היכן היה אלוקים בשואה?

בעין חינוכית (73)
אני רואֶה אותם. מכאן אני רואֶה אותם היטב.
דוד, ושלמה, וישראל, ואפרים.[1] עומדים בשורה.
עוד מעט ויגיע תורם, תורם להיכנס "להתקלח".
ואני צופֶה בהם מן הצד. ובוכה.
בכי חרישי, שאינו נשמע.
דמעה, ועוד דמעה, ועוד אחת יותר גדולה.
ואחריהם: מנחם, והרב זליג – תלמיד חכם עצום. מי כמוני מכיר את כולם.
ואני בוכה.
 
[1]    השמות במאמר הם רובם שמות אמתיים של הנרצחים ממשפחות ורקר וגאסטוירט מהעיירה דוֹמְבּרוּבָה שבפולין. תנצב"ה.
 
 
 

​ חגית ורקר, בוגרת המכללה (לימודי תנ"ך, א"י והמכון הגבוה) ומחנכת באולפנת דרכי נועם בפ"ת

הבכי מתחזק. בכי על החיים שנגדעים, על ספר התורה החי שנשרף באש.
הדמעות מתגברות. הנה לאה, ושרה, ופייסל, וטובה, ומלכה ואיטה. כולן נשים צדקניות, חסודות, יראות שמים. את שרה ראיתי בבית הכנסת מתפללת, ואת פייסל ראיתי ברחוב עוזרת לאִמה לסחוב את הסלים מהשוק. את מלכה ראיתי ליד מכונת התפירה, תופרת זוג מכנסיים חדשים לאחיה הקטן.
ואני יושב – ובוכה. מזיל דמעה אחר דמעה.
על שם ה' שמתחלל, על צדיקים שעולים קרבן על המזבח.
אני רואה מכאן את כולם.
עומדים בזה אחר זה בדממה. אוחזים זה בזה, מנסים לאחוז ברגעי החיים האחרונים – באמונה גדולה.
מול עיניי עוברת משפחת כהן: האב צבי, האם רחל-חיה ושלושת ילדיהם: מנדל, יוסף ויהושע. ליבי נחמץ כשאני נזכר איזו עוצמה של שמירת שבת הייתה במשפחה זו. כמה נהניתי לשמוע את זמירות השבת שבקעו כל שבוע מביתם. כיצד כיבדו את שבת המלכה בדג הגדול ביותר ובבשר המשובח ביותר. גם כשלא היה כסף...
אני רואה אותם עכשיו. הולכים יד ביד אל הלא נודע. אל התופת. אל הדלת שממנה אין חזרה.
והבכי כבר מציף את כולי. מי יכול לעמוד במראה הזה? הדמעות מציפות ולא מפסיקות...
"עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם..." (איכה א).
וכי איך אוכל לראות באובדן עמי ולא אבכה. אנשי קודש, צדיקי עליון שנלקחים למיתה!
"עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה". על בנימין, ושלמה, ומנדל, ופייסל, וטויבה ואיטה; ילדיי היקרים, שאותם אני אוהב כל כך, נחנקים בגז ציקלון מול עיניי...
על מלכה, ושמואל, ובֶּרֵל ופייגל. בניי האהובים. בניי שנשרפים עודם בחיים! ואני צופה בהם ממרום שִבְתי. רואה את כולם מלמעלה. ובוכֶה.
בכי חזק כל כך לא אחז בי מאז חורבן הבית. עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם על הנקברים חיים.
עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם על קברי האחים.
עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם על ערֵמות המכנסיים, המשקפיים והסנדלים.
על הזקָנים שנגזזו. על ספרי התורה שהוצתו. עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם על עָמִי היקר והאהוב שאיבד יותר משישה מיליון מיקיריו. וגם על כל הצאצאים של אותם מיליונים, שלא נולדו... "עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם...".
אך מה אֶעשה?!
ביקשתי. ה ת ח נ נ ת י.
הפצרתי בהם: שובו הביתה, בנים יקרים שלי! הפצתי אתכם בארצות הגולה לפני כאלפיים שנה. אבל זהו. הֵקיץ הקץ! עלו כולכם! כאן הוא מקומכם, לרגלי הר הבית, בהר ציון, בערי יהודה ובחוצות ירושלים. כאן היא "ארץ החיים"!!
והם סירבו. בתוקף.
ניסיתי להעיר אותם – "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹותִי! רַעְיָתִי! יוֹנָתִי! תַמָּתִי! שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה..." (שיר השירים ה).
כמה ביקשתי! והם לא באו.
הם ענו לי: "פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה?? רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?!" (שיר השירים ה).
שלחתי להם את גדולי ישראל. את הגר"א, ואת מבשרי הציונות: הרב קלישר והרב גוטמאכר, שיעוררו אותם, שינסו לפתוח את הלבבות, שיקראו להם לחזור הביתה!
והם סירבו. סירבו בתוקף. "לא רוצים ללכת", "רוצים להישאר כאן".
"וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם, מִן-הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם, מִן-הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם – בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, 
וּ בְ חֵ מָ ה   שְׁ פ וּ כָ ה..." (יחזקאל כ, לד).
סליחה עַם יקר ואהוב שלי, סליחה ילדים צדיקים ומתוקים שלי. הייתי חייב.
לא הייתה לי ברירה... "עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה...".
על שֶבֶר בַּת-עַמִי.
לא הותרתם לי אפשרות אחרת.
אם תשאלו היכן הייתי אני-אלוקים בשואה הנוראה...
דעו לכם – הייתי כאן אִתכם. 
ובכיתי. ובכיתי.
ובכיתי!                                                                                    
 
