אף שמצות "לדבר בם" – דיבור בלשון הקודש, הושמטה מהתלמוד הבבלי[31] (לפי תורה תמימה, זוהי אך טעות בגירסה) וממשנה-תורה להרמב"ם (על אף מה שראינו שהפליג בחשיבות המצוה בפירוש המשניות), מכל מקום, מצוה זו אינה יכולה להיות פחותה מהמצוות האחרות שנרשמו עימה בתוספתא ובירושלמי, דהיינו חינוך הבן לסוכה, לולב, ציצית, קריאת שמע, תלמוד תורה ותפילין. אכן בחלק ממצוות אלו יתכן שתוקף מצוות החינוך הוא רק מדרבנן.[32]

כבר ראינו את דברי הרמב"ם, הסובר שלימוד לשון הקודש הוא מצוה מדאורייתא. כן כתב הרב סעדיה גאון בפרושו על נחמיה שכל שאינו לומד לשון הקודש ואינו מדבר בו עובר בעשה של "ולמדתם אותם", וכן מובא להלכה ע"י הג"ר מנשה קליין, אחד מגדולי דורנו.[33] גם המרדכי משלים את שלכאורה הושמט מהבבלי ע"פ הספרי הנ"ל.[34] על פי כללי הפוסקים אין דרך הפוסקים להביא שמועות שאינם פסק להלכה.[35]

גם הגר"א השלים את שהושמט בשלחן ערוך שכתב רק: "מאימתי מתחיל ללמד בנו? משיתחיל לדבר, מתחיל ללמדו תורה צוה לנו וגו' פסוק ראשון מפרשת שמע, ואח"כ מלמדו מעט מעט עד שיהא בן ששה וכו'."[36] על כך מוסיף הגר"א:

ובספרי: "לדבר בם" – מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה כו', שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם כו'".[37]

מו"ר ה"ר משה פיינשטיין זצ"ל דן אף הוא במצוות דבור לשון הקודש. דיונו בשאלה אם מותר להקרא בשם לועזי, ובתוך דבריו הוא אומר:

ומצד עצם הדבר שמשנים את שמותיהם לשמות נכרים, ודאי הוא דבר מגונה מאוד, מאחר שחז"ל שיבחו זה וחשבו זה מהדברים שבשבילם נגאלו ממצרים, אבל איסור ממש לא מצינו בזה… שאף שהוא מצוה לדבר בלשון הקודש, כדאיתא בספרי ס"פ עקב, והובא ברש"י בפי' החומש שם על הפסוק "לדבר בם", מ"מ אינו איסור, דהא כל ישראל מדברים בלשון חול של האומות מזמן שגלינו בחטאינו בין האומות. ואף גדולי תורה וחסידי עולם לא דברו בלשון הקודש… וכן אפשר הוא גם ב"לא שינו את שמותן". ולכן, כיון שאינו איסור, רק מעלה גדולה, לא הועילה הצויחה.[38]

גנאי ומצוה – כן; אך איסור – לא.

יש להביא לענייננו גם את תשובת המהרש"ם בנוגע למפה שנתפרה עבור עמוד הש"ץ בביהכ"נ, שהתורמת תפרה עליה את שמה בשפה ובאותיות לועזיות, וז"ל:

באם שינתה את שמה והציגה אותו בכינוי כפי שקוראים העכו"ם כנהוג בזה"ז, הרי יש בזה פוקה ומכשול להיות בכלל מעכבי הגאולה. שהרי חז"ל מנו זאת בין זכויות ישראל במצרים… ואין לומר דהגם שדבר זה נחשב לזכות בשעת יציאת מצרים, אבל אין במניעתו עוון וחטא אם אין עושין כן. זה אינו, שהרי אמרו בירושלמי פ"ק דיומא ה"א: "כל דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו," והוי כמעכב את הגאולה… וא"כ, מניעת הטוב הוא כפועל רע… וכיון שמניעת שינוי השם נחשב לזכות, ממילא נשמע מזה כי שינוי השם נחשב לחטא וכמעכב הגאולה בידים דמי.[39]

הסברה נותנת להשוות את השימוש בשם לועזי לשימוש בשפה זו (כדברי הגר"מ פיינשטיין), שהרי שניהם הם בכלל מעכבי הגאולה.יתרה מזאת, אם יש חיוב לדעת המהרש"ם להשתמש בשם עברי, כל שכן שיש חיוב לדבר עברית, שהרי לכך יש דרשה בספרי, שהיא מצוה מפורשת,[40] משא"כ שם יהודי, שלא ראינו בזה מצוה מפורשת, אלא גנאי בלבד.[41]

על מעלת הדיבור בלשון-הקודש, ושעצם הדיבור בה היא חובה, כבר שמענו מבן דורו של המהרש"ם, ה"ר ברוך הלוי עפשטיין בחיבורו תורה תמימה[42] ובקונטרסו "שפה לנאמנים" המוקדש לנושא.[43] יודעים לספר, שהגר"א הקפיד לדבר רק בעברית,[44]ושהמקובל הקדוש רבי משה קורדובירו חייב את כל חבורת המקובלים "לדבר בלשון הקודש עם החברים בכל זמן".[45] גם הגר"ע יוסף[46] כתב על המצוה ללמד ולדבר לשון הקודש, שהיא לשון התורה והנבואה וכו', וע"ע בספר פלא יועץ[47]; הגר"מ קליין[48]; הגראי"ה קוק[49]; והרב שלמה אבינר שהרחיבו במצוה זו.[50]

גם אם דברי הרמב"ם ורס"ג שזאת מצוה מדאורייתא הם דעת המיעוט, הרי מדובר במצוה מדרבנן, ומצוה דרבנן לאו מילתא זוטרתא היא. כל שכן לאור מאמרי חז"ל בגודל חשיבותה של מצוה זו.

