You must have Javascript enabled to use this form.
מתעניינים בלימודים?
השאירו פרטים
השאירו פרטים
מתעניינים בלימודים? השאירו פרטים
"ואהיה מתהלך באוהל ובמשכן"
180-7
לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ
בעקבות חטא העגל אנו קוראים בתורה את פרשת התרחקות ה' מקרב ישראל, וכך נאמר שם (פרק לג):
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה. וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָמַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ. וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ. וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב. וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְיָ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה. וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה. וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲוּוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ. וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל.
ה' מודיע למשה שאין הוא חפץ לעלות בקרבנו, ולהנהיג אותנו ישירות, והוא ישלח לפנינו מלאך. אין המדובר כאן בנושא עיוני מופשט, כמו: באיזו מדריגת נבואה יזכו בני הנביאים וכדומה. אין המדובר בסוגיא, כפי שאנו טועים לדמות לעצמינו, שמטרידה את משה ואת הקרובים לדרגתו בלבד, מדובר כאן בסוגיא הבוערת ביותר בחיי ישראל של הדור ההוא ושל כל הדורות. מדובר בסוגיא בה עוסקת במישרין כל המחצית השניה של ספר שמות, והיא גורלה של בשורת 'ושכנתי בתוכם' בה נתבשרנו תכף אחר מעמד סיני. היא נוגעת בעקיפין קרוב גם לעצם בשורת מעמד הר סיני[1]: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". בפשטות עצובה אומר ה' למשה: רעיון השכינה בתוך עַם עלי אדמות התברר כבלתי אפשרי[2]: "אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ". בעקבות תפילתך, משה, הואלתי להינחם על גזירת הכליה בה דנתי את ישראל מתחילה, ועתה אני חס על שמי הגדול, שלא יאמרו מצרים ברעה הוציאם להרוג אותם. אמשיך לקיים את ישראל, ואף אמלא את השבועה שנשבעתי לאבותם: אשלח מלאך להוריש בפניהם את ארץ כנען, אך לא יותר! לא אתן משכני בתוככם. לטובתכם!
בפסוקים הראשונים אחרי ההכרזה, מתוארת תגובתם של ישראל לבשורה הרעה: "וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו". ישראל מיטיבים להבין את עומק השבר ואת נוראות הגזירה שניחתה עליהם, ואת משמעותה מרחיקת הלכת לעניין היותנו סגולה מכל העמים ולעצם בשורת סיני (וכפי שמשה מטעים לבסוף: וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלֵינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה). ישראל מתאבלים, ומורידים מעליהם את תכשיטיהם. ה' משבח את התנהגותם, ושולח ביד משה לרצותם באמרו שזה לטובתם. ישראל מורידים עדיים נוספים ומוסיפים באבל.
ומה עושה משה? בעבר הקרוב מאד, בשמעו את איום הכליה לישראל לפני רדתו מן ההר, עשה משה עצמו תכף חולה על ישראל (כדרשת חז"ל על 'ויחל'), התחנן והתנפל לפני ה', ולא הניח לו עד שיחוס, עד שירחם, עד שינחם. ואילו כאן נראה כי התורה מדגישה את גישתו השונה מישראל לגזירת 'לא אעלה בקרבך', משה לא מתאבל, לא מתווכח, אלא: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְיָ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". לא נאמר 'ויקח משה את האהל', התורה פותחת בשם משה כדי להדגיש את הניגוד בין תגובתו ובין תגובת העם: העם מתאבלים, אך משה מזדרז לקחת את האהל אל מחוץ למחנה (בפשטות הו' של וּמֹשֶׁה היא ו' הניגוד).
עצם מעשהו של משה נראה מובן: אם ה' לא מתכוון לעלות בקרבנו, בטל בזה הציווי על בניית המשכן – לפי אותם פרשנים הסוברים שהוא קדם לחטא העגל, וכסדר הפרשיות – יש להוציא את אוהל ההתוועדות מן המחנה, ולא די בכך אלא, הרחק מן המחנה, ושם דווקא יהיה מקום המפגש ובית הוועד – אוהל מועד. אך מה שלא ברורות הן הזריזות בביצוע, וההשלמה המהירה עם העונש הכבד. ממעשיו של משה ניתן להתרשם כי הוא מפנים את הגזירה ומשלים איתה מיידית, גונז בידיו בפועל את בשורת המשכן, והוא הראשון בכך לכל ישראל.
הדברים מתמיהים עוד יותר למקרא המשך הפרשה, בה נעמד משה מול גזירת 'לא אעלה בקרבך', ועורך מול ה' גם בסוגיא זו דברים נמרצים ותקיפים עד שהוא מביא בסופו של דבר לביטולה (ל"ג יב-יז):
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְיָ רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּוְנִפְלֵינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם.
אם בכוונתך – משה – להתווכח ולעמוד מול גזירתו של ה' בתפילה, מדוע לָקַחְתָּ את האוהל ראשונה אל מחוץ למחנה?
שאלה זו הוקשתה לראשונים, וכך ענה עליה הרמב"ן בתוך דבריו (לפסוק ז) במילים שלי: כיוון שלא ידע משה אם תועיל תפילתו, אם יחזור ה' בו מן הגזירה, ורצה שתהא השכינה מדברת איתו בינתיים, נאלץ להוציא את האוהל כדי שיוסיף ה' לדבר עימו.