הרהורים חינוכיים:
א.       חגית כתבה דברים אישיים מרגשים, בין השאר לכבוד משפחתה שנספתה בשואה. דבריה כוללים ניסיון זהיר להציע
       הסבר אפשרי לשאלה העצומה: "מדוע התרחשה השואה?" האם מותר להעלות שאלה זו? האם מותר להעלותה בפני
       תלמידים? מדוע כן ומדוע לא? כיצד תנהגי בעצמך בכיתה או עם ילדייך בבית?
ב.       מבין השורות של דבריה עולה קו מחשבה של "חטא ותוצאתו". מזווית ראייתה במאמר זה, החטא הוא אי-היענות לקול
      האלוקי הקורא שוב ושוב לעזוב את הגולה ולעלות ארצה. חווי דעתך על טענה זו. האם מותר לחשוב עליה? האם כדאי
      להציגה כחומר למחשבה בפני תלמידים?[1]
ג.        חגית כתבה רשימה אישית, שהֶביעה תחושות ומחשבות בעקבות השואה. האם ראוי לעודד גם תלמידים לכתוב רשימות
      אישיות כאלה? האם אין חשש כי יכתבו "דעות לא נכונות"?[2]
 



[1]  בשולי הדברים נציין כי מבין שפע הניסיונות התורניים להבין את פשר השואה, היו גם רבנים חשובים שראו בשואה תוצאה של אי-עלייה לארץ, ובראשם הרב טייכטל ('אם הבנים שמחה') והרצי"ה קוק זצ"ל. חשוב לציין כי בעת שהרצי"ה זצ"ל דיבר על עונש (או על 'תוצאה') עקב החטא של אי-עלייה ארצה, הרב יואל משה מסאטמר זצ"ל טען כי אכן יש כאן עונש עקב החטא של... העלייה ארצה! רבנים אחרים דיברו על החטא של ההשכלה ושל ההתבוללות, ואילו רבים אחרים התנגדו לקו מחשבה של חטא ועונש והעדיפו להציע הסברים אחרים לפשר השואה. אחרים טענו כי הדיון הוא בלתי אפשרי, "כי לא מחשבותַי מחשבותיכם" וכי תפקידנו רק להרכין ראש, בבחינת "וידום אהרון". בנושאים אלו קיימת ספרות תורנית רחבה שמומלץ לעניין בה.
[2] זאת ועוד. חגית כתבה רשימה שמתארת כביכול בגוף ראשון את מחשבותיו, את צערו ואת בכיו של הקב"ה. האם כתיבה זו לגיטימית? יש לשים לב שהיא הקפידה להיצמד כל הדרך לפסוקים הכוללים תיאורים דומים, וכי היא בסך הכול כותבת מעין מדרש עכשווי. מה דעתך על כתיבה זו? האם היא תועיל או תזיק לתלמידינו ולילדינו?

                                                                   

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 


 

 

מחבר:
חגית ורקר