דפי מאורות (5773-46)

הרב צבי יהודה ראה בתחיית הלשון העברית שלב משלבי הגאולה.

 

 

על כן, מרות שהכיר היטב יידיש, סירב לדבר בשפה זו. הוא הטעים שאומנם יהודים דיברו בשפה זו, אך לאמיתו של דבר זו אינה אלא גרמנית עתיקה. תמיד אמר שעלינו לדבר בשפתנו, שפת הקודש. כשנכנס אליו אדם והחל לשוחח עמו ביידיש, ענה לו הרב בעברית. אולם כשהבחין הרצי"ה שבר-שיחו אינו שולט בעברית, וכי יש חשיבות לשיחה עימו, היה משוחח עימו בשפת היידיש.

הרב דייק מאד בלשונו, ונזהר מלהשתמש בהגדרות שאינן ראויות ולא מדוייקות. כך, לדוגמא, לא השתמש בביטוי "מקפיד במצוות", שהרי קפדנות אינה תכונה ראויה, לכן אמר: "נזהר במצוות".

רבנו התנגד לביטוי "קטע" ביחס לספרי קודש. "קטיעה" היא ביטוי שלילי של קריעה, ואם כן המילה "קטע" נשמעת כאילו יש בה חלק שנקרע משלמותה של תורה – ואילו על התורה נאמר שהיא "תמימה משיבת נפש". הוא ביכר, לכן, להשתמש במילה "פיסקה", שאין בה משמעות שלילית של ניתוק.

הרב לא הסכים להשתמש במלה "משא" לאמירת דברי תורה. לדעתו עלול להשתמע שדברי התורה הינם משא, משא מכביד. על כן היה אומר שדברי תורה הם "דברי אמת" ולא משאות. ובעניין זה מספר הרב אביהו שוורץ: התקיימה אזכרה לאחד הרבנים הגדולים, והדפיסו מודעה בה נכתב, שהרב צבי יהודה הכהן קוק ישא משא. הרב לא הלך לאזכרה, וכשכולו מלא כאב, לקח תנ"ך בידו ואמר לנו: "הנה, כאן בירמיהו (כג, לח) כתוב 'לא תאמרו משא', ופתאום נהיים אנשים 'בעלי בתים' עלי וכותבי 'משא', בלי לשואלני כלל. משום כך נמנעתי מללכת. אלו סתם דברי התרברבות וחנופה, דברי כיבודים מיותרים. אין לזה מקום. זו הבלטה והתנשאות לקרוא לדברי תורה 'משא'. משום כך נמנעתי מללכת, למרות כבוד התורה הגדול, שחייב את בואי".

כשתלמיד היה אומר לו "בוקר טוב", שאלו הרב: "בצהרים לא טוב? תמיד טוב, למה לומר בוקר טוב?" דעתו היתה שיש להעדיף את השמוש בברכת "שלום", וזאת למדנו ממשנה מפורשת במסכת ברכות (פ"ט מ"ה). לא מצא חן בעיני הרב הביטוי "יהיה טוב". הוא היה אומר: "עכשו טוב, ואי"ה יהיה יותר טוב".

סיפר ד"ר אהרון מונדשיין: כשהיה הרב פוגש תלמיד ומתעניין בשלומו, והתלמיד היה אומר: "ברוך ד'", היה הרב מגיב בחיוך ושואל: "ברוך ד' טוב, או ברוך ד' לא טוב?"...

 

מתוך: הילה וולברשטיין (עורכת), משמיע ישועה, מרכז שפירא תש"ע, עמ' 445–449

 

 

 

 

 

 

 

מחבר:

מכמן, ברוריה