ד. האיסור לדבר לע"ז

בתלמוד ירושלמי מוזכר בין י"ח הדברים שגזרו "בו ביום", שרבו בית שמאי על בית הלל, "בו ביום גזרו על פיתן, ועל גבינתן, ועל יינן, ועל חומצן… ועל לשונן...".[51] פירש קרבן-העדה: "שלא ירגיל אדם עצמו ובניו לדבר בלשון עכו"ם".[52] ייתכן שהזכרת השפה שבשיחה המשפחתית ("עצמו ובניו") קשורה ללימוד מהפסוק "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם"- בלשון הקודש. בגזירות האחרות, כגון גזירת פת עכו"ם, לא מצאנו שהגזירה הינה דוקא בין אדם ובניו.

ואכן, גזירה זו נרמזה באותו פסוק. הלא קודם למצוה "ולמדתם אותם" נאמר "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה", כלומר: הפסוק מדבר על תקופת הגלות. ר"ל: גם ביציאתנו לגלות יש להקפיד (אולי אפילו יותר) על הדיבור בלשון הקודש, כדי לשמור על זהותנו הלאומית ולמנוע התבוללות. אכן, טעמי כל הגזירות שנגזרו "בו ביום" הן כדי לשמור מרחק בינינו לבין הגוים – בעיה המצויה יותר בגלות.

איברא, דוקא בגלות ישראל הראשונה, אנו מוצאים יתר הקפדה על שמירת הלשון העברית. כבר ראינו שבגלות מצרים, זכו להיגאל בזכות שלא שינו את שמם ואת לשונם. דבר זה עמד להם על אף שבאותה גלות ירדו ישראל עד למ"ט שערי טומאה –עד כדי עבודה זרה.[53] רק משום ששמרו על מרחק מהגויים, והקפידו על זהותם הלאומית, נגאלו.

גם בגלות השניה לבבל ראינו ששמירת הלשון היוותה קנה מידה להתבוללות, וערובה לשמירת מרחק. כך נאמר: "גם בימים ההם ראיתי את היהודים, הושיבו נשים אשדודיות, עמוניות, מואביות ובניהם, חצי מדבר אשדודית, ואינם מכירים לדבר יהודית, וכלשון עם ועם" (נחמ' יג, כג-כד).

אם בשתי גלויות אלו שימשה הלשון בתפקיד השמירה על זהותנו הלאומית וכתריס מפני התבוללות, אך הגיוני הדבר שלקראת הגלות השלישית תהיה גזירת "על לשונם" בין הגזירות החשובות ביותר לצורך שמירת מרחק מהגויים, אולי אף ביתר תוקף מאשר הגזירות על יינם, פיתם, גבינתם וכו'.

אם כן, קשה להבין מדוע גזירה זו אינה מופיעה ברשימת י"ח הגזירות שבתלמוד הבבלי. אם חולק הבבלי על הירושלמי, אזי, הרי להלכה קיימא לן כהבבלי. אלא נראה שאין בזה מחלוקת. עיי"ש במפרשי המשנה והגמרא שניסו בדרכים שונות למנות את שמונה-עשר הגזרות. יתכן איפוא שגזירת "על לשונם" מוסכמת אף על אמוראי בבל אלא שלפי הבבלי, הגזירות הרבות להתרחק מהגויים חופפות הן, ויתכן שחלק מהגזירות כלולות בגזירות אחרות.

מעניינת העובדה שפסק החתם סופר ופוסקים נוספים, דווקא כתלמוד הירושלמי בנדון, דבר המעיד שלא הבינו שחולק הבבלי בנדון. כחלק מדיון בכתיבת שם העיר "פעסט דמתקריא פעשט" בגט, שמא צריכים לצרף גם השם הלטיני "פעסטה", פוסק החתם סופר, שאין צורך בתוספת:

מה לכם לחתום עצמכם אפילו בשטרי הדיוטות או בהכשרים בשם לטין, אשר לא שערו אבותנו ורבנים קדמונים… ולדעתי, גם הקדמונים היו בקיאים ללועזי בלע"ז, אך בכוונה שבשו הלשונות (כמו שקראו "פעשט" במקום הלוע"זית "פעסטה", א.ש.) מפני גזירת י"ח דבר שבירושלמי… "ועל לשונם", יע"ש. ואין להאריך בזה בעוונותינו הרבים.[54]

קיצר החת"ס במקום שרצה להאריך, כנראה משום פחד הצנזורה.

