You must have Javascript enabled to use this form.
מתעניינים בלימודים?
השאירו פרטים
השאירו פרטים
מתעניינים בלימודים? השאירו פרטים
חדשנות בהוראת גמרא או שמרנות- מאתיים שנות התלבטות
180-8
בדיוק לפני מאתיים שנה, בשנת תקע"א, פרסם באיטליה הרב חנניה אלחנן חי כהן,את ספרו "שערי-התלמוד".
הרב חנניה כהן, איש חינוך, שפעל ברג'יו (Reggio) בסוף המאה ה 18, מציג את לבטיו הפדגוגיים כבר בספרו "חנוך לנער".[1] ספרי-ההלכה הקלסיים של רמב"ם ור' יוסף קארו – אינם מתאימים לנערים בגלל ההיקף וההעמקה, ולכן נחלץ המחבר לחבר מקראה מתאימה בהלכה, אשר בנויה בהדרגה. "בראות התינוק בעצמו התועלת לא יהיה בורח מן הספר, כי סגולת הטוב והעָרב – להיות נאהב". עם השנים הוא שִׁכלל כמה מספריו ואף הציע תכנית-לימודים מדורגת לשנות הלימוד השונות, במקצועות: מקרא, מוסר, הלכה, משנה וגמרא .[2] הספר "שערי-התלמוד" נועד לבני שתים עשרה, שזהו הגיל, אשר בו החלו, לדבריו, ללמד גמרא באיטליה, אך בלי הישגים מניחים את הדעת. "יען כמעט באיטליה שָׁבַת עובר אורח מסילת התלמוד ואף אם התלמידים [צ"ל: המלמדים] ילמדו לתלמידים איזה מסכתא, על הרוב טרם ילמדו, איזה דרך מדרכי הגמרא. עבר קציר כלה קיץ ובין דא ובין דא, יוצאים מבית רבם, טרם ידעו דרך הלימוד."[3]
יחידת-ההוראה הבסיסית בספר, מכילה קטע קצר מהתלמוד ונקראת "הלכה". בספר – שישים הלכות. בשלב ראשון מוצע, שהתלמידים ילמדו בכל יום הלכה אחת, ורק בשלב הבא, לאחר 12 שבועות בערך, יתחילו לחזור עליהן עם פירוש רש"י. בשלב השלישי, יחזרו שוב על ההלכות – תוך כדי עיון בהעמקה בכללים שהמחבר הוסיף לכל הלכה, כדי לאפיין את הדיון התלמודי. הקטעים לוקטו ממסכתות שונות וסודרו בספר לפי סדרם במסכת. כשני שלישים מהקטעים נלקחו ממסכת ברכות ומסדר מועד. להערכת המחבר, בתום תהליך זה יוכלו הנערים להבין פשט בכל מסכת שיבחרו ללמדם.
מהדורה נוספת של ספר זה הופיעה מאוחר יותר באיזמיר (תרמ"א, 1881) – ביוזמתו של הרב אברהם בן חיים פלאג'י, עבור ה"תלמוד תורה" שבעיר. קשה לאמוד, עד כמה שימושי ונפוץ היה "שערי-התלמוד" בתקופתו, אך ניכר, כי בשנים הבאות שימש הספר מקור לגיטימציה לחידושים נוספים.
על צורת הלימוד המסורתית לאורך הדורות והגלויות השונים – אין צורך להרחיב את הדיבור. היא תוארה על ידי ליפשיץ, שרפשטיין ועוד.[4] עיקרה – לימוד על הסדר של פרק מסוים, כשהתלמיד נדרש לחזור בקול אחרי המלמד ולהיות מסוגל לקרוא את הטקסט ולפרשו, כלומר לתרגם לשפה אחרת תרגום ענייני כללי של הדיון. זהו יעד קשה בגיל צעיר, כשמדובר בשפה בלתי מוכרת; יתר על כן, גם מי שעמד בכך לא תמיד היה ברור, אם מדובר רק בדקלום הפירוש או גם בהבנה של שלבי הסוגיה. קיימות עדויות רבות של מלמדים ושל תלמידים בבגרותם, שהרבה תלמידים לא השיגו יעד זה בשנות-לימודיהם בחדר.
