ובו תינשא מלכותך

הרבנית שולמית בן שעיה , כ"ו באלול תשע"ט

ערב ראש השנה ואנו בעיצומם של 52 יום. מהרגע שבו ריח אלול נישא באוויר ועד למוצאי יום הכיפורים אנו מצויים בימי הרחמים והסליחות. ארבעת הימים שלאחריהם, ימים שכדברי המדרש אין בהם מניין עוונות, ולאחריהם ימי חג הסוכות כשבסיומם שמיני עצרת - הוא שמחת תורה. רצף החגים הזה אינו מקרי או סתמי, אלא מכוון להעביר אותנו תהליך פנימי עמוק, תהליך שחותם שנה ופותח את הבאה אחריה. "כל זמן מאיר בתכונתו", אומר הרב קוק זצ"ל. לא הרי ראש השנה כיום הכיפורים, ולא היום הקדוש הזה כחג הסוכות, ואפילו שמחת חג הסוכות אינה זהה לשמחת התורה. רוח אחרת שורה על כל אחד מהזמנים המיוחדים הללו - ומשימתנו שנה אחר שנה, חג אחר חג, להתבונן היטב בייחודו ובמעלתו של כל אחד מהימים הללו.

בשונה מהימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, אשר מוגדרים כעשרת ימי תשובה ובהם נדרש מאיתנו לדקדק בפרטי הפרטים של מעשינו (וראו כדוגמה את ההקפדה היתרה המופיעה בשולחן ערוך דווקא בימים אלו על זהירות מפת עכו"ם), ימי אלול הם ימי רצון. אלו הימים שבהם עלה משה רבנו בפעם השלישית והאחרונה אל הר סיני. בימים אלו כופר עוון העגל וניתנו לישראל לוחות שניים. וכך כותב ר' יעקב יוסף, מגדולי תלמידי הבעל שם טוב: "בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה... 'עלה אליי ההרה', כי חודש אלול הם ימי רצון וראוי לעלות בהר ה' לידבק בו יתברך, על ידי שיקבל לוחות אחרונות מחדש".

של מי הרצון בימי הרצון? מדבריו של ר' יעקב יוסף נראה כי ימי רצון הם ימים שבהם מתגלה רצונו של הבורא יתברך בעולם, עד כדי כך שנפתחת האפשרות בידי האדם "לעלות אל ההר" ולהתקרב אל מקור הכול - אל הרצון האלוקי המחייה את המציאות. אך מכוח הרצון האלוקי מואר אף רצונו של האדם, וימי אלול מוקדשים בעיקרם למטרה זו. טרם שיפנה האדם המתכונן אל ימי הדין להתבונן בפרטי הפרטים של מעשיו, לתקנם ולהכות על חטא - עליו לברר את רצונו שלו, את הרצון העליון שמניע את חייו, להיכן מכוון הוא את דרכו. האם הוא רץ כדרך הטבע האנושי ממשימת חייו האחת אל האחרת, או שהוא מקדיש זמן להתבוננות ביעד ובתכלית, מתאמץ לכוון את ליבו לערכי הנצח ולשאול את עצמו האם ערכים אלו תואמים את אורחותיו. הרצון שעלינו לברר הוא "מקור החיים" (אורות הקודש, ג נב), הוא הכוח המניע של כל ההוויה כולה. הקב"ה, "חיים - ברצונו", הוא הוא ה"משביע לכל חי רצון". מתנת הרצון המניעה את חיינו היא ענף קטן מהרצון האלוקי המחיה הכול.

רצונותיו של האדם הם הכוח המניע של החיים האנושיים. אדם נטול רצון עשוי לאבד את תכלית חייו ועלול חלילה אף למאוס בהם, אך משימתו של האדם היא לקדש את הרצון ולרומם אותו. אינו דומה רצונו של ילד קטן שמבקש לאכול ממתק לרצונה של רווקה שמשתוקקת לבניית ביתה. שניהם אומנם קרויים רצון, אך ככל שהרצון גבוה ומזוכך יותר כך הוא מתאחד עם הרצון האלוקי העליון עד לכדי מציאות שבה "אי בעו צדיקי ברו עלמא" - אם רצו צדיקים היו בוראים עולם (שם, לג), מכיוון שרצונם מתאחד בשורשו עם הרצון האלוקי המניע את המציאות כולה.