עוד למדנו מדבריו, שיתכן שאבותינו הידרו לדבר יידיש ולדינו, שהן שפות בלולות, כדי לשבש בכוונה את שפת שכניהם, משום האיסור ההלכתי לא לדבר בלשונם.

רבים לא שמים לב, שדקדקו רבותניו לקרוא כל שפה זרה בשם "לע"ז" – בראשי תיבות, שהן: "לשון עם זר" – למרות שקיימת מלה "לעז", שמשמעותה זר ונוכרי – "בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז" (תהל' קיד, א). זאת, כנראה, כדי להדגיש, שכל שפה שאינה שפתנו, לשון הקודש, איננה שלנו. אפילו יידיש נקראה בספרות רבותנו "לשון עם זר". וכן מובא ברמ"א[55] והוכרע ע"י הר"מ פיינשטיין להלכה ולמעשה שמקפידים בגט להגדיר שמות ביידיש כגון לייב, שיינדל, ריזל, וכדו', כשם כינוי לועזי ("המכונה") ולא כשם עברי אמיתי.[56] הדגש זה הוא משום שהשמירה על לשוננו נועדה למנוע התבוללות עם "עם זר".

נציין שלפי הסמ"ג, אין צורך לגזור לא לדבר לע"ז, משום שלדבריו, זה חלק מהאיסור מדאורייתא של חוקות הגוים, "שיהא ישראל מובדלין מן העכו"ם במלבוש במנהג בדבור וכו'".[57]  אמנם, רבים חלקו על הסמ"ג בהגדרה זו, אך לדבריו, מיושב השמטת גזירה זו בבבלי, ואכמ"ל בזה.

הרי לנו, שלא רק שיש מצוה בדיבור בלשון הקודש, אלא לדעות מסוימות, קיים איסור בדיבור בלע"ז, מחמת גזירת חז"ל. כן פסק גם הב"ח,[58] והגר"מ קליין, שחיבר על כך קונטרס "בלשון משנה", לבאר חומר האיסור לדבר בלשונות העמים, ומביא בתשובתו שכן אסרו ר"ע איגר, הנצי"ב, בעל האור שמח, והחפץ חיים ללמוד שפות זרות.[59] כך פסק גם הרי"י הלברשטם, האדמו"ר מצאנז.[60]

בפן החיובי, חיבה לשפתנו מראה אהבת ישראל, וז"ל הגר"ע איגר: "כי כל אומה ואומה מדברת בלשון עמה ואוהבת לשונה ואנחנו נעזוב לשוננו, לשון הקודש?!"[61] דברים דומים כתב גם הגרי"א הנקין.[62]

 הדברים ברורים: כיון שהמצוה היא לדבר בלשון הקודש, הרי שכל דיבור בלשון אחרת יש בה משום

 ביטול המצוה, עד שאמרו חז"ל בספרי על דיבור כזה: "אם אין מדבר עמו לשון הקודש… ראוי לו כאילו קוברו… אם למדתם אותם את בניכם ירבו ימיכם וימי בניכם; ואם לאו, יקצרו ימיכם". בפירוש "תולדות אדם", לבעל מרכבת המשנה למד מכאן: "ויורה, משהתחיל לדבר, לא יהיה אלא בם."

כאמור לעיל, המדבר בלע"ז לא רק שעובר על איסור ועל גזירה, אלא שהוא ח"ו אחד ממעכבי הגאולה.

ה. מדוע לא דברו עברית בגולה?

1. הרבי מסאטמר: לשון הקודש נועדה לענינים נעלים בלבד

נשאלת איפוא השאלה: מדוע לא דברו אבותינו, ובתוכם רבנים ויראי שמים, עברית במשך הגלות? ומדוע היה צורך, לפי החתם סופר, לשבש גרמנית וספרדית וליצור יידיש ולדינו, כשאפשר היה לדבר בעברית ולקיים בכך לא רק את הגזירה שלא לדבר לע"ז, אלא לקיים גם מצוות עשה, לפחות מדבריהם?

האדמו"ר מסאטמר, הצדיק ה"ר יואל משה טייטלבוים זצ"ל, עונה על כך בספרו "ויואל משה".

לדבריו, קיימות שלוש שיטות בסוגיה:

הספרי[63] – סובר שזוהי מצוה מדאורייתא.

התוספתא והירושלמי[64] – סוברים שזוהי מצוה מדרבנן.

הבבלי[65]– סובר שאינו מצוה כלל.