על פי דברי הרמב"ן מובנת יותר זריזותו של משה בהוצאת האוהל. היא באה כדי לשמר את אפשרות הוועד וההידברות עם ה' בזמן המשבר, ולכן היא חיונית ולא ניתנת לדחייה. אלא שעיקר הדברים צריכים באור: וכי באהל בלבד נועד ה'? והלא על ההר – ארבעים יום וארבעים לילה – נועד לו ה' למשה בלא אהל? וגזירת 'לא אעלה בקרבך' גופה כלום באוהל נאמרה?! יוועד משה עם ה' כדרך שאר הנביאים בלא אוהל עד יעבור זעם. (אם תמצי לומר שגם הדברים שהיו בין משה לה' למן החטא ועד כאן, נאמרו מחוץ למחנה, כי אין ה' משרה שכינתו בתוך המחנה – ימשך הוועד גם עתה מחוץ למחנה בלא אוהל, ואם תמצי לומר לא נגזרה גזירת לא אעלה בקרבך אלא באוהל, ודברים שאמר ה' למשה מן החטא ועד כאן – בתוך המחנה נאמרו, יהי כן גם עתה!).
דרך ההתגלות מבפנים או מן הפתח
והנה את ההתגלות אל משה באוהל מועד, שהוקם מחוץ למחנה, מתארת התורה בין השאר בפסוק זה: "וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה". נשים לב להפכיות והניגוד הגמור לדרך ההתגלות המוכרת לנו מאוהל מועד הפנימי – מן המשכן. במשכן העדות, כל הפנימי מחברו מקודש מחברו, ומקום ההתוועדות – בית הוועד – הוא הפנימי ביותר: מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות שבקודש הקדשים. משם, מבפנים יוצא קול ה' ומצווה את משה על ישראל. לכל אדם אסור להיכנס פנימה ורק הכהן הגדול מאחיו – נשיא משרתי ה' – אחת בשנה יכנס לשם לכפר, וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו. אל תוך האוהל לא יכול אפילו משה – רבן של נביאים – להיכנס, מפני גודל ההתגלות[3]: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". פנים האוהל הוא מקום משכן ה', והאדם בחוץ.
ובאהל החיצוני, היפוכו של דבר. בא האדם – משה ונערו יהושע, וכל מבקש ה' – אל תוך האוהל פנימה, ועמוד הענן, אשר בו התגלות כבוד ה', עומד פתח האהל ומדבר עם משה. האדם במרכז האוהל והקב"ה כביכול – מבחוץ. ושוב, בפשטות, שריר גם כאן עקרון הגזירה: 'לא אעלה בקרבך'. גם אוהל הנמצא מחוץ למחנה, ואפילו הרחק מן המחנה, סוף סוף אנשי ישראל הם השרויים בו, ואין הקב"ה בא אל תוכו פנימה, הוא מוכן להתגלות אליו רק מן החוץ. לא אעלה גם בקרבך ובקרב אהלך – משה, גם אתה בכלל הגזירה.
אך האם כל שישנו כאן הוא הנידוי והגזירה? רק ההתרחקות והסייג? ושמא יש כאן סוד אחר שישפוך אור על זריזותו של משה בהוצאת האוהל, ועל דרך ההתגלות השונה באוהל כאחד..
זמן שימוש אוהל מועד החיצוני
מאימתי ועד מתי שימש האוהל אשר נטה משה הרחק מן המחנה? מצאנו מחלוקת ראשונים בשאלה זו. הרמב"ן מסכם כאן גם דברי החולקים עליו בשאלה זו וזוהי תמצית דבריו:
הכל מודים שלא שימש אוהל מועד זה אלא עד חנוכת המשכן (אחד בניסן בשנה השנית לדברי חז"ל, או קרוב לו לשאר הדעות), שאז עלה ה' בקרבנו, ואין בו עוד צורך, אלא שנחלקו מתי הוקם: שלדעת רש"י ואבן עזרא הוקם למחרת יום הכיפורים, ולדעת רמב"ן הוקם בימים התכופים לחטא: למחרתו ביח' בתמוז או בימים שאחריו.
אלא שלכאורה עיון בפשטי המקראות בשלושה מקומות בתורה מצביע על שימוש אוהל מועד זה – החיצוני – בתקופות מאוחרות הרבה להקמת המשכן, ומתבקשת לכאורה השיטה שאהל מועד זה לא נגנז עם הקמת המשכן. שלושת הסיפורים בהם מתפקד אוהל מועד, שעל פי התאור הפשוט וכפי העולה מן הפסוקים בקריאה ראשונית מדובר בו באוהל מועד החיצוני, הם: סמיכת שבעים הזקנים שבפרשת בהעלותך בסיפור המתאוננים (במדבר יא), תכף אחריו, נזיפת ה' באהרן ובמרים על דבריהם במשה (במדבר יב), ולבסוף – סמיכת משה את יהושע שבפרשת וילך (דברים לג).
פרשת סמיכת הזקנים
ואלו פסוקי התורה העוסקים באוהל מועד, שבפרשת סמיכת הזקנים (במדבר יא פסוקים טז יז וכה-ל):
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ.יז וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ... וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְיָ וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל. כה וַיֵּרֶד יְיָ בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. כו וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. כז וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. כחוַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. כט וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְיָ נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְיָ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם. ל וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.
