דפי מאורות (5773-37)

אדם מתעורר בבוקר ממצב של תרדמה, חוזרת לו התעודה היסודית של "בידו אפקיד רוחי". הוא פוקח עיניים ומודה: ברוך ד', יש לי עיניים, רגליים, גוף, הכל בסדר.

 

 

לכאורה זו פגישתו הראשונה של האדם עם גופו. אך ההמשך הוא: "ועם רוחי גויתי, ד' לי ולא אירא". העיקר הוא הפנים הנשמה [...] הרוח קודמת לגויה. כאשר מתוך הרוח יש גוִיָה, אז "ד' לי ולא אירא". זהו הביטוי היהדותי הנכון והצודק, מתוך תפיסה שלימה וכוללת.

אם מתחילים מהפנים מהנשמה, מהשוה, אפשר להמשיך בחילוקים, והכל טוב. אך אם מתחילים בחילוקים, אין זה צודק, ואז יש טענות נגד ריבונו של עולם, נגד דינים והלכות בישראל [...] לעולם ההתחלה היא מהשיויון. זאת הגישה הצודקת, הנכונה והישרה. מתוך כך יש מקום להבין לברר ולחלק בסדרי  חייו של האדם. כאשר הדברים נתפסים בשלמות, מופיע אור הצדק והדעת. ואם לא, מופיע חלילה סילוף.

דבר זה נוגע גם לחטא המרגלים, וחומרתו היתרה מחטא העגל. חטא העגל היה חטא נורא, אך המאמצים המיוחדים של משה רבנו, השקול כנגד כל ישראל, מצליחים. מופיעה סליחה, ואנו ממשיכים בדרך ממצרים לירושלים. אך לחטא המרגלים אי אפשר לסלוח. "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר" נהפכים לארבעים שנה [...]

כל העיכוב הזה נגרם על ידי חטא המרגלים: ספקות וקטנוּת אמונה כלפי העניין של "מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", והכלל ישראליות בשייכותה לארץ. בחטא נורא ואיום זה, מתברר שהדור עוד לא מוכשר להתקשר לארץ, אינו מבין את הערך העליון של התקשרות השממיות בארציות. זאת בגידה בכל המגמה האלוקית של "והוצאתי" "וגאלתי", "ולקחתי", שכל תכליתה היא "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה". כל עניינו האלוקי של העם הזה, הוא לקדש את שמו בתחתונים, לכן העם והארץ הם קדושה אחת וסתירת הדעת האלוקית של שייכות העם לקרקע היא כל כך נוראה עד כדי שלילת כל הדור ההוא. "ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה". מעשה העגל הוא בחלק של כלל ישראל, ולעומתו חטא המרגלים הוא פגיעה בכללות שלמות האומה וכל המשכה ההיסטורי.

 

מתוך: הרב שלמה אבינר (עורך), שיחות הרב צבי יהודה; הבית היהודי, ירושלים [ללא ציון שנה], עמ'   56–57.

 

 

 

 

 

 

מחבר:

מכמן, ברוריה