פוסקי ההלכה – הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, ובעקבותיהם השולחן-ערוך – אינם מביאים בחיבוריהם (לדעתו) את המצוה לדבר בלשון הקודש. מכאן, שיש מחלוקת בין הברייתות, והפוסקים מכריעים כתלמוד הבבלי. [66] 

הוא מוסיף ומבאר, מדוע, לדעתו, חולק הבבלי על שאר המקורות. הוא מונה לכך שש סיבות:

א.       חששו שע"י לימוד השפה יבואו לידי דעות נפסדות של ה"משכילים" וכדוגמתם, שכופרים בתורה שבעל פה. כיון שהמכיר בלשון הקודש עלול ללמוד רק את פשט המקרא.[67]

ב.       התעורר צורך להתרחק מגורמים שליליים באומה, שהיו משתמשים בלשון הקודש. כדוגמא לגורמים שליליים כאלו, מונה הרבי מסאטמר את התנועה הציונית בימינו.[68]

ג.        חששו מללמוד ומלדבר לשון הקודש שמא ידברו בה דברים מגונים. יותר חמור לאמרם בלשון הקודש מאשר בשפה זרה, כמש"כ הרמב"ם.[69]

ד.       הדיבור בלשון הקודש מטרתו הוא לעזור בהבנת התנ"ך. אולם לאחר שהתחילו לנהוג ללמוד רק גמרא בלי ללמוד קודם תנ"ך (!), שוב אין צורך וחיוב ללמוד עברית.[70]

ה.      מאז עורבבו בשפה העברית מלים זרות, היא פסקה להיות לשון הקודש, ואדרבה, מעתה היא "גרוע באלפים דרגות מלשונות העמים".[71]

ו.         חכמים נמנעו מלדבר לשון הקודש, כיון שאילו היו מדברים בשפה זו כשפת יום-יום, היו גם הנשים יודעות לדבר בלשון הקודש, והיו עלולות ללמוד דברים, שחז"ל אסרו עליהן ללמוד.[72]

ביסוד הדברים מונחים עקרונות שנטוש עליהם ויכוח, כגון: החיוניות שבלימוד התנ"ך,[73] לימוד פשטי המקראות ("אין מקרא יוצא מידי פשוטו"[74]), ערכה וחשיבותה של התנועה הציונית, ולימוד התורה ע"י נשים.

בכל הנושאים הללו יש לנו אילנות מספיק גבוהים להיתלות בהם, והחולק עליהם, עליו הראיה.

באשר למלים הזרות שהסתננו לשפה העברית, כבר כתב בעל תורה תמימה[75] שמותר להכניס מלים לועזיות בודדות לתוך שפה מדוברת, ואין העברית יוצאת מן הכלל בכך, כי ההתפתחות וה"העשרה" היא טבעית בכל שפה משומשת. כך עולה  גם מהשוואת העברית של חז"ל לעברית התנ"כית, וכאומרם: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמן".[76] אדרבה, חסידי השפה העברית, ובתוכם אליעזר בן-יהודה וחבריו, אף התעקשו, עוד הרבה יותר מחז"ל, לא להכניס אף מילה מלע"ז ללשוננו, חוץ מאשר בדחק גדול. כשהיו צריכים לבחור, העדיפו, בדרך כלל, עברית תנ"כית מעל עברית של חז"ל, כך שהעברית שלנו היא בצורה אירונית, יותר טהורה , קדושה, ומקורית מאשר זו של חז"ל. בכך "החזירו את השעון אחורה" בצורה מלאכותית להחיות את לשון הקודש, כאילו שהיא לא הייתה מדוברת כלל במשך הדורות.[77]

אולם עדיין יש צורך לדון בטעמו השלישי – החשש לשימוש בלשון הקודש לדיבורים שאינם הגונים. בטעם זה סמך הרבי מסאטמר עצמו על דברי הרמב"ם בפירוש המשניות:

אם היו שני פיוטים, שיש להם ענין אחד לעורר את התאותנות ולהללה, אחד הפיוטים עברי, והשני ערבי או פרסי – הרי שמיעת העברי והדבור בו יותר מרוחק לדעת התורה מחמת קדושת השפה, לפי שאין ראוי להשתמש בה אלא בענינים נעלים.[78]

ראשית, יושם אל לב, שאין הרמב"ם אומר שהדבר אסור, אלא "שאין ראוי". מה זה לעומת דברי הרמב"ם עצמו בפירושו למשנה הבאה[79] אודות המצוה שיש בדיבור בלשון הקודש.

שנית, דברי הרמב"ם בפירושו עומדים לכאורה בסתירה למש"כ הוא עצמו במשנה תורה,[80] ע"פ מעשה רב של רבי יהודה הנשיא ש"דברים של חול מותר לאמרן בלשון קדש בבית הכסא".[81] בבית הכסא אין עוסקים "בענינים נעלים", ואעפ"כ מותר לדבר שם בלשון הקודש. על כרחך, שהרמב"ם מתיר לדבר דברי חול ולשוחח שיחת חולין בלשון הקודש, ורק משום הקדושה העצמית של השפה, יש ליזהר משנה זהירות מלדבר בה דברים מגונים. שיחת חולין אינה בהכרח "דברים מגונים".

לדעת הרמב"ם, אין בכוחה של קדושת השפה להתיר לעסוק בה בדברים אסורים. אולי אין הוא מסכים בכל מה שהבאנו לעיל בשם שורה של פוסקים שמותר לקרוא ספרי מלחמות בלשון הקודש (י"א בשבת, וי"א בחול). אך גם לדעתו, יש בשפה העברית קדושה עצמית, שמחמתה מצוה לדבר בה אפילו שיחת חולין, ובתנאי שאין בה דברים מגונים. כן מוכח מדבריו במשנה תורה[82] שמותר להפריש מאיסור בבית הכסא "אפילו בלשון הקודש". ה"הוי אמינא" שיהיה אסור יותר בלשון הקודש הוא משום הקדושה העצמית. כן מוכח גם ממה שכתב שיותר גרוע לומר דברים מגונים בלשון הקודש.