ומלכותו בכל משלה

השיא של ימי הרצון מגיע בראש השנה. על אף שראש השנה הוא יום הדין שבו אנו עוברים לפני הבורא כבני מרון ומוסרים דין וחשבון על מה שעבר, אין בראש השנה כמעט שום הזכרה של תשובה פרטית, אין בו וידוי על מעשים וכמעט אין בו שום הזכרת חטא. ראש השנה אינו יום פרטי, הוא יום כללי שבו אנו מרוכזים כל כולנו בהמלכת מלך. לכן הוא גם ביטוי של הרצון העליון - הרצון לגילוי מלכותו יתברך על העולם כולו. החל מ"המלך" החגיגי של ברכת ישתבח בבתי הכנסת האשכנזיים, דרך חתימת "המלך הקדוש" בברכת קדושת ה', ועד ל"עלינו לשבח", מלכויות, זיכרונות ושופרות של תפילת מוסף - אנו עסוקים כל העת בתפילה על גילוי מלכותו של הקב"ה בעולם.

כוונת המלכת המלך היא גם אחת הכוונות בשעת תקיעת שופר, מלבד הכוונה הבסיסית ביותר - לקיים מצוות עשה לשמוע קול שופר - שהיא מצוות היום, כדברי הרמב"ם כי תקיעת שופר קודם כול היא "גזירת הכתוב", ורק לאחר מכן "רמז יש בה - עורו ישנים משנתכם". רס"ג מונה עשרה טעמים נוספים (מופיע ברבים מהמחזורים קודם תקיעת שופר), הראשון שבהם הוא כוונת הלב להמלכת המלך: "מפני שהיום ברא הקב"ה העולם ומלך עליו, וכך עושים המלכים בתחילת מלכותם שתוקעים לפניהם בחצוצרות ובקרנות... וכך אמר דוד: בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'".

אין מלך בלא עם. "על כן נקווה לך ה' אלוקינו לראות מהרה בתפארת עוזך" - אומנם הקב"ה "מלך על כל הארץ", אך תפקידנו לתת מקום למלכותו בחיינו. רק כאשר יתגלה מלכו של עולם במלוא הדרו, "ויכירו ויידעו כל יושבי תבל כי מלכותו בכל משלה" - רק אז ייגאל העולם כולו ולכך מופנית תקוותנו.

בשונה מיום הכיפורים, שבו עסוק האדם בתשובה ובהכאה על חטא, בימי ראש השנה אנו עסוקים בשורש ובראשית - המלכתו של ה' יתברך על כל הווייתנו, הכללית והפרטית כאחד. רק מתוך גילוי המלכות יוארו דקדוקי המעשים ונוכל להתפנות אל החזרה בתשובה הפורטת כל בדל של חטא ועוון כנדרש מאיתנו ביום הכיפורים.

היסוד העקרוני הזה של המלכת המלך רלוונטי בכל רובד שהוא. החל מהרובד האישי הפרטי: אנו מקבלים על עצמנו בכל יום עול מלכות שמיים וממליכים על עצמנו שוב ושוב למלך את בוראנו באמירת "שמע ישראל", אך ראש השנה הופך את היסוד הזה לליבה של עבודת היום - שוב ושוב, פעם אחר פעם, תפילה ועוד תפילה אנו משכללים את היכולת להמליך את הבורא על נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

אך לא פחות מכך הוא רלוונטי ברובד הציבורי, בפרט כעת, פחות משבועיים לאחר הבחירות. ולמרות שבשעת כתיבת שורות אלו עדיין לא ברור מה האופק הפוליטי שאליו הולכת מדינת ישראל בשנים הקרובות, ראש השנה מצייר יעד שהוא גבוה מעל גבוה: "ומלכותו בכל משלה". מי יהיה ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל זו לא השאלה המרכזית של ראש השנה, אלא רק נגזרת אחת, קטנה, של השאלה המהותית כיצד נזכה "לתקן עולם במלכות ש-די", לקדם את העולם למציאות שבה מלכותו של ה' יתברך תתגלה בעולם כולו.

ראש השנה עסוק בציור המלכות העליונה שאליה אנו כוספים, מציאות שבה ימלוך ה' על העולם כולו וכולנו נכיר בכך. התפילה הזאת זוקקת מאיתנו כוונת הלב גדולה ביותר לתיקון עולם, יחד עם צער נוקב על החיסרון במציאות שלפנינו: "בתפילת 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך' יעורר ליבו אל הבכי יותר ויותר על חילול שמו הגדול בין האומות. ובתיבות 'ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה' יחשוב במחשבתו מתי נזכה שיתקדש שמך הגדול בפי כל האומות, ויאמרו: עתה ידענו כי אך ורק אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה" (יסוד העבודה).

הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה היא מרצה במכללת אורות ישראל ורבנית אולפנת אמית להב"ה

פורסם בבשבע https://www.inn.co.il/News/News.aspx/414081