הרהורים על עופרת יצוקה

בעין חינוכית (52)
המבצע האווירי נהפך לקרקעי. יש אזרחים וחיילים פצועים ואף הרוגים הי"ד. הלב מתמלא ברגשות סותרים. מצד אחד, שמחה על כי שַבְנו לעשות את מה שכל עַם גאה ועצמאי אמור לעשות כדי לממש את חירותו. מצד שני, חשש לשלום החיילים ולמחירים שאנו עלולים לשלם עקב הפעילות בתוך עזה. מצד שלישי, תסכול מריבוי המלחמות. פעם גל טרור פלסטיני ופעם מלחמה בצפון, פעם גל טרור מבפנים, ושוב מלחמה, הפעם בדרום. ותחושה עמוקה של "עד מתי?" מה עוד שלגבי המלחמה הנוכחית בדרום, קיים תסכול שניתן לבטא בשתי מילים: "אמרנו לכם".
 
 
הרב יונה גודמן, ראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות
 
תסכול שבא לביטוי ציורי עת שומעים על חיילים שנלחמים בעזה על חורבות היישובים בהם הם עצמם גדלו. לרגשות סותרים אלו, של שמחה, חרדה ותסכול, ננסה בע"ה להידרש בשורות הבאות.
נתחיל בתסכול. אכן יש רצון עמוק לצעוק "אמרנו לכם". הנה "עכשיו אתם מבינים שאנו צודקים ואתם טועים!" אך במחשבה שנייה נבין שלא זו הדרך. כשמישהו מאתנו טעה ואחֵר אמר לו "אמרתי לך" – האם זה גרם לנו להרהורי תשובה, או להפך – לכעס ולהתבצרות בעמדות? אמירות אלו אינן משכנעות אלא רק מקוממות. משל למה הדבר דומה: לאח במשפחה שבמשך זמן מה אינו לומד או שאינו מתנהג כמצופה ממנו. יום אחד הוא מתחיל לתקן את מעשיו ולפעול בדרך ראויה. מה תעשה אז אחותו? האם תטיף לו כמה טעה בעבר או שתשכיל לחזקו בדרכו החדשה ותעודדו להמשיך כך גם להבא? כך גם עלינו לנהוג. מי שמלא מרירות על העבר ועסוק בהטלת אשמה על אחרים – לא יצליח להשפיע עליהם באמת. רק מי שבעצמו מלא ביטחון בדרך ושמחת חיים יוכל לסחוף אחרים אתו, בתהליך ארוך והדרגתי, לדרך חדשה. חז"ל מלמדים אותנו שאליהו לא הצליח לסחוף את העם אחריו כי נקט בדרך קשה ("אי אפשי בנבואתך, מאחר שאתה מלמד קטיגוריא על בני", מכילתא בא). הקב"ה התגלה אליו ואמר לו כי "לא ברעש ה' " אלא ב"קול דממה דקה" (מלכים א, יט, יא). הוא הוחלף באלישע ("ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך", שם, טו), אשר פעל להטיב עם העם חרף חטאיו וחוטאיו, וכך לקרבם בדרכי נועם לאביהם שבשמים. אף ביחס לדורנו המדרש גילה לנו כי הגאולה תופיע "קמעא קמעא" (ירושלמי, ברכות ב). נוח היה לנו לדמיין כי ההדרגתיות תתגלה רק מול אויבינו. לאט לאט נכבוש וניישב, ונבהיר להם כי שַבנו לתמיד. לא קלטנו כי "קמעא קמעא" זה גם בתוך העם. הציפייה כי כולם מיד יסכימו למחשבותינו וכי כולם יגיעו למסקנות שלנו מסתברת כתמימה (והרי גם בתוכנו לא כולם חושבים באופן זהה). עלינו להיות מלאי עוצמה ואמונה גם כלפי הימשכות התהליכים בתוך האומה. "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" (על פי; אורות, עמ' נד–נה) לא רק ביחס לאויביו, אלא גם ביחס לאחיו. כשעַם שולח סוף סוף את בניו לקרב, תוך סיכון חייהם, מרירות שלנו או טענות של "למה לא עשיתם זאת קודם" אינן פותחות לבבות. להפך, צריך לחזק את ההחלטה הנוכחית ולהסביר עד כמה חשוב להמשיך בקו לאומי גאה זה תדיר. שלמה המלך לימד אותנו כי "באין חזון ייפרע עַם" (משלי כט). ממילא אף ההפך נכון: "על ידי חזון, ייבנה עַם". תפקידנו לסייע בבניין החזון, להתמלא בו בעצמנו ולהפיצו באהבה ובאמונה.