הדגשנו בפרשה את הסימנים המעידים לכאורה על השימוש באוהל מועד החיצוני לצורך סמיכת הזקנים: אלדד ומידד המתנבאים במחנה מתוארים כמי שלא יצאו האהלה, ואם במשכן העדות, עסקינן העומד במרכז המחנה, צריך היה להיכתב ולא 'באו' האוהלה. גם הניגוד המבדיל בין אלדד ומידד ובין שאר הזקנים: 'וישארו שני אנשים במחנה' מובן יותר אם מדובר כאן על אהל מועד הנמצא 'מחוץ למחנה הרחק מן המחנה', ופחות אם מדובר על אוהל מועד השרוי במרכז המחנה. הניגוד לבאים לאוהל שבפנים היה ברור יותר אם הייתה התורה מפרשת: 'במחנה ישראל' להבדילו ממחנה השכינה וכדו'. ולבסוף, חזרתם של משה והזקנים למחנה מתוארת במילה:וַיֵּאָסֵף, מילה המיוחדת בתורה להכנסות אל המחנה מחוצה לו (וכדרך שהיטהרות ורפואת המצורע קרואה האספות: 'ואסף המצורע' (מלכים ב ה) על שם חזרתו של המצורע מחוץ למחנה אל תוכו, וכפי שמופיע גם בפרשה זו עצמה בהמשך – תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף).
אמנם אין ראיות אלו מכריחות, וכבר התמודדו איתן רבותינו הראשונים הסוברים שאוהל מועד החיצוני נגנז עם הקמת המשכן, ופרשה זו במשכן העדות היא אמורה. אף על פי כן, נראה שנזקקו לכך מחמת דעתם שלא היה משמש אז אוהל מועד החיצוני, אך פשט הכתובים מתאים יותר לאוהל החיצון, כאמור.
פרשת נזיפת ה' באהרן ומרים
תכף לאחר סמיכת הזקנים ועונש המתאווים שבפרשת בהעלותך, מופיעה פרשת הדיבור של אהרן ומרים במשה על אודות האשה אשר לקח. מרים ואהרן טועים להשוות – כנראה – את נבואתם לשל משה, ומתקוממים על כך שמשה 'פרש מן האשה' – כדברי חז"ל. ה' מוכיח אותם בחומרה, ותוך כדי כך אנו זוכים בשיעור יסודי המבאר את מעלת נבואת משה על נבואתם של שאר הנביאים, שיעור שהוא אחד מיסודי האמונה שמנה הרמב"ם בעיקריו הידועים. גם בפרשה זו משמש אוהל מועד, וכאן התאור הולם באופן מובהק עוד יותר את אוהל מועד החיצוני. להלן הפסוקים ד-י שבבמדבר י"ב, שוב עם הדגשים לסימנים הרומזים לאוהל מועד החיצוני.
וַיֹּאמֶר יְיָ פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם. וַיֵּרֶד יְיָ בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶלוַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְיָ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה. וַיִּחַר אַף יְיָ בָּם וַיֵּלַךְ. וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת...
שוב, על מנת להגיע לאוהל מועד, יש לצאת, סימן ראשון על אוהל חיצוני. אך כאן, נוסף על סימן זה, מאופיינת ההתגלות של ה' באוהל במאפיינים המובהקים של אוהל מועד שחוץ למחנה, וההפוכים מסגנון ההתגלות במשכן: משה אהרן ומרים יוצאים אל אוהל מועד, ונכנסים אל תוך האוהל, עד שיורד ה' ומוציא את אהרון ומרים מתוכו, לדבר איתם בחוץ. ה' יורד בעמוד ענן – ולא בענן סתם, כדרך שירידתו מתוארת בפרשתנו, והעיקר: עמוד הענן עומד פתח האוהל! שני הפסוקים המתארים את התגלות ה', זה שאצלנו (בכי תשא), וזה שבתוכחת אהרון ומרים, הינם דומים להפליא:
בכי-תשא: "וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה".
ובבהעלותך: "וַיֵּרֶד יְיָ בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל".
גם כאן מוצאים המפרשים הסוברים שאוהל מועד האמור בכאן הוא המשכן הסבר לתופעות, אך אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שהמדובר כאן באוהל החיצון.
פרשת סמיכת יהושע
הסיפור האחרון בו מופיע ומשמש לכאורה האוהל החיצון, הוא סיפור סמיכת ידי משה על יהושע. בעוד שני הסיפורים הראשונים, התרחשו – אמנם לאחר חנוכת המשכן בראשית החודש הראשון בשנה השנית לצאתם ממצרים, אך – במועדים סמוכים לו: במשך החודשים התכופים (את הר סיני עזבו ישראל בעשרים בחודש השני, ובדרך שלשת ימים הגיעו לקברות התאווה שם התרחש סיפור הסמיכה. דיבור מרים ואהרן במשה היה במסע הראשון שאחרי קבורת העם המתאווים, בחצרות – לפי חז"ל בעשרים ושניים בסיוון בשנה זו), הרי סיפור זה קורה בסוף ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, והוא מעיד לכאורה על שימושו של אוהל מועד החיצוני בכלמשך הליכתם של ישראל במדבר. ואלו הפסוקים בפרשת וילך המתארים את ראשית הסמיכה:
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד.וַיֵּרָא יְיָ בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל.
כאן לא מופיע אמנם השורש י.צ.א, אך תאור ההתגלות שוב מזכיר את ההתגלות באוהל החיצון: ה' מתגלה בעמוד ענן שעומד בפתח האוהל, ואינו מתגלה מן הפנים אל החוץ כדרכו במשכן. גם כאן מתייחסים המפרשים לסגנון ההתגלות המיוחד – שלדעתם מדבר גם הוא במשכן – ומסבירים אותו בדרכים שונות. אך בכאן נמצא לנו גם מבוקשנו – השיטה שהמדובר הוא באוהל החיצון, שהיא מעוגנת בדברי חז"ל. כמוצא שלל רב שמחתי על הדברים והמובאות שמצאתי בדברי הרד"צ הופמן לפסוקים אלו, והרי דבריו:
ו י ע מ ו ד . . . פ תח האהל. ...לדעת רש"י והרמב"ן וכל המפרשים שלנו האהל הנזכר כאן ובבמדבר יא ויב הוא המשכן הנזכר בשמות כה והלאה. מה שנאמר בשמות לג ז שהאהל עמד מחוץ למחנה, לא נאמר אלא לגבי אהל מועד זמני, ולדעתו של רש"י לא התקיים אלא משירד משה רבינו מהר סיני עד שעה שהוקם המשכן באחד בניסן (שמות מ יז).
