גישתם הפרשנית של רש"י, רד"ק ורמב"ן לסוגיית גבולות הארץ המובטחת

כדוגמה לכך נוכל להביא את התיאור המפורט של גבולות הארץ בפרשת מסעי (במדבר לד, ב-יב):

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ. וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה. וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה. וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה. וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם. וְזֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר. מֵהֹר הָהָר תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל צְדָדָה. וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן. וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה מֵחֲצַר עֵינָן שְׁפָמָה. וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה מִקֶּדֶם לָעָיִן וְיָרַד הַגְּבֻל וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶרֶת קֵדְמָה. וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב.[1]

ניתן לראות שימוש בנקודות ציון גיאוגרפיות וטופוגרפיות[2] כגון מדבר צין,[3] ים המלח, נחל מצרים, הים ועוד, לצד שימוש ביישובי סְפַר: מעלה עקרבים, קדש ברנע, חצר אדר, עצמון ועוד. למרות הצורך לקבוע גבול ברור, גבולות ארץ כנען שאותה נחלו בני ישראל מתוארים במקרא במספר מקומות בתיאורים שונים ביותר זה מזה,[4] דבר המקשה הן על הבנת גבולות ההבטחה הן על זיהוי הגבולות במרחב, כפי שתיאר זאת יהודה אליצור:

פרשת גבולות ארץ ישראל היא אחת הסוגיות הקשות ביותר בים הספרות התורנית [...] סוגייה זו מעסיקה את מסורת ישראל מאז ימי אברהם אבינו ועד היום הזה. באותו משא ומתן המשתרע על פני כל דורות ישראל, שלובים מאות שמות של מקומות, שיטות שונות ועקרונות רבים ושונים.[5]

 נקודת המוצא של נושא תיאור גבולות הארץ קשורה במישרין להבטחת הירושה של ארץ ישראל לעם ישראל, ומופיעה במקומות רבים במקרא:

א.   הבטחות הקב"ה לאבות שזרעם יירש את ה"ארץ" (לאברהם: בראשית יב, ז; יג, טו; טו, יח; יז, ח; כד, ז; ליצחק: כו, ג–ד; ליעקב: כח, יג; לה, יב). יש לציין שהגבולות כלל וכלל אינם מפורטים בחלק מהמקרים, כמו: "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית יב, ז), כמו גם אמירה ה"מגבילה" את גבולות הארץ לראייה (בהתאמה למזג האוויר ולנקודת התצפית...): "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" (בראשית יג, טו), לעומת גבולות מפורטים יותר (בחלק מהכיוונים) בלשון המקרא, אך זיהוים ב"שטח" איננו חד-משמעי: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית טו, יח).

ב.    הבטחת ה' שנאמרה לאבות ונזכרה במעמד עם ישראל (שמות לב, יג; לג, א; דברים א, ח; לד, ד; דברי הימים א טז, טו–יח).

ג.     ברכת "הזרע והארץ" שעברה מאברהם דרך יצחק ליעקב (בראשית כח, ד), ומיעקב ליוסף (בראשית מח, ד).

נוסף על כך, חלק מתיאור גבולותיה הרחבים של הארץ שייך לנבואות האידיליות של ימי הגאולה, ומתאר מרחבים גדולים מהמופיע במקרא (יחזקאל מז, יד–כ).

גבולות ראייה וגבולות הבטחה

רש"י (1040–1105, טרואה, צפון צרפת), רד"ק (1160–1235, פרובנס, דרום צרפת) ורמב"ן (1194 גירונה, צפון ספרד – 1270, ארץ ישראל), חיו בתקופות שונות ובמקומות שונים, וניסו, כל אחד בדרכו, לבאר עניינים גיאוגרפיים המופיעים במקרא. בחירת פרשנים אלו לצורך השוואת התייחסותם לענייני גיאוגרפיה במקרא, נעשתה מתוך רצון לבדוק את התייחסותם של פרשנים מוכרים וידועים אל תחום זה שטרם נחקר דיו, וכן בשל חיבת הארץ הניכרת בפירושיהם של פרשנים אלו. אצל רש"י אנו מוצאים הגות ייחודית הרואה ערך מיוחד של קיום המצוות בארץ ישראל,[6] בפירוש רד"ק אנו מוצאים את אזכורה של ארץ ישראל מאות פעמים, הרבה יותר מכל פרשן אחר,[7] ועל שיטת רמב"ן אפשר לומר כי "התורה כולה היא ביסודה תורת ארץ ישראל".[8] מלבד זאת, רמב"ן כידוע עלה לארץ בערוב ימיו,[9] והתייחס בפירושו לתורה לנושאים גיאוגרפיים שאליהם התוודע מקרוב.[10]