להלן אציג אבני-דרך של חידושים חינוכיים בהוראת הגמרא, שמחבריהם פירסמו אותם לשימוש תלמידים מתחילים – כשלב מכין לקראת לימוד גמרא על הסדר מתוך מסכת רגילה. לא אוכל להזכיר את כל החידושים הספרותיים, שנדפסו במהלך מאתיים שנים אלו, אלא נתמקד באותם חידושים, ההולמים את הקריטריונים הבאים:
· ספר-לימוד, שהודפס במיוחד עבור תלמידים ושאינו דן במסכת מסויימת או רק בפרק מסוים, ועל-כן ניתן להסיק ממנו, כיצד חשב המחבר להכשיר את התלמיד למטרה המוצהרת.
· יש יותר ממהדורה אחת מספר זה, ועל כן ניתן להניח שלא היה זה ניסיון חד-פעמי, אלא חידוש, שהיה לו ביקוש. וודאי ראוי לדון בספר, אם הייתה לו מהדורה חדשה משופרת, ולא רק דפוס סטראוטיפי.[5]
"לקח טוב", תקע"ז (1817)
"לקח טוב" הוא הניסיון השני של חידוש בהוראת גמרא. ניסיון מעניין, שטרם זכה למחקר שהוא ראוי לו. מהדורה ראשונה של ספרון זה, בן פחות מ-40 עמודים, הופיעה, ככל הנראה, לראשונה, בהרובשוב (ליד לובלין בפולין) בשנת תקע"ז, ללא שם מחברו. לא ידוע לי על הימצאות עותק של מהדורה זו, ואין בידי כל רמז, מדוע החוברת הופיעה בעילום-שם. הספר הקדום ביותר שבידינו יצא בלמברג (לבוב) תקפ"ה (1825), והוא כנראה, המהדורה השניה.
על השער כתוב:
ספר ליקוטי הלכות הנקרא בשם לקח טוב. ויצא האחד ללקוט אורות. למה נקרא שמם אורות. שמאירות את העינים בני עמנו בית ישראל. תינוקות של בית רבן. מלוקט ממסכתות הנצרכים (=הנצרכות). עם פרש"י ותוספות ומהרש"א ואיזה תוספות לחדד השכל. ואסף וליקט אמרים ולפי חינוך הנער הם מסודרים. כאשר עיניכם תחזינה מישרים.
מה היה חידושו של בעל "לקח טוב"? בתוך מקראה זו נכללו סוגיות קצרות מתוך הבבלי, לָרוב – משנה וקטע קצר מהגמרא הנוגע לה, ולצידם – פירוש רש"י. הודפסו שם 18 קטעים ממסכת בבא מציעא, 18 קטעים ממסכת בבא קמא, 5 קטעים מכתובות, 4 קטעים מקידושין; ממסכתות גיטין, פסחים וביצה – 2 קטעים מכל אחת, ולבסוף - 3 קטעים ממסכת שבועות. הקטעים לא סודרו כפי סדרם במסכת, מה שמעיד על מיון מדורג לפי שיקול כלשהו. לחלק מהקטעים צורפו פסקאות של פירוש תוספות וחידושי מהרש"א. פעמים אחדות מופיעה הערה באמצע דברי הגמרא: "ואי חכים הוא, תן לחכם ויחכם עוד" או "לבר חכים", כלומר הצעה למלמד לדון בחומר קשה יותר בהמשך הקטע, עם תלמידים מוכשרים. אין לספר הקדמה או הערות כלשהן – מלבד מה שקראנו בשער.
מספר זה יצאו לאורך המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה לפחות 20 מהדורות;[6] חלקן – הדפסות חדשות, וחלקן דפוס סטראוטיפי של אחת המהדורות הקודמות. ההבדלים בין המהדורות הם מינוריים.[7] הספר יצא בפולין, בגליציה, בבלרוסיה, ורוב המהדורות יצאו בוווילנא. נראה, כי העובדה, שלספר לא היו מחבר ויורשים - עודדה שני בתי דפוס בווילנה להדפיס ממנו מהדורות מדי שנה-שנתיים, בתקופה, שבה לא היו במזרח אירופה הצעות חלופיות. מלבד המהדורות הרבות לאורך 90 שנה - יש גם עדויות שונות, בעיקר בספרי זכרונות, על השימוש בו.