אבל מצינו מי שחולק על זה והוא רבי שמעון בן יוחאי, הובא בספרי זוטא לבמדבר יח' ד' וזו לשונו: הא למדנו שהן שני אהלות, אהל העבודות ואהל הדברות (כלומר דברות הקב"ה אל משה)". מצינו כמה מדרשים המסכימים עם דעה זו, השווה את הציטטות אצל הורביץ ספרי עמוד 257. המאריך ביותר בזה הוא מדרש אספה שהובא בילקוט שמעוני, חלק א רמז תשלז וזו לשונו: 'ויעמד אותם סביבות האוהל' (במדבר יא כד), באוהל הדברות שהוא חוץ מן המחנה. שני אוהלים עשו, אוהל העבודה ואוהל הדברות. וכמידת הפנימי כך היה החיצון. והלויים היו משמשים זה וזה בעגלות, שנאמר ושמרו את משמרתי ואת משמרת אוהל מועד לכל עבודת האוהל... שני אהלים עשו. וכן ארכו שלושים אמה על רוחב עשר כפנימי, שכן אתה מוצא 'ויאסוף שבעים איש מזקני ישראל ויעמד אותם סביבות האוהל', העמידם שלושים בצפון ושלושים בדרום, ועשרה במזרח, ומשה כנגדן במערב. וכל אחד ואחד היה עומד בתוך אמה' עד כאן לשון המדרש.
אמנם אין לפרש בכוונת המדרש שלא דיבר השי"ת עם משה אלא באוהל החיצון בלבד, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב בשמות כה כב ועוד פסוקים המורים על ההפך. ודאי אין כוונתו אלא לומר שהאוהל ההוא היה מיוחד לדברות לבד, בעוד שהאוהל הפנימי היה מיועד בעיקרו כאוהל העבודות. אבל עם כל זאת דיבר שם השי"ת עם משה, ולא היה רשאי להיכנס לשם אלא משה בלבד (כמו שכתב הרמב"ן). לפי זה יש לנו לומר שבפרשה שלנו מדובר באוהל הדברות. אין כאן המקום להרחיב את הדיבור על המחלוקת הזאת בנוגע לשני אהלי המועד הנזכרים בתורה, ולא רצינו אלא להצביע כאן על השיטה הזאת של המדרשים, שלא הובאה בדברי המפרשים.
מצאנו אפוא סמך בדברי חז"ל לדעתנו שהאוהל החיצוני ליווה את ישראל משך כל ארבעים השנים בכל מסעותיהם. שמא מהבנה זו יותן לנו בהמשך שמץ פשר לזריזותו של משה בהוצאת האוהל תכף אחרי החטא והגזירה של "לא אעלה בקרבך", אפשר היה זה על מנת ל'הרוויח' אוהל מועד נוסף.
סכנת השכינה: סכנת כליה!
אלא שעתה יש לעמוד על הפשר, ולנסות לתת מענה לשאלה הבוערת: מדוע בוחר ה' להתגלות בּשְׁנוֹת המדבר בשני מוקדים? ולא רק שאלה יש כאן כי אם גם תמיהה: אפשרות כזו של התגלות כפולה בו-זמנית נראית על פניה 'לא יהודית'! התורה מדגישה ומבליטה את אחדות ה' גם בריכוזיות של עבודת ה' סביב מקום אחד: "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום... כי אם אל המקום אשר יבחר ה' מכל שעריך לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה" (פרשת ראה). ו'משנבנה בית עולמים נאסרו הבמות', וגם בעוד הבמות מותרות, אין מקריבים בהן קרבנות ציבור, אלא בבמה גדולה בלבד! נראה כי התורה נזהרת מאד מהראות שניות גם במקום העבודה של ה', כדי שלא לתת לבעל הדין ל'קצץ בנטיעות' ולטעון לשניות גם במקור הא-להי הנעבד.
אמת, המדרש האמור נשמר מחריפות התמיהה בקבעו שהאוהל החיצוני לא יועד לעבודת קרבנות אלא להתגלות בלבד, והעבודה – מוקד בלבדי לה – המשכן, אך גם אוהל ל'דברות' שהוא עשוי כמידת הפנימי, והלוויים משמשים בו ונושאים את קרשיו ועמודיו כפנימי, נראה על פניו כסותר את הריכוזיות, את ההדגשה על האחדות ששורה גם בהתגלות ה' בעולם (ולא רק במקורו).