הרמב"ם דן שם על המשנה "כל ימי גדלתי בין חכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". הוא מחלק את תוכן הדיבור של אנשים לחמש קבוצות: דיבור של מצוה (כגון תלמוד תורה); של איסור (כגון רכילות); דיבור המרוחק ("שאין בו תועלת… כגון רוב סיפורי ההמונים מה אירע ומה היה, והיאך התנהגות מלך פלוני…"); דיבור הרצוי ("דיבור בשבח המעלות ההגיוניות והמידותיות ובגנות המגרעות"); ודיבור של רשות ("במה שנוגע לאדם במסחרו ופרנסתו ומאכלו"). הוא מוסיף ואומר, שאין באפשרות לשון הקודש להעלות את תוכן השיחה מדרגה אחת לזו שמעליה. לעומתו, לדעת הפוסקים שראינו למעלה, הדיבור בלשון הקודש מתיר לעסוק בנושאים שלולא לשון הקודש, היה אסור לעסוק בהם (או בשבת או בחול). יתכן שכנגד דעה זו כתב הרמב"ם שם:

והוצרכתי לבאר את זה, אע"פ שהוא פשוט, מפני שראיתי גדולים וחסידים מאומתנו, אם נזדמנו במסיבת משתה או חתונה או זולתה, ורצה אדם לשיר בשפה ערבית, ואפילו היה ענין אותו השיר בשבח האומץ או הרצינות, שזה מן החלק הרצוי (=של דיבור), או בשבח היין (=דבור של רשות), ממחין על כך בכל אופן של מחאה, ואינם מתירים לשמעו. ואם זמר המזמר איזה פיוט מן הפיוטים העברים, אין ממחין בכך, ואין הדבר קשה בעיניהם, על אף שהדברים האמורים יש בהם מן המוזהר עליו (=האסור) או מן המרוחק. וזה סכלות מוחלטת.

נראה ש"הגדולים וחסידים מאומתנו" סברו שפיוט בעברית במדרגת "דיבור מרוחק" מתעלה ע"י לשון הקודש. שיטתם היא שיטת התוס', להבנת הרמ"א, ב"ח ומגן אברהם. אמנם יתכן, שגם לדעת הרמב"ם עדיין קיימת אפשרות להעלות את רמת קדושתה של שיחה ממדרגה אחת לזו שמעליה, כאשר המדובר בדרגות שיחה אחרות מאשר "האסור" או "המרוחק". דיבור של "רשות" (מסחר ופרנסה) יכול אולי להתעלות, גם לפי הרמב"ם, למדרגה של דיבור "רצוי", אם הדיבור יהיה בלשון הקודש.

אם כך אנו מפרשים את דברי הרמב"ם, הרי שהדברים מתאימים לשיטתו, שיש מצוה לדבר בלשון הקודש, ויש לשפה העברית קדושה עצמית. לפי זה, מש"כ הרמב"ם "אין ראוי להשתמש בה אלא בענינים נעלים" – כוונתו לא רק לדיבורים של מצוה, אלא גם לדיבור רצוי ולדיבור של רשות. הלא הרמב"ם עצמו כתב אגרות בלשון הקודש, שיש בהם דברי הרשות וידידות. למשל, באגרותיו לר"ש אבן תיבון (המתרגם של ספרי הרמב"ם) ולעבדיה הגר (ערבי-מוסלמי לשעבר), ששניהם מבינים גם עברית וגם ערבית, כתב הרמב"ם את שיחת החולין שלו בעברית.[83]

בנוסף, אפילו אם היינו מבינים כדברי הרבי מסאטמר, שעוון חמור הוא ללמד "בבתי ספר לנערים את לשונם הטמא, שקוראין אותו עברית",[84] הרי לשיטתו הוא ממה נפשך אין הדברים חמורים כל כך. שהרי לפי טעמו החמישי, שהוזכר לעיל, מעת שעורבבו בשפה מלים לועזיות, שוב אין הוא לשון הקודש, ואין עוד לחשוש לדברי הרמב"ם, שלא לדבר בלשון הקודש אלא "דברים נעלים". אמנם הוא עצמו מתרץ את הסתירה בדבריו, ולדעתו בשפה העברית המדוברת כיום יש די מלשון הקודש כדי להכשילנו ע"י הסיטרא-אחרא, אך לא די כדי להיקרא "לשון הקודש".[85] נלע"ד שהקושי שבתירוץ זו גלוי לעין כל.[86]

2. חתם סופר: נוכחות עבודה זרה

החתם סופר בביאורו למגן אברהם מסביר מדוע נשכחה מאיתנו – בעוונותינו הרבים – לשון הקודש. במג"א שם כתב, שמידת חסידות היא לא לומר דברים של חול בלשון הקודש בבית הכסא, בבית המרחץ ובמקום טינופת (בניגוד לשו"ע, שהתיר זאת). על כך הוסיף החת"ס:

