הורות למתבגרים - ההזדמנות והזכות

א. את גיל ההתבגרות צריך 'ללמוד'

בסיומה של הרצאה שעניינה גיל ההתבגרות, ניגשו אליי זוג הורים ובעיניהם דמעות. 'אתה לא מכיר אותנו, אבל כל מי שמכיר אותנו יודע אילו הורים טובים אנחנו, או ליתר דיוק אילו הורים טובים היינו...' הם אמרו. 'כשילדינו היו קטנים, נתנו להם את המענה הנכון ביותר.

חום, אהבה, קשר, הערכה, הכול. ובאמת האווירה בבית היתה מדהימה. אבל היום הבית שלנו כל כך שונה. כל מה שהיה בעבר נעלם. ילדינו הקטנים התבגרו, והם גורמים לנו עוגמת נפש, וגם אנחנו להם. אנחנו מרגישים שאנחנו כבר לא ההורים המוצלחים שהיינו פעם'.

תחושתם הקשה, ולעיתים המיואשת, של הורים למתבגרים, כפי שעולה מסיפור זה, אינה חריגה מניסיוני האישי אני יכול לשתף שהם לא ההורים היחידים שמרגישים כך... מדוע?

גיל ההתבגרות מציף בפני הורים אתגרים חינוכיים שונים מאלה שהכירו עת היו ילדיהם רכים בשנים. לכן על ההורים לאמץ מיומנויות חדשות, שעד עתה כמעט ולא היו בשימוש אצלם. לדוגמה: שותפות חינוכית, הכלה, סבלנות, כבוד ועוד. מיומנויות אלו אינן מחליפות את המיומנויות המוכרות להם, אלא מתווספות אליהן ונבנות על גבן.

הורים אינם נדרשים להיות מומחים חינוכיים, לא פסיכולוגים וגם לא אנשי טיפול מדופלמים. הורה שילמד על אודות מאפייני גיל ההתבגרות, וייפגש עם כמה עקרונות חינוכיים לגילאים הללו, יוכל בהחלט לספק לילדיו המתבגרים מענה חינוכי ראוי. או אז הברכה תשרור בביתו, והרבה תסכול מיותר, ייגנז.

ועוד הארה חשובה: המחשבה כאילו "כל מה שהיה בעבר נעלם" איננה נכונה. אף שהמציאות בשטח לא תמיד מאירה פנים, עלינו להזכיר לעצמינו ששום דבר לא נעלם. הבסיס שנבנה אצל ילדינו כשהיו קטנים נטמע בתוכם. החום והאהבה, האמון והקשר הטוב שנוצר, ימשיכו ללוות אותם לאורך ימים ושנים. על גבי הבסיס הזה ייבנו קומות נוספות המותאמות לגילאי ההתבגרות.

ב. מה יש בגיל ההתבגרות שהופך אותנו ההורים ללחוצים כל כך..?

גיל ההתבגרות הוא גיל רווי תהפוכות, בכמה מישורים. יום אחד אנחנו מתפעלים מבתנו המתבגרת הפורסת חסותה על אחיה הקטנים, ולמחרת אנחנו מתוסכלים מכך שהיא רוצה לנתק קשרים עם בני המשפחה. יום אחד אנחנו מתרגשים לראות את בננו המתבגר לובש ציצית, חובש כיפה גדולה ומתפלל מעומק הלב, ולמחרת אנחנו רואים שהוא והקב"ה, איך לומר, לא בקשר מיטבי.

גיל ההתבגרות הוא מבלבל. מבלבל אותנו ההורים, ומבלבל לא פחות את המתבגרים עצמם. ההורים שואלים את עצמם מה עובר על ילדיהם ברמה הנפשית, הרוחנית, המשפחתית ועוד. גם המתבגרים עצמם לא יודעים בדיוק להגדיר מיהם, ומה עובר עליהם.

על מנת שנבין מדוע גיל ההתבגרות מבלבל כל כך, עלינו לנסות להגדיר אותו. את גיל הילדות קל להגדיר; זהו גיל שבו הילד תלוי בהוריו. כפי שראינו בשער הקודם הילד איננו עצמאי, בחומר וברוח, והוא זקוק למבוגר אחראי שיוביל אותו וינהיג אותו בדרך הנכונה. בגילאים הללו ההיררכיה החינוכית די ברורה – האחראים על חינוך הילדים הם ההורים.

גם את גילאי הבגרות די קל להגדיר. זו תקופה בה הבוגר ראוי ומסוגל להתנהל בצורה עצמאית. הוא יכול וצריך לדאוג לעצמו, ובעצמו. נכון אמנם שגם כאשר הילדים כבר בוגרים, להוריהם ישנו תפקיד חשוב ומשמעותי - הדרכה טובה, עצה נכונה ושיתוף מחכמת החיים שקנו במרוצת השנים תמיד יכולים לסייע - אבל האחריות ושיקול הדעת הם לגמרי בסמכות הבוגרים. גם בגילאי הבגרות, כמו בגילאי הילדות, ההיררכיה החינוכית די ברורה. בגילאי הילדות האחריות החינוכית מוטלת על ההורים, ובגיל הבגרות האחריות החינוכית מוטלת על כתפי הבוגרים.