במסגרת מחקר מקיף בתחום זה,[11] מצאנו כי קיימת אצל פרשנים אלו התייחסות רבה לנושאים גיאוגרפיים, החל מניסיון להבין את שימוש הכתוב במושגים "עלייה" או "ירידה" וכלה בניסיונות להסביר את מקור שמם של אתרים ולעמוד על זיהוי מיקומם מבחינה גיאוגרפית. כל זאת, ללא ידע גיאוגרפי מדויק וללא הכרת הארץ מקרוב, למעט רמב"ן שהגיע לארץ ישראל בסוף ימיו. במאמר זה נבחן בייחוד את גישתם הפרשנית לנושאים אלו,[12] כפי שכותב א' גרוסמן:

אי אפשר לעמוד על משמעות פעולתו של איש רוח ושל מנהיג ציבור בלי להכיר את הרקע החברתי והתרבותי שלתקופתו. הדברים יפים שבעתיים לגבי רש"י, מכיוון שפעל בצומת דרכים חשוב בעידן של תמורות.[13]

היחס להבטחות השונות על גבולות הארץ נידון אצל הפרשנים. רד"ק פירש שגבולות הארץ נקבעו בהתאמה להבטחת האל. על הביטוי "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה" (בראשית יג, טו) הוא כתב שאלו גבולות הארץ המובטחת, אף שלא ניתן לראותם בעין:

"כי את כל הארץ" – ואעפ"י שהוא לא היה רואה אותה כולה, אמר לו שיביט לארבע רוחותיה; וכמו שהיא כלה על גבולותיה, כן יתננה לו. וכן אמר למשה "וראה את הארץ", רוצה לומר: מקצתה, והרי הוא כמו שראה אותה כולה. וכן "אשר אתה רואה" – שאתה רואה מקצתה, לך אתננה כולה, כלומר: לך אתננה מעתה, כי היא מתנה לך. אע"פ שהיא ברשות הגויים, לך היא, וממך יירשוה בניך ויגרשו הגוים ממנה. "עד עולם" – כי אע"פ שיגלו ממנה, סופם לחזור אליה.

רמב"ן התייחס לשלוש הפעמים שבהן ניתנו לאברהם הבטחות שונות על ירושת הארץ, והסביר את הצורך ואת החשיבות של כל אחת מהן: ההבטחה הראשונה על ירושת הארץ נאמרה לאברהם כאשר נכנס לארץ (בראשית יב, ז), אולם ה' לא הגדיר לו את תחומי הארץ המובטחת משום שהיה רק בחלק קטן ממנה. ההבטחה השנייה נאמרה לו לאחר שרבו זכויותיו, ואז הובטחה לו כל הארץ שהוא רואה (בראשית יג, יד). רמב"ן הסביר (להלן, בראשית טו, יח) שאין מדובר על גבולות יכולת הראייה, שהרי האדם איננו רואה למרחק רב,[14] אלא לכל רוחות השמים, כפי שרד"ק כתב. רמב"ן הוסיף הסבר אפשרי אחר: ייתכן שהוא אכן ראה בפועל את כל גבולות הארץ בדרך נס, כפי שרמב"ן הסביר את ראיית הארץ שנזכרה אצל משה (דברים לד, א–ד). להבטחה זו הצטרפו גם הבטחות על ירושת הארץ לזרעו של אברהם (בראשית יג, טו) ועל ריבוי זרעו (בראשית יג, טז). בהבטחה השלישית (בראשית טו, יח–כא) הוגדרו לאברהם תחומי הארץ: "מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת" וכן ירושת ארצות העמים שישבו בשטח זה. הבטחת ה' כללה גם ברית לעתיד, כלומר אם עם ישראל יצא לגלות הוא ישוב לנחול את הארץ:

"ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר" וגו' – הנה הקדוש ברוך הוא הבטיח את אברהם במתנת הארץ פעמים רבים, וכולם לצורך ענין; בבואו בארץ מתחלה אמר לו "לזרעך אתן את הארץ הזאת", ולא באר מתנתו, כי אין במשמע, רק במה שהלך בארץ עד מקום שכם עד אילון מורה; ואחרי כן כשרבו זכיותיו בארץ, הוסיף לו "שא נא עיניך וראה [...] צפונה ונגבה וקדמה וימה", כי יתן לו כל הארצות ההן בכללן. ואין הטעם "אשר אתה רואה" בעיניך, כי ראות האדם איננו למרחק, רק שיתן לו לכל מראה עיניו הרוחות, או שהראהו כל ארץ ישראל כאשר היה במשה רבנו. והוסיף לו בברכה השנית הזאת עוד "ולזרעך עד עולם", ושירבה זרעו "כעפר הארץ"; ובפעם השלישית באר לו תחומי הארץ, והזכיר לו כל העמים, עשרה אומות, והוסיף לכרות לו ברית עליהן, שלא יגרום החטא; וכאשר צוהו על המילה אמר לו "לאחזת עולם", לאמר, שאם יגלו ממנה, עוד ישובו וינחלוה; והוסיף "והייתי להם לאלהים", שהוא בכבודו ינהיג אותם, ולא יהיו בממשלת כוכב ומזל או שר משרי מעלה, כאשר יתבאר עוד בתורה. ואמר הכתוב בפעם הראשונה "לזרעך אתן", בלשון עתיד, וכן בשנית, כי עד הנה לא נתנה אליו כולה, ולפיכך אמר לו "אתננה", אבל בשלישית, בשעת הברית, אמר: לזרעך נתתי, לאמר, שיכרות לו ברית על המתנה שכבר נתן לו [...].[15]

בהמשך פירושו כותב רמב"ן באריכות על הקשר הישיר שבין הקדושה של עם ישראל, בייחוד בנושא עריות ועבודה זרה, ובין הישיבה בארץ, וכן על עונש הגלות מהארץ בעקבות החטאים בתחומים אלו:

והנה קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות – להיותם לשמו, ולכך אמר "ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ", וכתיב "ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים": יאמר, כי הבדיל אותנו מכל העמים, אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים, בתתו לנו את הארץ, שיהיה הוא יתברך לנו לאלהים ונהיה מיוחדים לשמו. והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלים עריות.

אף שעיקר הדיון על אודות ההבטחות השונות על גבולות הארץ נידון על פי התייחסותם של הפרשנים, מן ראוי להזכיר לפחות מקצת מהדעות בעולם המחקר ביחס לסוגיה זו. מסקנותיה של נתן, שעמן אנו מסכימים, ואינן כה רחוקות מדברי רמב"ן שהוזכרו לעיל, הן, שחוסר האחידות בתיאור גבולות הארץ איננו רק בשל מדדים גאוגרפיים, צבאיים או היסטוריים, אלא כביטוי לתלות של מימוש כיבוש הארץ המובטחת בקיום דברי ה' במוסר החברתי ובחוקים הדתיים: "אף לא אחד מהתיאורים המקראיים הוא תיאור מלא ומדויק מבחינה היסטורית וגאוגרפית. הבטחת הארץ לעם ישראל היא בגדר חוזה, התלוי בחיים של צדק ומוסר ושמירת דבר ה' ".[16]

דברים דומים, אך בסגנון קצת שונה, כתב שלהב:

תיחומה הלא קבוע של ארץ-ישראל, ביחד עם שאלת בחירתה, מציגים מצב גאוגרפי-פוליטי-כלכלי שאינו ברור ואינו חד-משמעי, מצב של חוסר קביעות, מצב של ביניים. מצב זה איננו מקריות היסטורית גרידא, אלא הוא תכונתה החשובה של ארץ זו והוא מעוגן ומשתלב במערכת רחבה יותר של תפישה דתית. רבי חנינא ביטא את רעיון חוסר הקביעות, המשולב בחוסר התיחום הטריטוריאלי, בלשון ציורית (בבלי, גיטין נז, א): " 'ארץ צבי' כתיב בה: מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל: בזמן שיושבין עליה – רווחא ובזמן שאין יושבין עליה – גמדא".[17]

"והכנעני אז בארץ"

ב"לוח העמים" (בראשית י) מתואר פיזורם של צאצאי נח: "מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם" (בראשית י, ה). בהמשך הפרק לא צוינו בדרך כלל הגבולות הגיאוגרפיים של העמים, למעט נחלתו של כנען: "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה, בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע" (פסוק יט). יש לברר מדוע קיים שוני בפירוט נחלתו של כנען, במיוחד לאור הקללה שקיבל מנח: "וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט, כה). ניתן ליישב, שהחשובה שבנחלות ניתנה לכנען הבזוי שבעמים כפיקדון ולא כנחלה, שהרי אין הוא ראוי לכך.