ונראה לי דהוא הדין במקום גילולים… ונראה לי, שמשום הכי הנהיגו אבותינו את בניהם מבלי לספר בלשון הקודש, ונשכח מאתנו לגמרי, בעוה"ר, משום שגלו לבבל, שהיתה מלאה גילולים. [87]

בכך מבואר, מדוע הושמטה בתלמוד הבבלי גזירת החכמים שלא לדבר בלשונם של הגויים (גזירה, שכאמור, הובאה בתלמוד הירושלמי). חכמי בבל, לפי החת"ס, חששו לדיבור בלשון הקודש בנוכחות עבודה זרה, שהיתה, כנראה, מרובה בבבל, ואם אין לדבר שם עברית, אי אפשר לאסור לדבר גם לע"ז. מובן בזה גם דברי החת"ס בתשובותיו, שהזכרנו לעיל,[88] שפוסק כגזירת הירושלמי, שאסרו לדבר "לשונן" של עכו"ם, ובכ"ז לא דברו עברית בגלות, אלא לע"ז משובש, יידיש.

הרבי מסאטמר, בהביאו דברי חת"ס אלו, מקשה עליו, מדוע לא דברו עברית בימי הבית ובימי עזרא? אולם הוכחותיו של האדמו"ר[89] שבאותם ימים לא דברו עברית, אינן מוכרחות כלל. אם הוא מתבסס על כך שבאותה תקופה דברו ארמית, הרי שבעל תורה תמימה, כבר הוכיח, שארמית אף היא נחשבת להלכה ללשון הקודש. הוכחתו המנצחת היא מההלכה האוסרת כתיבת גט בשתי שפות שונות.[90] אך המעיין בנוסח הקבוע של הגיטין בימינו, יראה שהם כתובים בעברית ובארמית בערבוביה![91]

מה יש לנו לעשות, אנו העניים והאביונים, השוכנים קרוב לקוטב הצפוני, אשר לא זרח שם אור השכינה מעולם, ורחוקים מאוד מאדמת הקודש ומלשון הקודש. על אחת כמה וכמה שיש לנו להתאמץ ולעלות אל ארץ חמדה…[94]

במקום אחר הוא עקבי לשיטתו זו, וחולק על מג"א וחת"ס, שנזכרו לעיל, ואשר לפיהם יש להימנע מדיבור בלשון הקודש בבית הכסא. הוא טוען, שבודאי כאשר היו ישראל על אדמתן, ולשונם היתה לשון הקודש, היו מתשמשין בה גם בבית הכסא לכל צרכם.[95] במקום אחר (הוא מתרעם שבגלות "שאין אחד מאלף מכיר לשון הקודש, לשוננו הטבעי, על בוריו."[96]

האשמת הגולה כסיבה להפסקת הדיבור בלשוננו נמצאת כבר גם בדברי הראשונים. ר' משה אבן עזרא כותב:

כשגרנו בין הרומאים והערבים, אשר רוב בנ"י נחותים שם, אבותנו ראויים לנזיפה על שהתרשלו לשמור את לשונם העברית, ולא הקפידו להחזיק בה … ומפני שישבנו זמן רב בגולה נשתכחה לשון העברית ונפסדה.[97]

בדומה לכך, היה מי שדייק בירושלמי שראינו, שמוזכרים ביחד שהמדבר בלשון הקודש והקבוע בארץ ישראל יש לו חלק לעולם הבא, שר"ל שדווקא מי שקבוע בארץ ישראל הוא גם מדבר בלשון הקודש.[98]

חכמי הנסתר מסבירים, שהקשר שבגורלם של ארץ ישראל ולשון הקודש אינו קשר טכני-חיצוני בלבד. לא רק מסיבות הכרחיות התחילו לדבר לע"ז בחו"ל, אלא כנראה שכך היה מיועד וצריך להיות. כך כותב ה"ר יונתן אייבשיץ:

לשון הקודש הוא עץ חיים, ממקום קודש יבוא, והוא הלשון המיוחד לארץ ישראל, לשון

קודש – ארץ קודש, והוא לשון עברי.[99]

וכ"כ השל"ה: "מעלת לשון הקודש היא כמעלת ארץ ישראל… וא"י במעלתה – היא סוד לשון הקודש."[100]

דברי החתם סופר בדרשותיו יעזרו לנו להבין קשר זה:

ארץ ישראל, שהיא תחת הקב"ה בלי אמצעות שר,[101] מהראוי שהעם היושבים בה ידברו בלשון הקודש, שהקב"ה משתמש בה. [102]

כך הוא בנוגע לנבואה, הקיימת רק בא"י,[103] ואף היא אינה אלא בלשון הקודש.[104]

קשר זו בין ארץ הקודש ללשון הקודש הוא ברור למי שמבין מה היא קדושה על פי החכמה הפנימית, כלומר, גילוי הקדושה שבחומר.[105] על כן  כללו במאמר בירושלמי, יחד עם הדירה בא"י, והדיבור בלשון הקודש גם נטילת ידיים לחולין וקרית שמע שחרית וערבית. כלומר, מי שמקדש את כל חייו החומריים, מדיבורו, אכילתו, ובעצם כל חייו מהבקר ועד הערב, שאפילו החול הוא קודש אצלו, מובטח שהוא בן העולם הבא. זה סודו של ארץ הקודש[106] שאפילו עפרה ואבניה קדושים, וגם של של לשון הקודש, שקל הקודש, ו"גוי קדוש".