תקופת ההתבגרות ממוקמת בתווך, בין הילדות לבגרות. ראשיתה בתום תקופת הילדות ואחריתה בראשית גיל הבגרות. אפשר להגדיר את המתבגרים על דרך השלילה: מכלל ילדים הם יצאו ולכלל בוגרים הם עוד לא הגיעו. אז כיצד נגדיר אותם בעת הזו? או שהם לא ילדים ולא בוגרים, או שהם גם ילדים וגם בוגרים, או שהם לעיתים ילדים ולעיתים בוגרים. תקופה מבלבלת, כבר אמרנו?

ג. מאחריות חינוכית בלעדית לשותפות חינוכית

להגדרת גיל ההתבגרות כגיל ש 'מכלל ילדים הם יצאו ולכלל בוגרים הם עוד לא הגיעו', נגזרות הדרכות חינוכיות מעשיות. מחד גיסא לא נכון שההורים יתייחסו אל ילדיהם המתבגרים כפי שמתייחסים לילדים קטנים, שהרי מכלל ילד הם יצאו.

מאידך, גם לא נכון שהוריהם ישתחררו מאחריות לגמרי, מתוך מחשבה שהמתבגרים יכולים לנהל את חייהם בעצמם, ללא הכוונה והתווית דרך, שהרי לכלל בוגרים הם עוד לא הגיעו. יש לומר אפוא שהאחריות החינוכית הבלעדית, שהוטלה על ההורים עת הילדים היו קטנים, משתנה בגילאי ההתבגרות לאחריות חינוכית משותפת להורים ולמתבגרים.

בגילאים הללו האחריות החינוכית מונחת על כתפיהם של שני הצדדים גם יחד. ישנם הורים שמתקשים לשחרר את האחריות החינוכית, שהייתה מנת חלקם הבלעדית במשך שנים לא מועטות. הם מתקשים להבין שלא נכון לחנך את ילדיהם המתבגרים כפי שהורגלו לחנך את הקטנים.

אמר לי נער מתבגר בכאב, שקשה לו מאוד שהוריו 'חונקים' אותו ומתייחסים אליו כאילו היה ילד קטן. 'קורה שאני מתעכב אחרי תפילת ערבית מספר דקות, ואז אני מגלה על צג המכשיר הנייד שלי המון שיחות שלא נענו, מהטלפון של ההורים. הם לא נותנים לי לנשום'. זו טעות.

מאידך, יש הורים שחושבים שעליהם לתת מרחב בחירי מוחלט לילדיהם המתבגרים, ואל להם להתערב ולבקר את התנהלותם. זאת מתוך מחשבה שמתבגרים צריכים לנהל את חייהם בצורה עצמאית ובלעדית, כהכנה לגיל הבגרות הממשמש ובא. גם זו טעות גדולה. בגילאי ההתבגרות הנערים והנערות אמנם אינם ילדים קטנים, אך בוודאי שאין הם מבוגרים דיים. הם זקוקים למצפן ערכי ומוסרי, וגם למסגרת ולגבולות.

נראה אפוא שגם בגילאי ההתבגרות ההורים חייבים להיות 'המבוגר האחראי' שינווט את הספינה הביתית לחוף מבטחים, בביטחון וברגישות המתאימה לשלב שבו נמצאים ילדיהם. זאת תוך כדי חתירה לשחרור מבוקר של האחריות ומסירתה למתבגרים.

הצלחה חינוכית תלויה מאוד בקצב העברת האחריות המשותפת למתבגר. זו כאמור מיומנות חשובה, שיש לרוכשה, לעיתים באמצעות ניסוי וטעיה. אם העברת האחריות מביאה לתוצאות בעיתיות, על ההורים למשוך אותה לידיהם מחדש, ומאידך אם חוסר העברתה מביא למתחים לא נכונים – יש להחיש את מסירתה.

לסיכום: ראינו שאת 'גיל ההתבגרות' יש ללמוד. עמדנו על הגורם המרכזי שגורם לנו ההורים להיות די מבולבלים עת ילדינו מגיעים לגיל ההתבגרות, ודיברנו בקצרה על ההבדל שבין אחריות חינוכית לבין שותפות חינוכית.

כמובן שיש עוד עקרונות חינוכיים רבים אותם כדאי להכיר, על מנת שההורות שלנו תהיה מיטבית.

הכותב הוא מרצה במרכז למשפחה של מכללת אורות ישראל