על מנת לעמוד על הפשר לתמיהה זו עלינו להעמיק יותר בפרשת "לא אעלה בקרבך" בה פתחנו. את גזירת ה' לא לעלות בקרבנו, אין הוא מטיל עלינו ללא הסבר, אדרבה הוא מסבירה ומראה לה פנים: "כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ". ישראל ממאנים להשתכנע, ומתאבלים, ושוב שולח ה' ביד משה להסביר: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ". לנוכח התאבלותו של העם, וויכוח משה עם ה' ועמדו על נפשו ונפש ישראל נגד 'רוע הגזירה', יתכן כי נקבע בנפשנו יחס 'לא רציני' מספיק כלפי ה'איום' שמשמיע ה'. כלפי דבריו המפורשים כי ההימנעות משכינתו בתוכנו באה לטובתנו, כדי שלא להביא עלינו כליה. אפשר מתייחסים אנו לדברי ה' אלו כדרך שהתייחסנו לאיום הכליה עצמו "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם", כדרך שזו גזירה שיש לבטלה בכל מחיר, כן גם זו. אך אליבא דאמת, היחס בין שתי ה'גזירות', הוא ניגוד גמור: בעוד הגזירה הראשונה באה כ'הוא אמינא' אלקית לכלותינו, באה ה'גזירה' השניה של "לא אעלה בקרבך" דווקא מפני שה' ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. דווקא כדי ש'לא אכלך בדרך'. אין אתה ואני יכולים לדור בכפיפה אחת – אומר ה' – ודווקא כדי שאקיים את שבועתי לאבות, כשם שהזכרתני, משה, בדבריך: "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם כככבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם", דווקא לשם כך: "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ". כל עוד עומדת שכינתי בתוככם, לא סר באמת איום הכליה שרחש בליבי מאז החטא, והוא עלול לשוב ולעלות בכל עת. דווקא הימנעותי מלשכון בתוככם, מאפשרת לכם קיום, ופותחת בפניכם את דרך העליה לארץ וירושתה.
ההנהגה כשיש ה' בקרבנו וכשאין
על מנת להבין לאשורה את המשמעות מרחיקת הלכת וה'מסוכנת' של העלות ה' בקרבנו, כדאי לשים לב להבדל שיש בין יחס ה' לתלונות בני ישראל שבספר שמות, שהן תגובות 'מינוריות' יחסית: גערה ותו לא, לבין יחסו לתלונות ישראל המופיעות בספרים האחרים, שם כמעט לכל תלונה יש עונש בצידה: נגף, גזירת כליה (שלרוב לבסוף מומתקת), אש בקצה המחנה וכדו'. מהו הקו המבדיל בין הנהגות שונות אלו? הרמב"ן בפרושו לחטא מי מריבה (במדבר פרק כ), מסביר שהקו הוא עניינן ואיכותן של תלונות ישראל. כאשר התלונות באות על צרכים קיומיים, אף אם באו שלא כהוגן, ונאמרו בדברי ריבות נרגנים ובכפיות טובה, אין הקב"ה מדקדק להעניש עליהן, אך כאשר הם באים על עסקי מותרות, על דברים שניתן להסתדר בלעדיהם, לא כל שכן על לא-דבר, אז מעניש ה' עליהם.
אולם, הסברו של הרמב"ן אינו מעלה פשר לכך שהקו המפריד בין ההנהגות הוא גם קו כרונולוגי: בכל התלונות שלפני היציאה מהר סיני – אין עונש, וברוב התלונות שאחרי – יש. אם נדייק יותר, גם בחניה בהר סיני – אפילו ביום הגדול בו שכן ה' במשכן, ואישו ירדה לאכול על המזבח את העולה ואת החלבים של קרבנות ישראל, גם בו ביום ובו במעמד אכלה מידת הדין גם את קרוביו של מקום – נדב ואביהוא. מהי נקודת ההבדל בין שתי ההנהגות? לעניות דעתי: שכינת ה' במשכן העדות היא נקודת ההבדל: "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ", "רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ!". הימצאות שכינת ה' בקירבנו, פרושה דרישה מופלגת לזהירות ולמשמר מכל נדנוד של כיעור והדומה לו, זהירות גדולה הרבה יותר מזו הנדרשת בלי השראה זו. יתכן אף שלדיבור זה: "..אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ", רומז משה באמרו לאהרן אחרי האסון: 'הוא אשר דיבר ה' לאמור בקרובי אקדש, ועל פני כל העם אכבד'. לכבוד ה' המתגלה על כל העם, לקירבה אליו – יש מחיר: 'סביביו נסערה מאד' עם סביביו מדקדק הקב"ה כחוט השערה. זאת אמר לי ה' מפורש טרם שכינתו בתוכנו, ועל כך כבר הזהירני.
אם אין את נפשך למקד את כוונתו של משה לדיבור המיוחד הזה בפרוטרוט, יכול אתה לומר שדבר זה – שמקום הכבוד ומשכן ה' הוא מקום בו מתוחה מידת הדין במיוחד – שורש זה זרוע במקומות רבים בתורה. נתבונן בתופעה זאת במבט כפול. מבט ראשון – בצוויים ובאזהרות המחמירים על התנהגות במקום המשכן ובעבודתו, ושני – בסיפורי המגפות והכליה שהיו מנת חלקנו בשנות המדבר, ואשר התורה קושרת אותם מפורש לשכינת ה' שבקרבנו. נשים לב לתחושות חוסר האונים ואי הידיעה שמלוות את ישראל כיצד להישמר מן האסונות הכרוכים במשכן ה'. כן נתבונן בכך שרבים מן ה'עונשים' שקיבלנו בשנות המדבר מפורשים כמחשבת כלייה שהומתקה.
האזהרות החמורות על התנהגות במקום המשכן ובעבודתו.
אזהרות הכהנים – ה'קרובים': בציווי על תליית הפעמונים על שולי המעיל בבוא אהרן לשרת נאמר: "ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובצאתו, ולא ימות" (שמות כ"ח, לה), אם לא ישמע קולו ויבוא פתאום – עלול הוא למות. בציווי על מכנסי הכהנים: "ולא ישאו עוון ומתו"(שם פס' מג). בציווי הישארות הכהנים בחצר אוהל מועד בימי המילואים: "..ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו" (ויקרא ח', לו). באיסור על עבודת שתויי יין: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך... ולא תמותו" (ויקרא י', ט). בציווי על ההתנהגות הכהנים אחר אסון היום השמיני למילואים – מות נדב ואביהוא: "..ראשכם לא תפרעו.. ולא תמותו...ומפתח אוהל מועד לא תצאו פן תמותו..."(ויקרא י', ו-ז). בפרשת בוא אהרן לתוך האוהל אחת בשנה: "ואל יבוא בכל עת אל הקודש... ולא ימות" (ויקרא ט"ז, ב).
