דפי מאורות - עיונים בסידור התפילה - ברכה על ראיית מלך

ברכות הראיה הן ברכות מדרבנן (מסכת ברכות דף נח). מה היסוד החינוכי העומד מאחורי ברכות אלה? דומה כי יסוד זה קשור לשם האדנות האלוקית – אלוקים – שפירושו: הוא בעל כל הכוחות כולם. היינו, שם אלוקים אומר שכל מה שנמצא בעולמנו מקורו בגורם אחד, והוא אלוקים שהוא בעל כל הכוחות.

היה לכאורה מקום לחשוב שלחלק מהדברים שאנו רואים במציאות יש קיום עצמאי מנותק ונפרד מהקב"ה. לכן קבעו חז"ל את ברכות הראייה, כדי שהמברך יצהיר בברכתו כי כל התופעות שבעולם, ובכללן גם זו שאליה הוא מתייחס, נוצרו על ידי הקב"ה שהוא בעל כל הכוחות.

באופן ספציפי יותר כל שליט מלך בן אנוש שולט בכוח הניתן לו על ידי הקב"ה. בלי כוח זה אין שום משמעות לשליט או לשלטונו.

סיבה נוספת לברכה זו היא שבתקופות קדומות כאשר אדם רגיל היה רואה מלך בשר ודם שיש לו כוח, עצמה ושלטון ללא מיצרים, כולל הכוח להמית (דין מלכות) או להחיות (מתן חנינה), ראייה של מלך כזה הייתה יוצרת סערת רגשות גדולה. גם היום, כשברוב המדינות המתוקנות כבר אין את אימת המלכות, עדיין נותרה ההתרגשות במפגש עם שליט. לכן תיקנו חכמים לומר ברכה שתבטא מחד גיסא, את אמונתנו כי כל כוחו של מלך זה הגיע לו מאת ה', ומאידך גיסא, תבטא את אמונתנו בתורתנו הנצחית ובנותן התורה.

ברכת הראייה מתייחסת הן לראיית מלך ישראל הן לראיית מלך מאומות העולם שאינו בן ברית. אולם יש הבדל בנוסח הברכה. על מלך ישראל אומרים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שחלק מכבודו ליראיו", ועל מלך גוי אומרים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מכבודו לבשר ודם".

ברכה דומה לזו מברכים כאשר רואים חכם: על חכם מישראל מברכים: "שחלק מחכמתו ליראיו", ועל ראיית חכם מחכמי העולם מברכים: "שנתן מחכמתו לבשר ודם".

הברכה נאמרת רק אם לא ראה את השליט או את המלך במשך שלושים יום לפחות. לצורך עניין זה אין הבדל אם מדובר במלך במלכה.

דומה שהסיבה העיקרית להבדל בנוסח היא שישראל הדבקים באלוקים ויראים אותו נחשבים כחלק ממשי מהקב"ה. לכן הברכה על חכם או על מלך ישראל מבטאת את הקִרבה בין ישראל לאביהם שבשמים, את היותם "חלק" מהשם יתברך. לעומת זאת, הגויים מנותקים מהקב"ה ולכן הברכה "שנתן" מבטאת שהחכם או המלך הם ישות עצמאית נפרדת שאינה חלק מהאלוקות, אלא זכתה לקבל מתנת חכמה או שררה שמקורה אלוקי אך היא מנותקת מהקב"ה. [1]

מבחינה רעיונית מעניין לראות את דברי הראב"ד[2] הקובע כי ברכות אלו הן ברכות שאינן קבועות, אלא תלויות במאורעות ולפעמים אפילו במקריות. בכך מחדש הראב"ד חידוש כפול:

א.         ברכות אלה כמו כל ברכות הראייה הן רשות ולא חובה. זו אפשרות הניתנת למעוניין בכך להזכיר את שמו של הקב"ה בהקשר למאורע מסוים;

 ב.                    בברכות הראייה אין מזכירים שם ומלכות.

דבריו של הראב"ד לא נתקבלו להלכה על ידי הרמב"ם והשולחן ערוך.

שאלה מעשית העולה מקביעה זו היא אם מדובר כאן במצווה פסיבית התלויה במקריות המפגש עם המלך או שיש ליזום באופן אקטיבי מפגש כזה ובעקבותיו לזכות בברכה.

חכמים קבעו כי יש מצווה ללכת ולראות פני מלך.

א״ר יוחנן  לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפי׳ לקראת מלכי עובדי כוכבים שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי עובדי כוכבים (בבלי. ברכות נח ע"א).

כפי שמדגיש הרב יהודה זולדן, המטרה על פי רש"י היא שלעתיד לבוא אם אדם יזכה לראות מלך ישראל, יבחין מה רבה גדולתו על מלכי האומות, ואילו על פי הירושלמי (ברכות פ"ג ונזיר פ"ז) "מצוה לראות גדולי מלכות. לכשתבוא מלכות בית דוד, יהא יודע להפריש בין מלכות למלכות". היינו, ההבדל אינו בין מלך ישראל "מן השורה" למלך עכו"ם, אלא בין האידאל של מלכות בית דוד הנצחית ובין מלכויות אחרות.[3]

כן נראה שמטרת המצווה – מטרה המאחדת הן מלך ישראל הן מלך עכו"ם – היא שההולך לפגוש מלך יכיר ויתפעל מכוח הכבוד שבשררה ומתוך כך יאמר לעצמו אם זו שררת בשר ודם וכבודו, הרי זה כאין וכאפס לעומת מלכותו של הקב"ה כבודו ושררתו. מתוך כך תגדל יראת השמים שבו.