ו. יישוב ההשמטה

על פי כל האמור, יתכן שבנוסף לקושי הטכני לדבר עברית בגולה, גם הקשר המהותי והרעיוני בין השפה והארץ, הוא שהביא לידי כך שדוקא בתלמוד הבבלי שנכתב בגולה, נשמטה המצוה לדבר עברית, כי אכן לא נהוג ולא מתאים שם לדבר בלשון הקודש. זה לעומת הספרי, התוספתא, והירושלמי, הספוגים בתורת ארץ ישראל, שם מגדילים בשבחו הרעיוני וההלכתי של הדיבור בעברית. יתכן חסידות או פרישות בחו"ל, אך חיי קדושה, הכולל קדושת הדיבור, שייכים במיוחד לארץ הקודש.

כפי הנראה, מטעם זה השמיטו את המצוה ברי"ף, רא"ש, בית יוסף וחלק מהפוסקים האחרים, שדרכם להביא רק את מה שנהוג גם בדורם.[109] לפי זה, עם חזרתנו לארץ ישראל, סביר לומר שאף הם יסכימו שהמצוה חוזרת להיות רלבנטית ו"ברת-ביצוע". בפרט אם נאמר שמדובר במצוה מדרבנן, סביר ביותר שרק תיקנו לדבר עברית כשבידנו לקיים מצוה זו, ולא בגולה,[110] בדומה למה שראינו בשיטת החתם סופר[111] ובמפורש אצל בעל התורה תמימה[112] ור' משה פיינשטיין.[113] נציין שסברה זו מדגישה אף יותר את גדלות מעשה אבותנו במצרים שלמרות כל הנ"ל, התעקשו להמשיך לדבר עברית. בנוסף, הקושי שבדיבור עברית בגולה יתרץ גם את מה שהקשינו, מדוע הגזירה לא לדבר לע"ז, המופיעה בירושלמי, כבר לא מוזכר בבבלי. כפי הנראה, עד שנכתב תלמוד הבבלי, התברר שגזירה זו, לא התפשטה ולא התקבלה, וממילא בטלה מאליה.

מעניין לציין שהיה מי שהציע סברה הפוכה (אך המובילה לאותו כיוון), לומר שהתנא שמוזכרים דבריו בבבלי, לא הזכיר את הצורך ללמד את בנו לדבר בעברית משום שהיה בארץ ישראל ודברו בלשון הקודש באופן טבעי. לעומתו, התנא שמוזכר בתוספתא ובירושלמי לא גרו בארץ ישראל, ועל כן היו צריכים לחייב את האב לדבר עם בנו בעברית.[114]

אמנם בתורה תמימה הציע, שהשמטת הבבלי אינה אלא טעות בגירסה, וכשם שבתוספתא ובירושלמי מופיעה חובת האב לשוחח עם בנו בלשון הקודש, כן צריך לגרוס גם בבבלי. יתכן, שטענת טעות סופר היא תירוץ מרווח יותר מאשר תירוצי הרבי מסאטמר (שהזכרנו לעיל) להסבר שינויי הגירסה, אך עדיין מידי הדחק לא יצאנו.

הרב יוסף קאפח זצ"ל, מגדולי המומחים בכתבי הרמב"ם בכל הדורות, הציע לתרץ את השמטת מצוה זו מהבבלי ומהרמב"ם במשנה תורה[115] בכך, שמצות דיבור ולימוד לשון הקודש היא חלק ממצות תלמוד תורה, שכבר הוזכרה ברישא – "יודע לדבר, אביו מלמדו שמע ותורה" – וממילא סובר הבבלי שכבר אין צורך לחזור ולהוסיף "ולשון הקודש", שהרי זה כלול כבר ב"תורה".[116]נראה שיש להביא ראיה חזקה לכך, מלשון הירושלמי שהשמיט את חובת האב ללמד תורה – "יודע לדבר, אביו מלמדו לשון תורה". משמע, שמטרת לימוד לשון הקודש היא, יחד עם הקדושה העצמית, לאפשר מצות לימוד תורה, וכחלק ממנו. אין כאן מחלוקת אלא שהבבלי נקט רק בכלל (תורה), והירושלמי נקט רק בפרט (לשון). אולי לזה התכוון גם בעל התורה תמימה שהרי זו שינוי גירסה קלה וסבירה, לאמר שהתחלף מ"יודע לדבר, אביו מלמדו לשון תורה" ל"אביו מלמדו תורה". ובמיוחד כאשר המקור הקדום, התוספתא (שמבוסס בבירור על הספרי[117]), גורסת את שניהם, "יודע לדבר, אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קדש."

תירוצים אלו טובים לבבלי, אולם אין הם מתרצים את השמטת הרמב"ם. הלא לפניו היו פרוסים כל הספרים, גם התוספתא, גם הירושלמי וגם הבבלי; והלא הוא עצמו הפליג בחשיבות מצות הדיבור בלשון הקודש בפירושו למשנה; מדוע איפוא נמנע מלהזכירה ביד-החזקה?