המדריך, תרמ"ב (1882)
"המדריך" או בשמו המלא: "המדריך על במתי ים התלמוד", נכתב בהונגריה על ידי שני אחים: הרבנים אברהם ובנימין זינגר, שאביהם היה מתלמידי החת"ם סופר.[8]
אף הם בהקדמתם, כמו הרב חנניה כהן, מתארים מצב מתסכל של תלמידים, שאינם מצליחים בלימודם:
ודבר הנראה לעינים ומעשה בכל יום הוא, שרבים מן התלמידים מפסיקים ממשנתם ונותנים עורף לתורה – לריבוי [= בגלל ריבוי] היגיעה ומיעוט השכר, וגם האבות אומרים: אין לבנינו כשרון ללומדה, כי הנה למדו ב' וג' שנים, ולא ראו סימן יפה במשנתם.
המחברים מדגישים את המציאות, שהשתנו בה סדרי-הלימוד והוקצבו בה פחות שעות ללימוד-תורה, ועל-כן נדרשת שיטה המנצלת את הזמן באופן יעיל יותר. מלמדים רגישים בוחרים קטעים הולמים ליכולת הילד "מניח החמורות ומלמד הַקֻּלוֹת זעיר שם זעיר שם במקומות שונות". אבל הדילוג אינו חינוכי, והוא מבלבל את התלמיד ומקשה לחזור על סוגיות.
הפתרון, הראוי לדעת המחברים, הוא מקראה, שחוברה במיוחד לצורך ילדים, המתחילים בלימוד גמרא. טענתם היא, כי מקראה, שנבנתה על-פי עקרונות דידקטיים ובהתאם לצורכיהם החינוכיים של הילדים – תעשיר את עולמם הדתי, תחבב עליהם את הלימוד ותכשיר אותם, בתוך זמן קצר יחסית, ללימוד נכון ממסכת רגילה.
המבחן לבחירת הסוגיות והקטעים שייכללו הוא מידת התאמתם של הנושא, של המושגים ושל המבנה – ליכולת-התפיסה של הלומד הצעיר. "ודקדקנו בכל סוגיא וסוגיא, אם הקוטב, אשר עליו תסובב, קרוב להשגת התינוק, ושתהיה ההוָיה נמצאת לו בהבנה נכונה ומבוררת."
חידושם העיקרי היה, שאת הקטעים ניתן לצרף זה לזה באופן שונה מסדר הופעתם במסכת, ואף ניתן לצרף קטעים ממקורות אחרים, וכך יוצרים קטע רציף חדש. ניתן להשמיט מילים או משפטים, אך אין לשנות את לשון המקורות. בשולי-הדף הקפידו המחברים לציין, מהיכן נלקח כל קטע, אשר שובץ בטקסט. בתוך הסוגיות ההלכתיות ראוי לשלב קטעי מדרש ואגדה, בעיקר - להגברת העניין ולהחדרת יראת שמים.
הדף עוצב – כמו העיצוב המסורתי של דף הגמרא המודפס, הן בחלוקה לעמודות והן בצורת האותיות. כדי להקל על הלומד – פיסקו מעט את הטקסט, הדגישו כל דיבור המתחיל בפירוש והוסיפו בסוף הספר לוח ראשי תיבות בסדר א"ב.
הרגלי-לימוד ראויים קשורים בשימוש נכון במערכת הפירושים שעל גבי הדף ובשינון וחזרה. לכן טרחו המחברים בעיצוב פירוש קל,המבוסס על פירוש רש"י לש"ס. הודות לפירוש זה – יכול הלומד להבין את מהלך הדיון ואת המושגים המופיעים בו. בעֶברו האחר של הטקסט הובאו קטעים, שעיקרם – לקט נבחר מבעלי-התוספות, והם נועדו ללימוד מתקדם בעת החזרה על הסוגיה. לדף צורפה גם מערכת פנימית של מראי-מקום לסוגיות שכבר נלמדו ("ציונים"). כך יכול הלומד לשים לב, כי ביטוי מסוים או שם חכם מסוים, שנמצאים כאן לפניו, כבר הופיעו בדפים הקודמים.
"ספר המדריך" יצא כקובץ אחד, המחולק לשני כרכים (חלקים). בכל חלק – עשרה פרקים, כאשר כל פרק מוקדש לנושא אחד. הפרק עצמו בנוי מ"סוגיות". כל סוגיה פותחת בקטע משנה, שבו עולה סעיף מסוים של הנושא, ולאחריו – דיון רצוף עד המשנה-סוגיה הבאה.כאמור לעיל, הדיון של הגמרא, ופעמים גם קטעי המשנה – מורכבים מלקט של קטעים שונים שרוכזו יחד. הכרך הראשון עוסק בעיקרו בתפילה ובמועדי-השנה, ואילו הכרך השני, הכולל קטעים קשים יותר, עוסק ברובו בעניינים מסדר נזיקין.