כנען הוא אביהם של מספר בנים, שהפכו עם השנים להיות עמים, כאשר כנען עצמו התיישב באזור מתוחם (בראשית י, יט): "ויהי גבול הכנעני מצידֹן בֹאכה גררה עד עזה בֹאכה סדֹמה ועמֹרה ואַדְמָה וצבֹיִם עד לָשַׁע", שייקרא בהמשך ספרי המקרא – "ארץ הכנעני". ראוי לציין כי המונחים "ארץ כנען" או "ארץ הכנעני",[18] חורגים פעמים רבות מתחום תיאור העם הכנעני לבדו ומבטאים גם דגם טריטוריאלי גיאוגרפי-היסטורי הכולל את כל אוכלוסיית הארץ ואת כל השטח מהים ועד הירדן, כמו בהגדרת הארץ המובטחת לאבות כארץ כנען (בראשית יז, ח; שמות ו, ד) או ארץ הכנעני (שמות יג, יא), בהכנות לכיבושה (במדבר יג, ב, יז; לב, לב; לג, נא), בתיאורה הספרותי כדימוי (יחזקאל טז, כט; יז, ד), בספרות המזמורית (תהלים קה, יא) ובמקרים נוספים (דברים לב, מט; יהושע ה, יב ועוד).[19]

בפירוש רש"י ניתן למצוא גישה ברורה וחד-משמעית שלפיה ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ועם ישראל עתיד לרשת את "שער אויביו" (בראשית כב, יז),[20] כלומר את הערים שבהם יושבים האויבים. על הפסוק "ויעבֹר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ" (בראשית יב, ו) כתב רש"י:

"והכנעני אז בארץ" – היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו, שנאמר: "ומלכי צדק מלך שלם",[21] לפיכך: "ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת" – עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם (בראשית יב, ו).

רש"י הדגיש כי גם כאשר הכנעני שולט בארץ בימי אברהם, הרי הוא כובש שטח שאיננו שייך לו, וכי שלטונו של העם הכנעני בארץ הוא זמני בלבד עד שהארץ תיכבש בידי עם ישראל. תפישה זו בפירוש רש"י מוכרת מדבריו בתחילת פירושו לתורה (בראשית א, א), אחד מפירושי רש"י המוכרים לכול. מלבד החשיבות המתודולוגית שרש"י העניק ללימוד התנ"ך עם דרשות חז"ל, הוא מעביר מסר חד-משמעי על זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל מכוח הבחירה על ידי בורא העולם.[22]

אמר רבי יצחק (מדרש תנחומא ב,  בראשית יא): לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם" (שמות יב, ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא, ו); שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו (ראה ירמיה כז, ה), ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

גם אצל רד"ק ורמב"ן קיימת התייחסות עקרונית לעניין כיבוש ארץ הכנעני, שלכאורה היא ירושתו מימי קדם. רד"ק כותב (בפירושו לבראשית י, יט):

והיה הספור הזה להודיע, כי רצון האל היה, שישכנו משפחות הכנעני שם עד בא קצם, כי לישראל בחרה האל; אלא שישבוה בני כנען לצורך ישראל, שלא יצטרכו ישראל בבואם ליישב הארץ, לטעת כרמים ולבנות בתים, אלא ימצאו אותה ישראל מיושבת, מלאה כל טוב, כמו שאמר בהבטחתו להם "ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת" (דברים ו, יא), ואמר בשירת האזינו "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" (שם לב, ח), כלומר: הציב גבולות משפחות הכנעני, שיהיו נחלקים למספר בני ישראל, כלומר: לשנים עשר שבטים, כי לכולם היה די בארץ ההיא. והיה רצון האל, שיהיו הכנענים קודמים, לפי שהם עבדים, כמו שקללם נח, והיו מכינים הארץ לישראל כעבד המכין לפני אדניו.

בסגנון דומה כותב רמב"ן שם (וייתכן שהושפע מדברי רד"ק):

ודע כי ארץ כנען לגבולותיה מאז היתה לגוי היא ראויה לישראל, והיא חבל נחלתם, כמו שנאמר "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", אבל נתנה הקדוש ברוך הוא בעת הפלגה לכנען מפני היותו עבד, לשמור אותה לישראל, כאדם המפקיד נכסי בן האדון לעבדו עד שיגדל ויזכה בנכסים ובעבד.

רד"ק ורמב"ן עמדו בהסבריהם לפסוק זה בפירוט רב על ההיבטים הגיאוגרפיים של גבולות ארץ כנען,[23] כאשר העניין העקרוני בפירושיהם מתייחס לשאלה העולה מהכתוב: הרי הארץ שהובטחה לאבות האומה הישראלית בעבור עם ישראל שייכת על פי חלוקת העולם הקדומה, בבראשית פרק י, לכנען ולבניו! כדי ליישב קושי זה הסבירו רד"ק ורמב"ן כי חבל הארץ שאותו קיבלו כנען ובניו היה מיועד, כבר מלכתחילה על פי התכנית האלוהית, לעם ישראל. אלא שהתכנית הייתה שכנען (בנו של חם) יישב ויבנה את הארץ, כדי שעם ישראל יוכל ליהנות מארץ מפותחת כאשר יגיע אליה. מבחינה מוסרית-משפטית הסבירו רד"ק ורמב"ן כי לכנען מעמד של עבד של שם על פי קללת נח (בראשית ט, כה–כז), ולכן יכולים בני ישראל, צאצאיו של שם, לרשת את רכושו ואת נכסיו של כנען עבדם.