גם ללווים – הנתונים לכהנים – מתייחדת אזהרת מוות בעבודתם. בהקשר זה נזכיר כאן את פסוקי האזהרה לכהנים לא להכרית את שבט משפחות הקהתי מתוך הלויים, הפסוקים החותמים את פרשת במדבר. וכיצד מכריתים? אם רק יבואו לראות את הקודש – ומתו.ואלו לשונות האזהרה החמורות המופיעות שם: "אַל תַּכְרִיתוּ", "וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ", "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת-הַקֹּדֶשׁ, וָמֵתוּ". אם יבואו הלויים בני קהת ויראו את הקודש, בעצמם, יראו כיצד הכהנים מכסים את כלי הקודש, ימותו. ללמדך כמה יש להישמר בשכון הכבוד!
האזהרה לישראל על ההישמרות מן הכניסה לאוהל, והסכנה בה, באה גם היא כמה פעמים, לדוגמא: "והזר הקרב יומת" (במדבר י"ח, ז).
הוא אשר דיברנו: 'בקרובי אקדש' – סביבת שכינת כבודו נשְׂערה מאד, וכל אי דיוק וטעות במשהו, עלולים לעלות במחיר חיים (גם אם אינם חיי עולם הזה).
סיפורי המגפות בשנות המדבר ואחריו
וכדרך שמצטיירים הדברים מריבוי הצוויים והאזהרות – רוויי מתח ויראה – כן הם נראים גם בפועל. כאמור, מודד הקב"ה בחומרה על חטאי ישראל למן היציאה מהר סיני. בקברות התאווה, מסעם הראשון אחר הר סיני, כבר נפגשים ישראל עם ההנהגה השונה: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְיָ וַיִּשְׁמַע יְיָ וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְיָ וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". רק בעקבות תפילת משה שוקעת האש. (יתכן שבלעדי התפילה היתה עלולה האש לכלות 'מן הקצה אל הקצה'). ומיד, פרשת המתאווים לבשר, שגם היא 'זוכה' לגמול חמור: "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְיָ חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְיָ בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד". ובצד הגמול הסבר: "לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן ... עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם .. יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְיָ אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם". החומרה בתגובה באה מפני שמאסתם את ה' אשר בקרבכם.
גזירות כליה רבות (אשר רובן הומתקו בסופו של דבר בעקבות תפילת משה) נמצאות בספר במדבר. לדוגמא: אחרי תלונת קורח ואנשיו על כהונת אהרן, ועל נשיאות משה נאמר: "וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאַכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע". למחרת נקהלת העדה, ומאשימה את משה ואהרן בהמתת עם ה' – קורח ומפלגתו. ושוב באה מחשבת כליה.
ממשות הסכנה בשכינת ה' בנו, כמו שתוארה, מבהירה לנו את המשמעות הרבה בהכרעה הגורלית של משה להתמקח ולהתעקש נגד גזירת 'לא אעלה בקרבך'. משה מבין בוודאי שאזהרתו של ה' על סכנת הכליה הטמונה בשכינתו בנו אינה אזהרת שווא חלילה, אך הוא סובר שוויתור בנקודה זו הוא בעצם התמוססות של כל רעיון סגולת ישראל: "וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלֵינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". הנהגת עם ישראל על ידי שליח – מלאך – אפילו ירשו את ארץ כנען, לא תטביע את ההבדלה המוחלטת בין ישראל לעמים. שכינתך, ה', בנו – מוכרחת, יהי מחירה אשר יהא. חשובה היא השכינה שיימסרו בעבורה נפשות. זאת נחמתו של משה לאחיו, וזוהי נחמתם של כל דורות העם הקדוש הזה, המוכנים למסור את נפשם על שכינתו יתברך בתוכם.
המתקה מסויימת לאיום הכליה המרחף מוצא משה בידיעת דרכי טובו של ה' – יג מידות הרחמים. כאמור בפרשה מבקש משה מן ה', תכף אחרי הסכמתו להנחות את ישראל ב'פניו' שלו, לא על ידי שליח, שיודיעהו את המידות בהן הוא מנהג את עולמו, כדי שידע לרצותו בעת שתבוא שוב גזירת הכליה – שכאמור, אין מפלט ממנה. ה' מתרצה ומוסר לנאמן ביתו, אשר מצא חן בעיניו, את דרכי טובו.
הברכה אשר במשכן
הדברים שבאו עד כאן, המתארים את המתח הרב סביב משכן ה', הם בוודאי רק צד אחד של המטבע, ובפשטות זהו צד היראה שבמקדש, "את מקדשי תיראו". נחטא כמובן לאמת אם נתעלם מן הצד ההפכי. לשכינת ה' בקרבנו ישנו בעיקר פן האהבה הגדולה והברכה, שהם מנת חלקנו כחלק ה', וכחבל נחלתו. ארון ה' ועננו ההולכים בקרב עם עלי אדמות, מיישרים לפניו העקוב למישור ואת הרכסים לבקעה, שׂמים מחשך לפניו לאור והופכים החלמיש למעינו מים. שכינת ה' בקרבנו, הגלוייה כל כך בכל שנות המדבר, היא הסיבה לניסים הגלויים ולנפלאות שליוו אותנו בכל השנים ההן. כל סדרי בראשית משתנים לברכת העם ההולך בהנחיית א-להיו. ואם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שהראה לנו ה' בלכתו בקרבנו – בוז יבוזו לו.
