הנני שלחני - רבקה גרובר

​נולדה באוקראינה למשפחה יהודית שורשית שהתפרנסה מעבודת האדמה. הוריה גילו בה כישרון לימודי מיוחד ולכן נשלחה ללמוד בבית ספר תיכון ובאוניברסיטה – הישג יוצא דופן לאישה באותה תקופה. המהפכה הרוסית (1917) קטעה את לימודיה והיא החלה לעבוד כמורה.
בשנת 1921 נישאה למרדכי גובר, בוגר ישיבת סלובודקה ופעיל ציוני. הם עלו לארץ בשנת 1925 ובנו את ביתם ברחובות. בשנת 1934 היו בין מייסדי כפר ביל"ו וכפר ורבורג. בשנת 1942 התגייסה רבקה לחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי ושירתה כטבחית בסרפנד (צריפין). לילדיה אפרים וצבי הסבירה כי "אין ברירה, הלא העם היהודי נלחם עתה על קיומו". 
במלחמת השחרור נפל בנה אפרים בקרב עם כנופיות עיראקיות ליד רחובות. שלושה חודשים לאחר מכן נפל בנה הצעיר צבי בקרב חוליקאת. 
מיד לאחר קום המדינה וחקיקת חוק השבות, קלטה המדינה הצעירה מאות אלפי עולים. ממול לכפר ורבורג הוקמו מאות אוהלים ובהם שוכנו העולים החדשים. רבקה יצאה אל מעברת קסטינה והקימה  באוהלים בית ספר ללא כיתות, ללא מחברות, ללא מורים ועם תלמידים מכל הגילים. בכך הניחה את התשתית החינוכית של קריית מלאכי. מאוחר יותר שונה שמו של בית ספר קסטינה לבית ספר "אחים" על שם שני בניה. את ביתה הפרטי פתחה לילדי המעברה וסיפקה להם חום, אוכל, ביגוד השכלה ואהבה. דאגתה לילדים עודדה את המושבים כפר ורבורג ובאר טוביה לקבל את העולים החדשים לעבודה. 
בשנת 1957 הוקם חבל התיישבות חדש בנגב הצפוני, חבל לכיש. גובר כותבת בספרה: "הנגב משך אותי אליו בכוח איתנים". היא מכרה את המשק בכפר ורבורג, תרמה את הכסף ל"קרן המגן" ועברה למושב נוגה לעזור לעולים החדשים. גובר רחשה כבוד לדרי מעברות האוהלים ונהגה לומר כי "יותר מאשר המדינה קלטה אותה – קלטה עלייה זו את המדינה". 
"אני רבקה גובר, אישה ללא שררה וללא תפקיד ציבורי, לא מנהיגה ולא משוררת, אישה כפרית אני". כך הגדירה את עצמה רבקה גובר. בן גוריון כינה אותה "אם הבנים" מאחר שהפכה בעיניו לסמל של אם שכולה שניתבה את יגונה לפעילות נמרצת למען קליטת עלייה. 
בשנת 1976 זכתה רבקה גובר בפרס ישראל על תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה.
לעיון נוסף:
* גובר רבקה, מורשה להנחיל, ירושלים, קריית ספר, 1988.
*בר זוהר מיכאל, ספר המופת : אנשי מופת ומעש בישראל, תל-אביב : משרד, תשמ"ח.