אצל רמב"ן ניתן למצוא גישה עקרונית שלפיה כיבוש הארץ היא מצווה, וגם את דברי חז"ל המתארים את הישיבה בארץ ישראל כמצווה, הסביר רמב"ן כ"תולדה" של מצוות כיבוש הארץ. על הפסוק "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג, נג) כתב רמב"ן:

על דעתי: זו מצות "עשה" היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'; ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם – יעברו על מצות השם. ומה שיפליגו רבותינו (ראה כתובות קי, ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידינו במורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ, וכן האיש – בכאן נצטוינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה הוא מצות "עשה". ויחזיר המצוה הזאת במקומות רבים: "באו ורשו את הארץ" (דברים א, ח ועוד).

בהמשך דבריו, חלק רמב"ן על רש"י המסביר פסוק זה כהבטחה (ולא כמצווה, כאמור, כפי שרמב"ן סבור): "אבל רבנו שלמה כתב: 'והורשתם את הארץ' – והורשתם אותה מיושביה, אז 'וישבתם בה' – תוכלו להתקיים בה; ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה. ומה שפירשנו הוא העיקר".

גם בספרות ההלכה ממשיך רמב"ן לדבוק בגישתו זו:

שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם, יצחק ויעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה [...] ואומר אני כי המצווה שחכמים מפליגים בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו: כל היוצא ממנה וגר בחו"ל יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה [...] הכול הוא מצוות עשה שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצוות עשה לדורות ומתחייב בה כל אחד ממנו אפילו בזמן הגלות (רמב"ן, השגות לספר המצוות לרמב"ם, מצווה ד).

הבסיס לדברי רמב"ן הוא בהבטחות ה' לאברהם (שיובאו להלן). יש לציין שגם במקומות נוספים בפירושו מרחיב רמב"ן בנושא שייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל, אף כאשר היא תהיה מוחזקת על ידי עמים אחרים (בראשית טו, ח; דברים ט, ד), וכן על חובת כיבוש הארץ (דברים יא, כד–כה):

שכל מקום אשר ירצו לכבוש בארץ שנער וארץ אשור וזולתם יהיה שלהם, והמצות כולן נוהגות בהם כי הכל ארץ ישראל, ומן "המדבר והלבנון ועד הים האחרון יהיה גבולכם" – שאתם חייבים לכבשו ולאבד משם העמים.

רמב"ן הסביר שכיבוש הארץ היא מצווה, כפי שהוא כותב (דברים א, ז–ח): 
" 'ראה נתתי לפניכם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם באו ורשו את הארץ'– מצוה, לא יעוד והבטחה, כאשר פירשתי".[24]

תיאור גבולות הארץ בפירוש רש"י לבמדבר לד[25]

המקום הבולט ביותר[26] בהתייחסותו של רש"י לגבולות הארץ נמצא בתיאור גבולות הארץ בבמדבר לד. בתחילת הפרק (במדבר לד, ב) עמד רש"י על הצורך לפרט את ציון מיקום גבולות הארץ ולדייק בו: "לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב, לומר לך: מן הגבולים הללו ולפנים המצות נוהגות".

בשונה מפרשנים רבים אחרים אשר אינם מתייחסים באופן עקיב לפרשיות העוסקות בגבולות הארץ, רש"י מתייחס בהרחבה ניכרת לנושא זה. בפרשנותו המתוארת להלן ניתן למצוא ניסיון פרשני להסביר במדויק ככל שניתן[27] את מקום מעבר קו הגבול (הנקרא בלשון רש"י וכן אצל פרשנים נוספים "חוט" וגם "מצר").

הגבול הדרומי

בפסוקים ד–ה שבבמדבר לד נאמר:

[...] ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים ועבר צִנה והיו תוצאֹתיו מנגב לקדש ברנע ויצא חצר אדר ועבר עצמֹנה. ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאֹתיו הימה.

