דפי מאורות (5773-42)

ספר בראשית הוא הקדמה של תורה. הספרים שמות-ויקרא הם שני חלקים של ענין אחד שלם – עניין עם ישראל: בתחילה יציאת מצרים, אחר כך מתן תורה – כאשר קודם הכלל המופיע בפרשת יתרו בעשרת הדברות, ואחר כך פרטי תורה המופיעים בפרשת משפטים, ובסוף "ושכנתי בתוכם" בפרשת תרומה. [...] ספר במדבר הוא חלק מיוחד שעיניינו הליכת ד' איתנו במדבר והנחיית ד' אותנו בדרך. [...] ד' לא עוזב אותנו, הוא מאיר דרכנו גם בבית וגם בדרך. [...]

 

 

עכשו אנו מסיימים את ספר במדבר. עיקר התורה הוא הציבור, הציבוריות, כלל ישראל. התורה ניתנה לעם, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". מוסר התורה הוא מוסר הציבור. התורה אינה דווקא הדרכה ליחידים, אלא לכלל ישראל עד ענייני המלכות. "משנה תורה" לרמב"ם מסתיים בהלכות מלכים. הזוג "שמות-ויקרא" מסתיים במוסר היחיד שבסוף פרשת בחוקותי: "איש כי יפלא נדר..." לכאורה ניגוד! וכן ספר במדבר מסתיים בעניינים פרטיים, בפרשת נדרים ב"מטות". אלא שאחרי הבירורים הכלל-ישראליים, יש מקום להדרכות פרטיות שמצטרפות ונספחות בסוף. הכל הוא תורה מן השמיים. הכלל הגדול הוא תורה מן השמיים. הכלל הגדול משתכלל בפרטי הפרטים. [...]

אנו נפרדים מן המדבר, ולקראת מה? לקראת הכניסה לארץ, לסדר החיים הנורמליים שלנו. כשיצאנו ממצרים, בשליחות האלוהית של משה רבנו, היתה בידינו מסורת מאבותינו מאברהם אבינו: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה [...] ודור רביעי ישובו הנה". יש תכנית אלוהית מסודרת מראש מקדם. ישראל ידעו שהם צריכים להכנס לארץ. "וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני..."

אבל הכניסה לארץ אינה כל כך פשוטה [...] יש הכרח להתכונן להתנגשויות מלחמתיות. [...] צריך להבין שכל הפגישות הללו, ובמיוחד ההתנגשות הרוחנית העמוקה והחריפה ביותר עם בלק ובלעם, כולן שייכות לסדר ההכנה לכניסה לארץ. מתוך כל אלה אנחנו הולכים ונגמלים מן המדבר. פרשת "חוקת" אף היא עניינה היטהרות מיוחדת לקראת החיים הבריאים והנורמליים שלנו, לקראת כניסתנו לארץ.

 

מתוך: שיחות הרב צבי יהודה – במדבר, בעריכת הרב שלמה אבינר, ירושלים תשס"ב, עמ' 391–394.

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

מטות מסעי תשעג.pdf

מחבר:

מכמן, ברוריה