בשלהי פרשת המרגלים, בפרשיית המעפילים, מסביר משה לישראל את חוסר הסיכוי שלהם לנצח את העמלקי והכנעני שלפניהם, בכך שארון ה' ושכינתו אינם איתם:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יי וְהִוא לֹא תִצְלָח. אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יי וְלֹא יִהְיֶה יי עִמָּכֶם. וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית יי וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה.
ההנהגה המיוחדת המלווה את ישראל, יכולת הניצחון את מי שהוא 'חזק ממנו', "אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתייצב לפני בני ענק" - נקשרת כאן באופן מפורש וברור לשכינת ה' המופיעה ומתגלה בארון ובמשכן.
הזכות להיות הגוי שא-להים קרובים אליו, כרוכה אפוא בשתי תופעות הפוכות: מחד יראה גדולה: "כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והרחבת פיו כרצונו, והוא לבדו עם אנשי ביתו, כישיבתו והוא לפני מלך גדול", ומאידך אהבה גדולה המתבטאת באותות ובמופתים נפלאים.
המשכן והאוהל – תורה שבכתב ותורה שבע"פ
אך הצד השווה שבהן הוא הדומיננטיות העצומה של ה' בקרבנו. בדרך בה מוליך אותנו ה' ממצרים אנו 'מתְרָגלים' ומתָרְגלים חיים שאין בהם שגרה והרגל, חיים שהם לגמרי בתוך רחם א-להית פלאית, ואין בהם טבע כלל. חורגים מדרך הטבע והפכיים ממנו בשווה הם גם ניסי הקרבה וגם נגפי הכלייה כאחד. ארבעים שנה התהלכנו בעולם שאולי איננו עולם הבא – הלא הייתה בו אכילה ושתיה, ועד כמה מאפיינים של עולמנו, אך בוודאי גם 'עולם הזה' איננו. האם יכול האדם להסכין לחיים כאלו לעולם?! בוודאי שלא! זהו העומק של דברי ה': "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ". האדם ובוודאי עם שלם אינו מסוגל לחיות לאורך ימים במתח האדיר הסובב את משכן ה', במתח של שאלת הישרדותו וקיומו הפתוחה תמיד. ישראל טוענים: "הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ. כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן יְיָ יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ"?! אין יכולת בציבור אנושי לכלכל חיים א-לקיים ברמה כזו בכל שעה.
אוהל מועד ההולך בתוך המחנה, המגלה את ה' בעצמו – כביכול - השוכן בתוכנו, אין לו קיום לתמיד. גם משה יודע זאת. הוא רק מתעקש על התהלכו אתנו לשעה, שעה בה יוודע לעיני כל כי נפלינו מכל העם אשר על פני האדמה. אך לפני כן, לפני הדין ודברים על הגזרה הוא ממהר לנטות אוהל אחר, אוהל שעניינו כמעט הפוך. באוהל שמייסד משה – כאילו רק בדיעבד – מחוץ למחנה, אין ה' מתגלה במרכז, אלא האדם. זהו אוהל המזכיר לנו את בית המדרש של התורה שבעל פה, בה נושאי המאמרים הם בני האדם: "רבי פלוני אומר, רבי אלמוני אומר", וה' סוכך עליו בעמימות רק בבחינת 'מטי ולא מטי' - נוגע ולא נוגע. בני האדם הם הנמצאים והיושביםבתוך האהל החיצוני, בעוד לה' יש מקום בו רק מבחוץ ורק עד הפתח, רק כך יכול האדם להסכין לרוח א-לקים לתמיד.
כאמור, התעקשותו של משה על התהלכות ה' בתוכנו, הינה מעיקרא רק לשעה, והוא מודע מראש ומכין את הדרך לצורת שכינת ה' שניתנת להתמדה – השכינה בה האדם במרכז וה' חופף עליו בעמימות. את פסוקי ההרחקה של פרשת כי תשא מהם יצאנו, ניתן להבין לאור זאת בדרך חדשה. ה' מסביר למשה שאי התהלכותו בתוכינו באה לטובתנו: "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָבַּדָּרֶךְ", ואנו הבנו, שכוונת ה' להתרחק מאיתנו אינה אלא בדרך, אך כשנתנחל בארץ המובטחת, ישרה ה' בנו כמתוכנן. אולם ניתן עתה להבין זאת בדרך שונה. בארץ ישראל – בוודאי אין אפשרות להתגלות המיוחדת של "ושכנתי בתוכם", שם בוודאי דרושה האוטונומיה האנושית ו'אי הכניסה' של ה' הביתה. הארץ אינה עוד הרחם המדברית אשר בה אין העובר – ישראל – ניכר בתוך החלל האלקי הפלאי, אלא היא כבר שלב בו לעם עמידה משלו, ובה לא תוכננה מההתחלה ולא תיתכן כלל השראה פלאית כשל המדבר.
איה מקום כבודו?
עלינו לעמת הסבר זה – שבארץ לא תוכננה מראש השראה א-להית כשל המדבר, גם לפני החטא – ולהקשות עליו מִשְּׁנָיִם. ראשית, מן הנבואה המוקדמת: על הים שוררו משה ובני ישראל לאמור – "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת - ה', מקדש - ה' כוננו ידיך". כלומר, נחלת ה' אליה יבואו ישראל ובה ינטעו, תהיה מכון לישיבתו של ה', ה' ישב במקדש שבארץ. כיצד זה מתיישב עם הטענה שלא תוכננה שכינה מפורשת של ה' בקירבנו בארץ?? שנית, מן המציאות: הלא משכן ה' שכן בארץ ישראל במשך יותר מאלף שנים (369 של שילה, 410 של בית ראשון, ו-420 של בית שני), זמן ארוך לאין ערוך מן השכינה במדבר?!