רש"י הסביר שהשימוש במילים "ונסב" וכן "ויצא" בתיאור הגבול בא כאשר קו הגבול איננו ממשיך בקו ישר, אלא מתעקם וכולל את המקומות הנזכרים: "כל מקום שנאמר 'ונסב' או 'ויצא', מלמד שלא היה המצר שוה אלא הולך ויוצא לחוץ".המחשת פנייתו של קו הגבול באה לידי ביטוי במפת גבולות הארץ הנמצאת בפירושו (להלן איור בסוף המאמר): קו הגבול הדרומי של גבולות הארץ עובר ומתעקם לפי תיאורי המקרא; מדרום ("מנגב") למעלה עקרבים עובר קו הגבול לכיוון דרום דרך צינה, ואז פונה לכיוון מערב, כאשר סופו ("תוצאותיו") של קו הגבול בשלב זה הוא מדרומית ("מנגב") לקדש ברנע. לאחר מכן מתעקם ("ויצא") קו הגבול דרומה לחצר אדר וממשיך ("ועבר") צִנָה. שם פונה ("ונסב") קו הגבול לכיוון צפון עד "נחל מצרים", ומשם ממשיך קו הגבול מערבה עד "הים הגדול" שהוא קצהו של גבולה הדרומי של הארץ, ומגיע ל"ים הגדול" הנמצא בפינה הדרום-מערבית של גבולות הארץ: " 'והיו תצאותיו 
הימה' – אל מצר המערב; שאין עוד גבול נגב מאריך לצד המערב משם והלאה" (רש"י לבמדבר לד, ה).

בציור מפת גבולות הארץ ניתן להבחין באופן ברור[28] במיקומם הפנימי (הצפוני) יותר של מעלה עקרבים וקדש ברנע, אשר מוקפים בריבועים קטנים, ביחס לגבול. ביתר פירוט הוא אומר זאת לגבי "מעלה עקרבים" (אף שהדבר נאמר במפורט בכתוב): "ועובר המצר בדרומה של מעלה עקרבים, נמצא מעלה עקרבים לפנים מן המצר" (רש"י, במדבר לד, ד).

גם בנוגע ל"צין", "חצר אדר" ו"עצמון" – קו הגבול עובר בסמוך אליהם מצד דרום, כך שהם נכללים בגבולות הארץ (איור בסוף המאמר). תופעה נוספת הראויה לתשומת לב במפת הגבולות היא ציטוט המילים מן המקרא המתארות את סיבוביו של קו הגבול. נוסף על כיוונה של המפה למזרח מופיעים בה כיווני ארבע רוחות השמים (חוט מצר מזרחי, חוט מצר דרומי, חוט מצר מערבי וחוט מצר צפוני), בהתאמה לאוריינטציה הגיאוגרפית המקראית בארץ ישראל.^[29]

ניתן היה לצפות שנקודת ציון כה חשובה כמו "נחל מצרים", הנמצאת בפינה הדרום-מערבית, תהיה מוכרת וידועה. השוואה לתיאור גבולה הדרומי של הארץ במקורות אחרים מלמדת כי זיהויו של נחל מצרים אינו כה ברור. במפות שצייר רש"י מופיע נחל מצרים בפינה הדרום-מערבית של הארץ, ומכאן ניתן להבין, שנחל מצרים, המזוהה לדעת רש"י עם הנילוס, הוא ואדי אל-עריש הנמצא בדרומה של הארץ בתחומה של עזה^[30] וזורם ממזרח למערב, ולא הנילוס הנמצא בתוך מצרים וזורם מדרום לצפון.^[31]

הגבול המערבי

"וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול זה יהיה לכם גבול ים" (במדבר לד, ו). גם בתיאורו של הגבול המערבי דייק רש"י שם בציון המקום שבו הוא עובר; הוא אינו מסתפק בתיאור המקראי של קו חוף הים, אלא מוסיף את התייחסות חז"ל לקו אווירי המתוח בין נחל מצרים בדרום והר ההר בצפון: " 'וגבול ים' – ומצר מערבי מהו? 'והיה לכם הים הגדול' – למצר. 'וגבול' – הנסין שבתוך הים אף הם מן הגבול והם איים שקורין 'איזלס' (בלעז)".

דברי רש"י בפירושו כאן לקוחים מהברייתא בתלמוד הבבלי (גיטין ח ע"א): "הנסין שבים, רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנון עד נחל מצרים, מן החוט ולפנים – א"י, מן החוט ולחוץ – חו"ל". מדברי התלמוד משתמע כי קו הגבול (האווירי) העובר בין נחל מצרים בדרום ובין טורי אמנון בצפון כולל בתוכו גם את האיים שבתוך הים.