שנית, באשר לעייפות מריבוי המלחמות והחרדה לשלום החיילים. הדאגה מובנת, ואשרי מי שיתפלל לשלום כל אחד ואחד. אך במקביל צריך לומר את האמת. חלק מהעייפות נוכח פני המלחמות מקורה בטעות בהבנה. מי שחושב כי בסך הכול מדינת ישראל הגיעה למנוחה ולנחלה, וכי אנו יכולים כבר כעת לחיות כעוד מדינה שלווה כמו שוויץ, מופתע ומתוסכל בכל פעם מחדש עת חלומו מתפוגג. אך המתבונן לעומק מבין כי אנו עדיין במערכה ארוכה על כינון עצמאותנו. אחרי אלפיים שנות גלות הקמתה של מדינה הוא פרויקט שלוקח עשרות שנים. במילים פשוטות, טרם סיימנו להקים את המדינה, ואנו זוכים להשתתף במאבק הארוך על חירותה. קל להיזכר ביסוד זה אם נתבונן בעיתוי פתיחת המבצע, אשר נרמז בשם "עופרת יצוקה": ימי החנוכה. מאז ראשית עלייתם של עזרא ונחמיה היו היהודים כפופים לשלטון זר (של כורש ופרס ואחר כך של יוון). רק בימי המכבים, לאחר מלחמה קשה, השיגו לראשונה חירות ועצמאות. חירות זו הושגה רק שלוש מאות שנים לאחר תחילת העליות והצעידה לקראת בניינו של בית המקדש השני, ואילו אנו בדורנו זכינו לעצמאות ראשונית (בשנת תש"ח) כבר לאחר חמישים שנה. כעת, בשנת השישים למדינה, אנו עדיין בתחילת הדרך. הכמיהה הפשטנית השירית של "שלח לי שקט" מתאימה ל"ארץ רחוקה" ולא לייעוד שהוטל עלינו בעזרת השם לממש. צריך להתבונן במציאות נכוחה ולהבין: המערכה הנוכחית בדרום תסתיים, ואחריה יופיעו אתגרים אחרים, חלקם אולי קשים. טרם הגענו לגן עדן, והקב"ה מאמין ביכולתנו להיות הדור שנושא על שכמו את תקומתה של האומה וראשית הופעת גאולתה. נכון, עצמאות גובה קרבנות, אך גלות גובה קרבנות פי כמה וכמה. קרבנות בנפש עת אנו תלויים בחסדי הקוז'אקים והפריצים, וקרבנות ברוח עת אין אנו יכולים לפתח את עצמנו כאומה. זאת ועוד. ההשתחררות מהגלות אינו תהליך פשוט וקצר. חלק בלתי נפרד מתהליך זה הוא הבירור הפנימי מתי יש להתחשב בדעותיהם של אומות העולם ומתי יש לפעול בגאון באופן עצמאי. ויכוחים אלו, אף אם יש לכל אחד מאתנו דעה מוצקה בהם, הם חלק בלתי נפרד מתהליך תקומתה של אומה. בלשון העממית המקובלת, "יותר קל להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מהיהודים".
דוד מלכנו כונה "עדינו העצני" (שמואל ב, כג, ח). חז"ל הסבירו כי כינוי כפול זה בא ללמדנו שכשהיה לומד תורה היה עדין, וכשהיה נלחם היה קשה כעץ (תנא דבי אליהו ג). ממנו עלינו ללמוד – במישור האישי להיות בעלי רגישות, אך בעת מאבק לאומי לגלות עוצמה כעופרת יצוקה. להודות על הזכות שנפלה בחלקנו לחיות בדור זה, להמשיך לעמול כדי לחזק מקומות או פרטים שזקוקים לתמיכתנו, ולפעול יחדיו למען בניין הקומה הבאה בגאולת ישראל.
 
"בשעה שמתגלים פעמי הגאולה וצעדיה, הגלות מתעוררת לעומתם, והיא מתעקשת מבלי לסגת אחור, ואז נאבקים כוחות הגלות והגאולה ומתנגחים זה עם זה. מצד אחד מופיעים אורות גדולים, ומצד שני חשכים ואין נוגה, והנחמות והצרות מתרבות בעולם. והישרים בלבותם מגבירים את שמחת הנחמות, ובזה ממתיקים את כל היגונות והצרות, והגלות הולכת ומתאספת, והגאולה באה וממלאה את מקומה." 
(הגרי"מ חרל"פ, מעיניי הישועה א, ס)
 
 
 
 



 

 

מחבר:
הרב יונה גודמן