נראה ללכת בדרכו של הר"י קאפח, ולקבוע שגם לפי הרמב"ם הדיבור בלשון הקודש הוא חלק ממצות תלמוד תורה, ואכן הרמב"ם אינו משמיט דבר זה מההלכה הפסוקה על ידו. זאת ניווכח לדעת, כאשר נשווה את לשון הרמב"ם ללשון מקורו בבבלי. הרמב"ם כתב:

מאימתי אביו חייב ללמדו תורה? משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה, ושמע ישראל. ואח"כ מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים, עד שיהיה בן שש או בן שבע, הכל לפי בוריו, ומוליכו אצל מלמד התינוקות.

כל ההלכה הזו מקורה בגמ' בסוכה[118] למעט הביטוי "ואח"כ מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים". הסמ"ג העתיק ממשפט זה רק את המלים "ואח"כ מלמדו מקרא מעט".[119] לעומתו, העתיק הטור רק את הביטוי "מעט מעט מהפסוקים".[120] אולם מלשון הזהב של הרמב"ם נראה שהוא דייק מאד בלשונו להוסיף ללשון הבבלי: "מעט מעט פסוקים פסוקים", כי "מעט מעט" היא תוספת הרמב"ם ע"פ התוספתא בחגיגה ("מלמדו שמע ותורה ולשון קודש"), וירושלמי סוכה ("מלמדו לשון תורה") וספרי ("מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה"), ופירושו: יש להכניס את הבן לאט למקרא ע"י לימוד לשון התורה, ר"ל לימוד לשון הקודש, ואח"כ גם מלמדו "פסוקים פסוקים".

אולי לדיוק זה התכוון המחבר בשו"ע בנוסחתו: "ואח"כ מלמדו מעט מעט". הוא השמיט "פסוקים פסוקים" (למרות שזה העיקר לפי הסמ"ג והטור), על מנת להדגיש ש"מעט מעט" אינו מתחיל עם לימוד פסוקים אלא מתחיל עם משהו אחר, שהוא דיבור בלשון הקודש.

ומדוע לא כתבו הרמב"ם, וההולכים בעקבותיו, במפורש על מצות הדיבור בלשון-הקודש? נראה שבמצוה כה עקרונית וחשובה כתלמוד תורה, שהיא שקולה כנגד של המצוות,[121] הקפידו הפוסקים שלא להביא הלכה שאין הציבור יכול לעמוד בה (והרי כאמור, הדיבור בלשון הקודש בגולה הוא מהדברים שיתקשה הציבור לקיים). בכך רצו הפוסקים להדגיש, שהתורה "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה… כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דב' ל, יד). אילו היה הדבר קשה לקיימו ב"פיך", היו עלולים לחשוב שחלילה אינו קרוב גם לעשותו!

על כל פנים, יחד עם הבנתנו בטעם ההשמטה שבבבלי ויישוב הסתירה בדברי הרמב"ם, כבר ראינו שפוסקים רבים בין הראשונים והאחרונים בכל זאת הקפידו "להחזיר" את ההשמטה, והביאו להלכה את מצוות הדיבור בעברית, אפילו בזמן הגלות, ביניהם רבנו חננאל, ר' סעדיה גאון, המרדכי, הגר"א, היעב"ץ, ר' עקיבא איגר, מרן הראי"ה קוק, הגר"מ פיינשטיין, הרב עבדיה יוסף, שו"ת משנה הלכות, ובמיוחד הרב ברוך הלוי עפשטיין, בעל התורה תמימה, ועוד.

* * *

ז. סיכום

1. המצוה שבכל מלה ומלה.
2. קידוש כל דיבורנו, אפילו בענייני חול כחלק מתורת ארץ ישראל המרחיבה את הקדושה לגלות אותה בכל תחומי החיים.
3. לאומיות, "ורוממתנו מכל הלשונות", קל וחומר מאומות העולם הגאים אפילו בלשונם האנושית.
4. רזי השפה ואלוקיותה, שהעולם כולו נברא על פיו בעשרה מאמרות, כך גם התורה והנבואה, הגילויים האלוקיים הם בעברית.

אסיים בדברי ה"ר ברוך הלוי עפשטיין, בעל תורה תמימה, בקונטרסו:

וזאת תורת העולה מדברנו: מי האיש אשר ידיו ולבו אמונה, ורוחו ונפשו נתונים אמונים לעמו, לדתו ולשפתו ורוצה לבנות בית נאמן בישראל – ישתדל להרגיל את בניו ואת בנותיו עודם על שדי אמם להגות ולבטא עברית… כפי שהורונו חז"ל בעלי הנסיון, כאשר הראנו לדעת למעלה, וכל רוחם והגיונם, שעשועם ומשחקם בשכבם ובקומם בינם לבין הוריהם ובינם לבין עצמם, הן בקודש בן בחול – יביעו עברית… והיתה ביתו לברכה לחן ולכבוד ולצפירת תפארה. וקנאת האמת הטהורה תרבה בתים כאלה בישראל והיו לברכה בקרב הארץ...[123]