הרצי"ה קוק - מדבריו לפרשת כי תצא

דפי מאורות (5773-49)
רחמים וגזירות
 
מצות שילוח הקן – מצד הרחמים? התחשבות? רחמנות היא ממידות ישראל, מיסודות האופי של ישראל: המרחם על הבריות – הוא מזרעו של אברהם אבינו, דבר ד' מופיע בתוכֵנו ומחנך אותנו, בפרטי פרטים של עובדות, והנה הדרכה אחת מובלטת כאן, הדרכה מוסרית ממשית פרקטית, שנצטמצמה במצוה זו; צער בעלי חיים! וצער בני אדם על אחת כמה וכמה!
 
 
ועם כל זה, נאמר במשנה ברכות: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו". הפונה כלפי שמיים, כלפי רבונו של עולם, מרבה בתחנונים ואמר: אבינו שבשמיים, תרחם עלינו, הלא אתה רחמן, אפילו על ציפור, מתוך קן הציפור – יגיעו רחמיך עלינו! משתקין אותו, לא נותנים לו להתפלל כך.
[...] למה לא נותנים לו להתפלל באופן כזה? בגמרא ניתן לזה הסבר יסודי – דברים ברומו של עולם: "מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות". החסרון בזה הוא, שהוא פונה לקב"ה מתוך הגדרה של רחמים, ואילו מידותיו של הקב"ה הןגזירות. רחמים זה בעצם דבר טוב. ישראל רחמנים, "אתה רחום" וכו'. אבל צריך זהירות מהסכנה שיש בגישה של בירור הבחנות כלפי שמים.
"קדֹשים תהיו – כי קדוש אני", וכן מובא אצל חז"ל הפסוק "והתקדשתם והייתם קדֹשים – כי קדוש אני". אולם תדעו: "קדושתי למעלה מקדושתכם". [...] ואשרינו שנמשכת קדושתנו מתוך הקדושה העליונה האמיתית, אבל אין להחליף את היוצרות, אין לחשוב שזה מתחיל מן הקדושה התחתונה, חס ושלום! זה מתחיל מן הקדושה העליונה, זה נמשך מן הקדושה האבסולוטית משמי מרומא עילאה, קדושתכם מתוך קדושתי. קדושתי היא המקור. זהירות מטשטוש , מסכנת הגשמה של האלוהות.
אצלנו יש אנשים טובים בעלי מידות טובות, המרחמים על הבריות. כך מתאים. אבל לומר שבאותה מידה אף רבונו של עולם רחום, זו טעות יסודית. קן ציפור זו דוגמא: אם אתה אומר שזה עניין של רחמים – זו מין השפלה, ירידה לעומת המקוריות האלוהית. מידותיו אינן אלא גזירות, חוקות שמים וארץ, חוקות ההנהגה האלוהית, הן למעלה מן הרחמנות. ומאותן גזירות אלוהיות יש מקום להמשך חינוך מוסרי לרחמנות שלנו. זו נפקא מינה יסודית מה צריכה להיות הגישה: מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה [...]
זה היסוד העליוני העילאי: מהתורה, מדבר ד' מן השמים נמשכים כל הפרטים. כמו כן מהקדושה העליונה נמשכת הקדושה שלנו, ומהמוסריות העליונה נמשכת גם הדרכה לקן ציפור. אבל מי שמשפיל ומקטין את הרחמים האלוהיים לבנליות אנושית, משתקין אותו.                    
מתוך: שיחות הרב צבי יהודה – דברים, בעריכת הרב שלמה אבינר, ירושלים תשס"ה, עמ' 320–324.