רש"י ציטט את דברי התלמוד המובנים לנו כיום כקו אווירי אלכסוני, שאיננו קו החוף, בין נחל מצרים ובין טורי אמנון, אולם קו הגבול ששרטט במפת הגבולות הוא קו ישר המלמד שרש"י לא הבחין בין קו החוף (שאינו כולל את האיים בים) ובין הקו האלכסוני הנזכר.[32]

הגבול הצפוני

"וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדֹל תְּתָאוּ לכם הֹר ההר. מהֹר ההר תְּתָאוּ לְבֹא חמת והיו תוצאֹת הגבֻל צְדדה. ויצא הגבֻל זִפרֹנה והיו תוצאֹתיו חצר עֵינן זה יהיה לכם גבול צפון" (במדבר לד, ז–ט).

התלמוד דן בהיבטים הלכתיים הקשורים להגדרות של גבולות הארץ: "איזהו ארץ ואיזהו חוצה לארץ? כל ששופע ויורד מטורי אמנון ולפנים – ארץ ישראל, מטורי אמנון ולחוץ – חוצה לארץ". הפסגה של "טורי אמנון" (הֹר ההר לפי התרגום הירושלמי, כדברי רש"י שם) נקבעה כגבולה הצפוני של ארץ ישראל.

רש"י עומד על ביטוי מיוחד במקרא המתייחס להתחלתו של הֹר ההר: " 'מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר' – ששיפועו של הר ההר נמצא בתוך הים". גם בפירושו המצורף לחלק הפנימי של מפת גבולות הארץ עמד רש"י על תיאור קו הגבול הצפוני, ובמיוחד על "כניסתו" של הֹר ההר דרומית מקו הגבול הצפוני,[33] דבר המשפיע כמובן על שטחה של ארץ ישראל ועל גבולה המסתיים בראשו של הֹר ההר: "לפי שההר נכנס לתוכו וכל ההרים משופעים הם והֹר ההר זה שופע  ויורד לצפון ולדרום; משיפועו לדרום א"י, ומשיפועו לצפון חוצה לארץ, לפי שהֹר ההר מצד צפוני ואילך הוא לפנים לארץ".

בהמשך פירושו הסביר רש"י שקו הגבול הצפוני המתחיל בהֹר ההר ועובר בצדדה אינו ממשיך בקו ישר אחד עד קצה הגבול הצפוני, מצדדה לחצר עינן, אלא "נכנס" ו"יוצא" במקומות שונים שאותם מפרט הכתוב. לדעת רש"י, קו הגבול בין הֹר ההר לצדדה דרומי יותר לקו הגבול מצדדה ועד חצר עינן (כפי שניתן לראות באיור בסוף המאמר). רש"י ציין את האתרים הנמצאים בסוף הגבול הצפוני ובתחילת הגבול המזרחי, כלומר את הפינה הצפון-מזרחית:

"והיו תוצאותיו חצר עינן" – הוא היה סוף המצר הצפוני, ונמצאת חצר עינן במקצוע צפונית מזרחית, ומשם "והתאויתם לכם" אל מצר המזרחי. "והתאויתם" – לשון הסבה ונטיה, כמו "תתאו". "שפמה" – במצר המזרחי, ומשם הרבלה.[34]

הגבול המזרחי

"וירד הגבֻל משְׁפָם הָרִבְלָה מקדם לעין וירד הגבֻל ומחה כל כתף ים כנרת קֵדמה" (במדבר לד, יא). ופירש רש"י:

"מקדם לעין" – שם מקום, והמצר הולך במזרחו; נמצא העין לפנים מן המצר, ומארץ ישראל הוא. "וירד הגבול" – כל שהגבול הולך מצפון לדרום הוא יורד והולך. "ומחה על כתף ים כנרת קדמה" – שהיה ים כנרת תוך לגבול במערב, והגבול במזרח ים כנרת, ומשם ירד אל הירדן; והירדן מושך ובא מן הצפון לדרום באלכסון, נוטה לצד מזרח ומתקרב לצד ארץ כנען כנגד ים כנרת, ומושך לצד מזרחה של ארץ ישראל כנגד ים כנרת עד שנופל בים המלח, ומשם כלה הגבול בתוצאותיו אל ים המלח, שממנו התחלת מצר מקצוע דרומית מזרחית. הרי סובבת אותה לארבע רוחותיה.

