הנני שלחני-צביקה עופר

 

לאחר הקמת המדינה עבד בחברת "מקורות", אולם בגבור המתח הביטחוני בשנת 1956 חזר לצה"ל לאחר שעבר קורס קצינים במילואים.

צביקה השתתף ברוב פעולות התגמול של הצנחנים ושם נתגלה כלוחם לבלי חת. השתתף גם במבצע סיני בקרב המיתלה ואיבד אצבע. הוא לא היה מבין שואפי הדרגות אלא לוחם וסייר. בשנת 1962 קיבל את עיטור הגבורה על התושייה ועל האומץ שגילה בפעולת נוקייב שעל שפת הכינרת, בעת ששימש מפקד סיירת גולני. בעת ההסתערות התגלה הכוח והיה צורך לאלתר תכנית חדשה לכיבוש המוצב. צביקה פיקד על הכוחות בשטח, הסתער תחת אש ואף חילץ פצועים לבדו.

בפרוץ מלחמת ששת הימים היה צביקה מפקד כוח בחטיבת ירושלים, הכוח אשר כבש את בית לחם ואת חברון, ונתמנה להיות מושלה הצבאי הראשון של חברון. בעקבות הצלחתו נשלח צביקה להיות מושלה הצבאי של שכם. כלפי אזרחיה של העיר הזאת נהג בדרך של אגרוף בכפפה של משי. הוא דאג לבניית מרפאות ובתי ספר ולשיקום העיר, אך נהג בנוקשות כלפי כל הפרת סדר.

לאחר מכן קיבל את הפיקוד על סיירת "חרוב" שהוקמה כדי להילחם בחדירות המחבלים בבקעת הירדן. ביום כ"ט בכסלו תשכ"ט (1968) הגיע צביקה לוואדי קלט במהלך מרדף אחרי כנופיית מחבלים שפניה היו מועדות לירושלים. במרדף זה צעד כדרכו תמיד בראש טור של חיילים שהעפיל אל מצוקי ואדי קלט, ואז נורה ונהרג. הוא הניח אחריו אישה וארבעה ילדים – בן ושלוש בנות, שהצעירה שבהן הייתה כבת שנתיים. שבועיים לפני שנפל הגיע לביתו לחופשה והקדיש את זמנו לחרישת האדמה בין עצי הפרי בחצר ביתו.

על שמו מחנה עופר וכלא עופר שליד רמאללה.