אכן, יש לשים לב שהשכינה במקדשי ישראל, אפילו במקדש הראשון בו היה גילוי של השראת שכינה בענן, כמפורש בפסוקי חנוכתו במלכים, שונה באופן מהותי מן השכינה במדבר. נפתח במשל הנפלא המובא בגמרא (סנהדרין ז', א):
ההוא דהוה קאמר ואזיל, כי הוה עזיזא רחימתין, אפותיא דספסירא הוה שכיבן, השתא דלא עזיזא רחימתין, פוריא דשיתין גרמידי לא סגי לן[4]... אמר רב הונא, קראי כתיבי. מעיקרא כתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת אשר על ארון העדות, ותניא ארון תשעה וכפורת טפח, ולבסוף כתיב והבית אשר בנה המלך שלמה ליי, שישים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלושים אמה קומתו, וכתיב השמים כסאי והארץ הדום רגלי, אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי.
כלומר: בהתחלה הצטמצם הוועד בין ישראל לאביהם שבשמים, במרחב המצומצם שעל הכפורת ובין שני הכרובים, ובגובה הנמוך שתכוף לעשרת הטפחים של הכפורת על הארון. פיסת מקום מצומצמת כזו, משולה לרוחב הסיף מאימרת הכנף של ההלך. אך לבסוף, אומר ה' שגם כל הבית הגדול שבנה לו שלמה, שאורכו שישים אמה, הדומה למיטת השישים אמה במשל ההלך, גם הוא לא יוכל להכיל את שכינתו, כי השמים וצבאם הם כיסאו והארץ כולה היא רק הדום לרגליו, ואיך ייכנס וישכון הוא בעצמו במידות קטנות כאלו.
דברי רב הונא אלו, מפתיעים ומחייבים התבוננות עמוקה. מפתיע כיצד רב הונא – כביכול – "לא קונה" את הסברו של ישעיהו הנביא לפרדוקס המובנה של השכינה בבית המקדש, הסבר שלנו נראה כל כך מובן: איך יכיל ויכלכל מקום מדוד ומוגבל את מי ש"הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו", שברא את הגבול והמידה? להסבר זה מתייחס רב הונא רק כעין תרוץ, בזמן שהטעם האמיתי לאי יכולת ה' לשכון בנו – לדידו - הוא חוסר האהבה: "לא עזיזא רחימתין". תובנה זו דורשת עיון מיוחד ומעניין ואינה מעניינו של מאמר זה.
אך לעניינינו הובא המדרש להורות על הפער הגדול שבין השכינה במשכן שבמדבר ובין השכינה במקדש. במשכן כביכול ה' שוכן בעצמו, ובבית המקדש ישנה רק הארה-השגחה מיוחדת שלו. באמת הפסוק אותו בחר רב הונא להביא מנבואת ישעיהו, יש לו מקביל כבר בתפילת שלמה עם חנוכת המקדש. כך אומר שלמה: "הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, ואף כי הבית הזה אשר בניתי". עם הבנייה, עם החנוכה, ועם כל התקוות הגדולות, יודע שלמה שהבית שבנה לא יכלכל את ה'. לכשנתבונן בפסוקי תפילת שלמה כולם, נראה יסוד זה זועק מכל שלב.
תפילת שלמה (מלכים א' פרק ח'), ערוכה ברובה כתאור של סוגי פונים ופניות אל ה' דרך המקדש, ותחינה לענייתם. דרך ההשגחה וההענות מתוארת כך: "להיות עינך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום.. ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים".. בתפילת שלמה חוזר הביטוי "ואתה תשמע השמים מכון שבתך" והביטויים הדומים לו, שמונה פעמים! מבקש שלמה להדגיש, מכון-שבת-ה' הוא השמים, אין בית עלי אדמות שיכלכל אותו. בבית שבניתי לכבודו תהיה השגחתו ברורה ומשמעותית יותר, תהיינה אוזניו פתוחות, יהיו עיניו משוטטות וליבו יודע, אך מכון שבתו נשאר – השמים. דורשי רשומות אמרו, שמים – רבים של שָׁם. הוי אומר אין ה' יושב פה, מכון שבתו נשאר שם! גם ה', הנענה לתפילת שלמה, אומר: "והיו עיני וליבי שם כל הימים". כלומר, השכינה בבית המקדש עניינה השגחה ופקיחת עין, אך לא 'ישיבה' והתוועדות.
הדגשות אלו, החוזרות ונשנות פעמים רבות כל כך לגבי השכינה במקדש, נעדרות לגמרי בתיאור השכינה במשכן. סיגנון הביטוי של התורה ביחס לשכינה במשכן, הוא "משוחרר" לגמרי, ואינו עסוק כלל בהדגשה של העצם הנעלם שאינו שוכן, העצם השמיימי. הקב"ה אומר וחוזר ואומר: "ושכנתי בתוכם", "ונועדתי לך שם", "ושכנתי בתוך בני ישראל" ועוד בטויים דומים. נראה שרב הונא למד את הפסוקים כפשוטם, וראה במשכן את העצם השמיימי עצמו שוכן בארץ. כאשר האהבה עזה, כאשר יודע ה' אותנו בשם, ורוצה שנהיה 'ניפלים' מכל העם אשר על פני האדמה, דוחק הוא את העצם הבלתי ניתן לדחיקה ולצימצום, העצם אשר השמים הם כסאו והארץ כולה היא רק הדום רגליו, אל בין שני בדי הארון.
קבצים להורדה:
