאד.

מתחילה משתלטים העמונים על שטחי עבר הירדן המזרחיים ולאחר מכן חודרים גם אל ממערב לירדן, אל נחלת שבטי יהודה, בנימין ואפרים.

ייתכן שהרעב המתואר בתחילתה של מגילת רות אינו תוצאה של בצורת, אלא של המס הכבד שגבו העמונים מהישראלים. לאחר שמונה-עשרה שנות שעבוד קשה לעמון יפתח מצליח להכניע את בני עמון ולשחרר את עם ישראל מהשעבוד הקשה. ישועה זו לא הייתה רק צבאית, אלא גם כלכלית. התבואה הצומחת בשדות בית לחם לא תילקח על ידי העמונים, אלא תישאר בידי בעליה היהודים. אז, "ותקם היא וכלתיה ותשב משדי מואב כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם" (רות א, ו). יפתח שופט את ישראל שש שנים ולאחריו שופט את ישראל אבצן, הלא הוא בעז.

נעמי, ששבה משדה מואב בימיו של בעז, יצאה מבית לחם לפחות עשר שנים קודם לכן: "וישאו להם נשים מאביות שם האחת ערפה ושם השנית רות וישבו שם כעשר שנים" (רות א, ד). נמצא שאלימלך ומשפחתו יצאו אל מואב בעיצומו של השעבוד העמוני, ונעמי שבה עם רות לאחר ניצחונו של יפתח על בני עמון, בימיו של אבצן, הוא בעז. נקודה אחרונה בסיפור השעבוד לעמון היא הברית שבין עמון ומואב. הרב יעקב מדן האריך להוכיח שבתקופה זו היו עמון ומואב שני שבטים בממלכה אחת.[18] לפי זה, ירידתו של אלימלך למואב היא בעצם מעבר מהצד המשועבד לצד המשעבד. אלימלך לא רק עוזב את ארצו ואת עמו, אלא מצטרף אל המשעבדים את עמו ורוצה ליהנות מפירות השעבוד של עמו בידי בני נכר. חטא הבגידה גרר את עונש המיתה.

נניח כעת לחטאם של אלימלך ובניו, ונשוב לגיורן של רות וערפה. מחלון וכיליון מחליטים לקבוע את מקומם במואב ולהתערות בסביבה המואבית. לצורך כך הם בוחרים להם נשים מואביות. מסתבר שגיירו אותן, אך כאן מתעוררת השאלה: מה טיבו של גיור זה? הרי מחלון וכיליון עזבו את עם ישראל ובחרו להם זהות לאומית אחרת – מואבית. השתקעותם במואב אינה רק החלפת מקום מגורים, אלא מעבר מהיות חלק מעם נכבש להזדהות עם העם הכובש. רות וערפה מקבלות על עצמן את אלוהי ישראל, ומחלון וכיליון, במקביל, מקבלים על עצמם את הזהות המואבית. מחליון וכיליון מכניסים את רות וערפה תחת כנפיו של אלוהי ישראל, אך לא מצרפים אותן לכנסת ישראל. הן תעבודנה את אלוהי ישראל אך לא תהפוכנה להיות חלק מעם ישראל, המושפל והמבוזה בידי העמונים והמואבים.

וכאן מתעוררת השאלה: האם ניתן לחסות תחת כנפיו של אלוהי ישראל מבלי להצטרף לעם ישראל? האם ניתן להתגייר ולהמשיך להחזיק בזהות לאומית אחרת, המשעבדת את ישראל? האם יש ערך לקבלת עול מלכות שמים תוך כדי בגידה בעם ישראל?

כך מתארת הברייתא (בבלי, יבמות מז ע"א) את תהליך הגיור:

תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות.

האם גם מחלון וכיליון שאלו את רות וערפה  מה ראו להתגייר? הרי "ישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם", או שמא התחילו מיד להודיעם מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות? מובן שלא הייתה שום משמעות לשאלת מצבו של עם ישראל באותו הזמן, שהרי לא מחלון ולא כיליון, לא רות ולא ערפה חשבו להצטרף לעם ישראל הסובל, אלא דווקא לדבוק בעמונים ובמואבים המתאכזרים אל עם ישראל. השאלה העומדת לפתחנו היא כיצד היה פוסק בית הדין, אילו היה הגר מוכן לקבל עליו מצוות, אולם על השאלה "אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם?" הוא ישיב: אין בכוונתי להצטרף לעם ישראל, אלא לקיים מצוות תחת זהות לאומית אחרת.[19]

מו"ר הרב שאול ישראלי[20] דן בשאלתנו, ואף קשר אותה לסיפור גיורה של רות. ואלה דבריו:

והנה יוכל לשאול השואל, והלא התורה ומצוותיה מה' ניתנו, משום מה לא יוכל הנוכרי לקבל על עצמו מצוות ה' מבלי שתהא הסכמה של כנסת ישראל לקבלו לתוכה? משום מה כרוך מושג גרוּת בהזדקקות לבית דין לצורך קבלת המצוות, שהוא כאמור ההחלטה המאשרת קבלתו לישראל?

התשובה לזה נראית שאומנם כן, רשאי הוא לקבל את המצוות, אך אזי יהיה בגדר אינו מצווה ועושה. שכן לא נצטוו בני אנוש לקיים תרי"ג מצוות, רק ישראל. על כן בכדי להיות בגדר של מצווה ועושה, אין דרך אלא לכשיחשב מישראל, ולזה דרוש התנאי שעם ישראל יסכים לקבלו לתוכו.

ולפי זה יתכן ולא נשגה באמרינו, שכל תוכן הגרוּת היא הסתפחות לעם ישראל, אלא שלא תתכן הסתפחות זו, אם אינו מוכן לקיים תורה ומצוותיה. שכן במעמד הר סיני אמר כל העם "יחדיו" נעשה ונשמע, ולא נשאר אף אחד מעם ישראל שלא היה בקבלת התורה. נתאחד עם ישראל במעמד זה והפך לאחדים עם התורה. על כן בהצטרף נוכרי מעמי הנכר לעם ישראל הוא נכלל בזה גופא למקבלי התורה במעמד הר סיני, כשם שילד יהודי מצווה ועומד בכוח מעמד זה. מה שנצרך מהגר קבלת מצוות, אין זה אלא לבחינת גילוי מילתא שמסכים לתנאי שבו מותנית הצטרפותו לעם ישראל. על כן מספיק במה שמודיעים לו מקצת מן המצוות, מבלי שידע תוכנן של כל המצוות וקבלתו אותן במפורש. כי בהיותו אחד מישראל, הרי הוא חייב במצוות ככל אחד אחר.

ונראה שזה מפורש בכתוב במגילת רות, שמשם אנו למדים כמה מפרטי סדר הגירות. וזה מה שאמרה: "עמך עמי ואלוקיך אלוקי", לאמור: שעל ידי שהופכת להיות חלק מעם ישראל, אלוקי ישראל הוא אלוקיה. זהו יסוד הגירות ואידך פירושא זיל גמור.

עיקרו של הגיור הוא בהצטרפות המתגייר אל עם ישראל ובזה הוא משנה תחילה את זהותו הלאומית, מוחק את זהותו הקודמת ומקבל על עצמו הזדהות עִם עם ישראל ואת השותפות וההשתלבות בחיי האומה הישראלית. רק מכוח כניסתו אל האומה הישראלית הוא מתחייב גם בקיום המצוות.

נסכם ונאמר שרות אכן התגיירה פעמיים. בפעם הראשונה היא נכנסה תחת כנפי השכינה וקיבלה עליה עול מצוות, אך לא הצטרפה לעם ישראל, אלא נשארה חלק מהאומה המואבית. לא לחינם קורא אותה הכתוב גם לאחר גיורה הראשון מואבית: "וישאו להם נשים מאביות" (רות א, ד). לפי הצעתנו, גם לאחר גיורה היא נשארה מואבית מפני שלא הבינה (ואולי גם מחלון לא הבין) שאי אפשר להתגייר מבלי להצטרף לעם ישראל. בתודעתה היא הפכה למואבית העובדת את אלוהי ישראל.[21] היא לא נשארה מואבית משום שהגיור שלה לא חל, אלא ההפך: הגיור שלה לא חל מפני שהיא רצתה להישאר מואבית. היא הסתפקה בקבלת עול מצוות בלי לחוות את השותפות עִם עם ישראל שהם "דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם".

מובן שאין לתלות את האשמה ברות ובערפה. אין לצפות מהמתגייר שיהיה צדיק יותר מהדיין שמגייר אותו, כלומר אין לצפות שרות וערפה המואביות יבינו את משמעות הגיור טוב יותר ממחלון וכיליון, שעזבו את עמם בעת צרה כדי ליהנות מפירות השעבוד של עמם לעמונים ולמואבים. ייתכן שמחלון וכיליון אף לא הבינו את הקשר שבין תורת ישראל והחיוב לקיים את מצוותיה ובין הלאומיות הישראלית.[22] רק לאחר מותם, כשמחליטה נעמי לשוב אל ארצה ואל עמה, היא מסביר לערפה ולרות את משמעותו האמתית של הגיור – ההצטרפות לעם ישראל:

ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שובי אחרי יבמתך. ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי: באשר תמותי אמות ושם אקבר כה יעשה ה' לי וכה יסיף כי המות יפריד ביני ובינך (רות א, טו–יז).

כזכור, מדברי נעמי אל רות: "הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלוהיה", הוכיח ראב"ע שרות וערפה התגיירו, שאם לא כן מדוע מתארת נעמי את ערפה כשבה אל אלוהיה? אלא שכעת, בפי נעמי, השיבה אל אלוהיה כוללת גם שיבה אל עמה. הבחירה העומדת כעת לפני רות וערפה אינה רק אם להמשיך לשמור מצוות, אלא אם שמירת המצוות תביא אותן להידבק בעם ישראל. ערפה בחרה לשוב אל עמה וממילא גם אל אלוהיה. בחירתה מגלה שלמעשה גיורה לא חל מעולם, ואילו רות אמרה: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי", ובכך נכנסה תחת כנפי השכינה.

נשוב אל בעז. כאמור, זיהה האמורא רב את בעז עם השופט אבצן (בבלי, בבא בתרא צא ע"א). על כך מקשה הגמרא: מה בא רב ללמדנו בזיהוי זה? תשובת הגמרא שם היא שזיהוי בעז כאבצן בא ללמדנו את שאמר רב בהזדמנות אחרת:

דאמר רבה בר רב הונא אמר רב: מאה ועשרים משתאות [לנישואיהם] עשה בעז לבניו [ולבנותיו] [...] ובכולן לא זימן את מנוח, אמר: כודנא עקרה במאי פרעא לי [= פרדה עקרה במה יפרע לי?]. תאנא: וכולן מתו בחייו.

מפרשי הגמרא התלבטו מפני מה לא הזמין אבצן, הוא בעז, את מנוח למשתאות שעשה לנישואי בניו ובנותיו.[23] רבי יעקב ריישר[24]פירש על פי האמור בבבלי (ברכות סא ע"א) שמנוח עם הארץ היה, ולא רצה בעז לתת מפתו לעם הארץ בחינם.[25] בעיני אבצן, הוא בעז, הקשר בין החלקים השונים של האומה מותנה בקיום תורה ומצוות. לא השיתוף הלאומי הוא המקרב בין חלקי האומה, אלא דווקא זה הדתי. בהעדפת הצד הדתי על זה הלאומי דומה בעז במקצת למחלון וכיליון שניסו לגייר את רות ואת ערפה מבלי לצרפן לעם ישראל. הם קירבו את ערפה ורות, שקיבלו על עצמן עול תורה ומצוות, אף שלא הצטרפו לעם ישראל, ואילו בעז הרחיק את מנוח שהיה עם הארץ למרות שייכותו לעם ישראל.

היכן תיקן בעז את חטאו זה? במפגשו הראשון עם רות. לאחר שבעז מתוודע לרות המלקטת בשדהו, הוא מזמין אותה לדבוק בנחלתו וללקוט רק בשדהו. רות, המופתעת מהיחס החם כלפיה, תוהה בקול (רות ב, י): "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה?". תשובתו של בעז היא שאין היא נוכרייה כלל, והוא מקרבה משום שעזבה את עמה והצטרפה לעם ישראל (שם יא): "ויען בעז ויאמר לה הגד הגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום". לקִרבה שלא זכה מנוח זכתה רות, ובכך היא סייעה לתקן את דרכו של בעז.

בשולי הדברים נעיר בקצרה, כי על פי דברינו נמצא טעם נוסף לקריאת מגילת רות בחג השבועות. יום מתן תורה הוגדר על ידי התורה כיום שבו נכנסו ישראל לברית עם הקב"ה. פרק יט בספר שמות הוא תיאור המשא ומתן שקדם לברית זו, ובפרק כד מתוארת הברית עצמה. משה מקים מצבות, מעלה עולות ושלמים וקורא בפני העם את ספר הברית. ייעודה של ברית זו מתואר שם (יט, ה–ו): "ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". ייעוד זה הוא ייעוד לאומי ולא פרטי. הכתובת לתורה היא האומה בכללה ולא כל יהודי באופן פרטי. כל אחד מישראל מחויב במצוותיה של תורה מפני שהוא חלק מהאומה, וחייב לעמוד בהתחייבויות הלאומיות שהאומה נטלה על עצמה.

לדעת רבי יהודה הנשיא, מעמד הר סיני עצמו היה מעמד גיורם של כל ישראל (בבלי, כריתות ט ע"א): "רבי אומר: ככם – כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם,[26] אף הם [=הגרים] לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים".[27] משמעותה של גרוּת זו אינה קבלת עול מצוות, אלא קבלת המחויבות להיות חלק מהאומה היודעת את ה',[28] להיות חלק מממלכת כוהנים וגוי קדוש. כך אז וכך גם אצל רות. זיכרון כניסתם של אבותינו לברית ביום מתן תורה מואר על ידי קריאת מגילת רות. סיפור גיורה של רות מזכיר את המשמעות של מתן תורה – כניסה לעם ישראל וקבלת עול תורה ומצוות מתוך שותפות עם האומה הישראלית. כשם שרות נכנסה תחת כנפי השכינה רק מכוח הצטרפותה לעם ישראל, כך אנו חוזרים ומקבלים תורה מדי שנה בחג השבועות על ידי דבקותנו באומה היודעת את ה'.