דפי מאורות (5773-41)

ככל שיגדל קיבוץ הגלויות, ככל שיגדל מספר היושבים בארץ, עד שנגיע ל"כל יושביה עליה" או לכל הפחות רובם, נתקרב למצב שהיובל והשמיטה יהיו מדאורייתא.

 

 

שמיטה ויובל יופיעו בכל תוקפם מתוך פגישה המונית הדדית של העם והארץ, וכן מתוך הזדהות שבטי ישראל עם חלקי הארץ השייכים להם. לכן נצטוו בנות צלופחד להתחתן עם בני השבט שלהן, כדי שלא לגרום בלבול במהות השבטים, "שלא תיסוב נחלה [...] ממטה אל מטה", ולא לגרום טשטוש בערך הכללי של ישראל, שמתגלה כש"איש על מחנהו ואיש על דגלו". אין כאן פירוד חס ושלום, אלא השלמה של כל האורגניזם, כאשר כל אחד מוסיף לצד האחר מתוך שמירת הייחודיות שלו. אנו הולכים ונעשים "גוי אחד בארץ", שנבנה מתוך הפירודיות השטחית של חוץ לארץ. האחדות מתגלה מתוך דברים שהיו לפני כן פירודים. קידוש השם עולה מתוך חילול השם.

נזכה למצב בו כל הגוונים של כלל ישראל יתגלו יחד עד השיא העליון של בית המקדש, בו כל ישראל מופיע כאחד. אף על פי שיש חילוקים בין תלמידי חכמים לבין עמי הארץ, כשמתקבצים יחד שלוש פעמים בשנה, אז כולם בדרגת חברים מתוך קדושת "ירושלים הבנויה כעיר שחֻברה לה יחדו", "שהיא עושה כל ישראל לחברים". קדושת ירושלים היא מעל החילוקים השונים, וכוללתם יחד, ולכן כשהם נפגשים במקור המקדשי הם מתבטלים בהיקף הכלל ישראלי. בימינו, יותר ויותר אנו מתקרבים למצב של "גוי אחד בארץ", שהוא הביטוי החריף ביותר של שלמות העם, ומתוך כך גילוי שכינה בשלמותה.

 

מתוך: הרב שלמה אבינר (עורך), שיחות הרב צבי יהודה – שמות, ירושלים תשנ"ח, עמ' 87–88.

 

 

 

 

 

 

מחבר:

מכמן, ברוריה