באופן הגלוי מסודר החומר לפי נושאים המוכרים לילד – כמו ברכות, קריאת-שמע ומגילה. באופן בלתי-גלוי מסודר החומר במדורג, ועל ידי כך לומד, אשר אינו רגיל לצורת הדיון התלמודי, יוכל להתקדם היטב בטקסט בלי להתעכב בגלל קשיי הבנה. ההדרגה באה לידי ביטוי, למשל, בכך שבשלושת הפרקים הראשונים (16 עמודים), קושיות כמעט אינן מופיעות. הטקסט הוא רצף של ברייתות ומימרות, עם שאלות ותשובות הבהרה, הכוללות רק מעט מילים בארמית. כשם שדאגו לכלול קטעים שונים משיקולים חינוכיים, כך דאגו גם להשמיט ביטויים: כך הושמט כל ביטוי, שעלול לעורר מחשבה מינית, גיחוך, או עלול להביך את המלמד בצורך לתרגמו.
לפנינו אם כן תוכנית-לימודים, המכילה עשרים נושאים ("פרקים") מגוונים, המכילים בתוכם 172 סוגיות. אם אכן הצליחו ללמד ב"חדר"תכנית זו במהלך שניים עד שלושה "זמנים", ברור, כי התלמיד נהנה משני יתרונות:
א. הנושאים שעסק בהם היו מגוונים מאוד – ביחס ללימוד שיטתי של פרק שלם.
ב. הוא רכש מושגי-רקע רבים, שיעזרו לו בלימוד המסכתות הנוהגות בישיבות (למעט מסכתות מסוימות מסדר נשים ומסכת עבודה זרה).
מה היה היקף השפעתו ותפוצתו של הספר?
סביב ספר "המדריך" התעורר בהונגריה פולמוס, שהדיו הגיעו לרחבי העולם היהודי, כאשר המחברים שלחו עותקים של הספר לרבנים שונים באירופה ובאגן הים התיכון וביקשו לקבל מהם הסכמה לספר. במקום אחר כתבתי על הפולמוס ועל עמדות מעניינות שהושמעו בו, וכן יש לנו מעט עדויות על שמוש בספר במזרח-אירופה, באיזמיר ובבתי-ספר בא"י.[9] כפי שכבר הוזכר, יצא "המדריך" במהדורה מתוקנת כעבור 20 שנה (פרסבורג תרס"ב).
"גמרא למתחילים", תרס"ב
המחבר, יעקב גולדמן, היה אחד מחובבי-ציון הראשונים בפינסק. לפרנסתו עבד כמלמד, ואת עתותיו הקדיש לכתיבת ספרים, שרובם היו מיועדים להוראה. ספרו "גמרא למתחילים" יצא בווילנה תרס"ב (1902).[10] גם הוא מתאר בהקדמה את מצב הישגי הוראת הגמרא בצבעים קודרים:
רובי נערים, המתחנכים בלימוד המורגל והנהוג, יצאו מחדרי מלמדיהם ריקים וּנְעוּרִים. לשווא חרשו המלמדים על גביהם ברצועות עור, לשווא הכום באגרוף רשע ויגוזו שערות ראשם. חמש או שש שנות לימוד הלכו בתוהו בלי הַשְׁאֵר אחריהן ברכה במוח הנער. וגם הטובים שבהם, חוככים להבין מאמר חדש, יעברו עליו פעמים אחדות מראשו לסופו, עד אשר ימצאו [את] הציר, שעליו יסוב המשא ומתן ויתפסו בתפיסה שטחית את קוטב הענין ותוכנו – לדעת מה הוא שח.
הפתרון, המוצע על ידו, הוא אפיון המונחים ודרכי הטיעון התלמודי (בלשונו: דרכי הגמרא), סידורם באופן מדורג מהקל אל הקשה ותרגול שיטתי של המונחים. כל פרק בספרו הוקדש למונח תלמודי אחד, וקובצו בו קטעי גמרא ממסכתות שונות, שבהם מופיע אותו המונח. לימוד שיטתי זה, לפי גולדמן, עשוי להקנות לנער הבנה לגבי השימוש באותו מונח בכל סוגיה תלמודית שיפגוש בעתיד.