את אזכורו של האתר "שפם" לא מצאנו במקרא ובחז"ל, למעט בפסוק זה. ייתכן שמסיבה זו בחלק ממפת הגבולות של רש"י יחד עם הציון של "שפמה" מופיע גם התרגום הירושלמי לשם אתר זה: "פמייס".[35] אגב, אף ששם האתר הוא "'שפם", והאות ה"א היא ה"א המגמה, רשם רש"י במפת הגבולות "שפמה" כשם אתר, ולא "שפם", אולי בהשפעת שמות המקומות "צדדה" ו"זפרונה", שבהם לא באה במקרא הצורה בלא ה"א המגמה. כך לגבי צין, נרשם במפה "צינה", אף שהוא עצמו ציין את תופעת ה"א המגמה במילה "צין": בפירושו לבמדבר לד, ד כתב רש"י: " 'ועבר צנה' – אל צין; כמו 'מצרימה' ", ובפירושו ליהושע טו, ג כתב: " 'צנה' – לצן. כל תיבה הצריכה למ"ד בתחילתה הטל לה ה"א בסופה".

רש"י מדייק בפירושו שתיאור קו הגבול העובר ביישובים ובמקומות כולל את אותם מקומות בשטחה של ארץ ישראל. כלומר, קו הגבול עובר מזרחית להם: " 'מקדם לעין' – שם מקום, והמצר הולך במזרחו; נמצא העין לפנים מן המצר, ומארץ ישראל הוא"; " 'ומחה על כתף ים כנרת קדמה' – שהיה ים כנרת תוך לגבול במערב". גם הירדן כלול בשטחה של ארץ ישראל, לפי רש"י: " 'אל קצה ארץ כנען' – בתחילת הגבול, קודם שעברו את הירדן" (שמות טז, לה). כלומר, הירדן נחשב לחלק מארץ ישראל ולכן הגבול המזרחי הוא מזרחית לירדן.

תיאורו הטופוגרפי של קו הגבול

"וירד הגבֻל משְּׁפם הרִבְלה מקדם לעין וירד הגבֻל ומחה על כתף ים כנרת קדמה" (במדבר לד, יא); "ויצא אל מנגב למעלֵה עקרבים ועבר צִנה ועלה מנגב לקדש ברנע ועבר חצרון ועלה אדָּרה ונסב הקַּרקָעָה" (יהושע טו, ג).

רש"י במדבר שם: " 'וירד הגבול' – כל שהגבול הולך מצפון לדרום הוא יורד והולך. 'ומחה על כתף ים כנרת קדמה' – שהיה ים כנרת תוך לגבול במערב, והגבול במזרח ים כנרת, ומשם ירד אל הירדן".

רש"י פירש לא רק את פניותיו של קו הגבול, אלא גם את הירידה הטופוגרפית הקיימת מכיוון צפון לדרום. בפירוש רש"י ניתן למצוא התייחסות לנושא הטופוגרפי ביחס למקומות מסוימים,[36] ובעיקר לשתי מגמות טופוגרפיות:

א.   הצפון גבוה מהדרום: " 'ויעל אברם וגו' הנגבה' – לבא לדרומה של ארץ ישראל, כמו שאמור למעלה: 'הלוך ונסוע הנגבה' – להר המוריה; ומכל מקום כשהוא הולך ממצרים לארץ כנען, מדרום לצפון הוא מהלך, שארץ מצרים בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמוכיח במסעות ובגבולי הארץ" (בראשית יג, א);[37]

ב.    ירושלים גבוהה מכל ארץ ישראל: " 'ועלה' – כל מה שהוא עובר מן המזרח עד ירושלים הוא עולה, ומירושלים והלאה הוא יורד. כאן למדנו שירושלים גבוהה מכל ארץ ישראל" (יהושע טו, ג); " 'וקמת ועלית אל המקום' (דברים יז, ח): שמע מינה אין לך עיר בארץ ישראל שאין ירושלים גבוה ממנה" (בבלי, סנהדרין פז ע"א).

גם רד"ק, בדומה לרש"י, התייחס לתיאור עליית קו הגבול שבגיא בן הינום בהקשר להסבר גובהה של ירושלים (יהושע טו, ח): "ומה שאמר 'ועלה הגבול', והמקום היה גיא? אינו אומר 'ועלה' כנגד הגיא, אלא אל המקום שהיה הגיא בו. ובכל אלה הגבולים הוא אומר 'ועלה', כי ירושלם גבוהה מכל הארצות".

סיכום

בפסוקי המקרא ניתן למצוא ציוויים שונים ביחס לכיבוש הארץ, כמו גם הבטחות רבות ושונות ביחס לגבולותיה. רש"י, רד"ק ורמב"ן עסקו בסוגיית כיבוש הארץ וההבטחות על גבולותיה. הם הדגישו בפירושיהם את זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל כחלק מהתכנית האלוהית, את קדושתה ואת חשיבותה של ארץ ישראל בפסוקי המקרא. יש לשער ששנאת היהודים בארצות הנכר הייתה אחד המניעים העיקריים להדגשת יחס אוהד זה לארץ ישראל.