השימוש בסיומת םִית לעומת סיומת םִיָּה: דתית או דתייה?

מבחינה דקדוקית אין כלל מחייב בבחירת סיומת הנקבה, ומכאן ששתי הסיומות כשרות: דתית וגם דתייה.
בימינו מקובלת הבחנה ולפיה בהקשר של תואר מובהק, במיוחד כשאינו מוסב אל אדם, אומרים דתית, כגון 'שכונה דתית', 'אוכלוסייה דתית', 'השקפה דתית'. ואילו כאשר שם התואר מוסב אל אדם ממין נקבה משמשת הצורה דתייה, כגון 'אישה דתייה' (לצד 'אישה דתית'), ובעיקר כשהמילה באה בפני עצמה, כגון במשפט 'היא דתייה'.
בדומה לכך יש בזמן האחרון גם שימוש בשמות התואר חילונייה, חרדייה באותן נסיבות שבהן משתמשים ב'דתייה': 'בחורה חילונייה' (לצד 'בחורה חילונית'), 'חרדייה מבני ברק' (לצד 'חרדית מבני ברק') לעומת 'חתונה חילונית', 'שכונה חרדית' וכדומה. 
יש לציין שההבחנה שנוצרה בלשוננו היום בין 'דתייה' ל'דתית' אינה נובעת מן המצוי במקורות. במקרא אנו מוצאים "וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה" (רות ב, י), וגם "בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שמות ב, כב) – כלומר הסיומת םִיָּה משמשת הן שם תואר לאדם ממין נקבה הן שם תואר כללי. לצד סיומת זו רווחת יותר הסיומת םִית, ואף יש חילופין בין שתי הסיומות: "רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה" (רות א, כב ועוד) לעומת "שִׁמְרִית הַמּוֹאָבִית" (דברי הימים ב כד, כו). בספרות חז"ל יש "גיורת מצרית" ו"מצרי שנשא מצרית" (לאדם) וגם "דלעת מצרית".
נעיר לבסוף שצורת הרבים של כל הצורות הללו זהה: דתיות, חילוניות, חרדיות, נכריות, מואביות, מצריות.

 

(אתר האקדמיה ללשון העברית)

 

שימו לב: מילה בסיומת םִיָּה נכתבת בכתיב ללא ניקוד בשתי יו"דין (דתייה, חילונייה וכדומה).