בפני הלומד הונח ספר בן 213 עמודים, המחולק ל-81 פרקים. מרבית הפרקים (66) מוקדשים כל אחד למונח תלמודי אחר. אורכו של כל פרק נע בין שניים לשבעה עמודים, ובתוכם בממוצע שישה קטעים ממסכתות שונות בתלמוד הבבלי.[11] מדי כמה פרקים מופיע פרק, המוקדש לנושא שאינו הלכתי, ובו נלקטו קטעי אגדתא מהתלמוד ומהמדרשים. נושאיהם של פרקים אלו מגוונים, כגון: מידות ודרך-ארץ, יראת-השם, תפילה, ברכות, שבת ויום טוב. תפקידם של פרקים אלו "לרומם את רוח הנער ולחזק את האמונה בקרבו", ואף לאפשר הפוגה קצרה בין הפרקים הקשים. בכל הספר יש 15 פרקים כאלה.
מלבד ליקוט הקטעים המתאימים לכל פרק – נעשו בספר התאמות טיפוגרפיות כדי להקל על התלמיד המתחיל. הטקסט מפוסק, ובפרקים הראשונים אף מנוקד. בכל עמוד נמצא גם טור פנימי בכתב רש"י, ובו פירוש לטקסט. ככלל – הפירוש מבוסס על פירושו של רש"י לתלמוד.
היסוד המארגן הוא, ללא ספק, המונחים התלמודיים, אבל הגיוון הרב של נושאי הקטעים אינו רק כורח, אלא אדרבה, בעיני המחבר הוא יתרון. כבר בדפי תוכן העניינים אשר בראשית הספר – צוינה טבלה, המתארת את מספר העניינים [=הקטעים], שהובאו מכל מסכת. ניכר, כי שלושים המסכתות, המוזכרות בצד המדרשים שהובאו בפרקי האגדה – נועדו להדגיש את העושר ואת המגוון של המקורות שהתלמיד נחשף אליהם.
נראה, כי המחבר רואה את תפקידו בעיצוב תוכנם של הפרקים וסידורם יחד. בכך הוא מגיש למלמד ולתלמיד מקראה מדורגת ומסודרת, אבל המלאכה העיקרית נשארת בידיו של המלמד. בהקדמה מדגיש המחבר את הצורך, שלכל פרק – יקדים המורה הסבר לגבי פירושו של המונח ותפקידו בשיח התלמודי. המחבר אף מדגיש את הצורך, שהתלמיד יבין ויסביר בלשונו את תוכן המאמרים, את השתלשלות הדיון ואת המסקנות. אולם, מעבר להנחיות כלליות אלו – לא הוצעו כלים או רמזים לפני המלמד מה היה היקף השפעתם ותפוצתם של ספרים אלו?
ל"גמרא למתחילים" היו 2 הדפסות נוספות (תרס"ג, תרס"ד), ובתרס"ח יצאה מהדורה חדשה, השונה בסדר ובהיקף.[12] לספריו של גולדמן הייתה תחרות מצד ספרים שיצאו באותן שנים ובאותו אזור.[13] על פי מספר המהדורות שיצאו – ניתן לשער, שבכל זאת הספר זכה להצלחה מסויימת. מעניין לציין, שאחרי מות המחבר (תר"ע), יצאו בארה"ב מהדורות דפוס סטראוטיפי של שתי הוורסיות של הספר (מהדורת תרס"ב ומהדורת תרס"ח), וכן יצא בווילנה בשנת תרפ"ו דפוס סטראוטיפי של המהדורה הראשונה. סביר להניח, שמהדורת ווילנה זו, כמו המהדורות בארה"ב הן יוזמה של מדפיסים, שהעריכו כי יש להם סיכוי למכור ספרים אלו.
הצעות הרב חיים הירשנזון
משום כבודה של ארץ ישראל נזכיר כי הרב חייים הירשנזון, כשישב עדיין בירושלים, העלה הצעות חדשניות בספריו "ספר מוסדות תורה שבעל פה" (ירושלים תרמ"ט) ו"סדר תלמוד" (ירושלים תרנ"א). בראשון הציע מבואות רקע לתורה שבעל פה מנוסחות כקטכיזם, כלומר ספר שאלות ותשובות. בספר השני כלל מבחר קטעי גמרא מנזיקין, פיסק אותם וצירף להם שאלות חזרה. לא נראה, שהצעותיו המנומקות נקלטו במוסדות-החינוך של הישוב הישן או החדש, וספק, אם הוא עשה מאמצים רבים להפיצם.[14] לעומת זאת, יש עדויות, שספר "המדריך" הגיע לארץ ושימש ספר-לימוד במוסדות-חינוך שונים של הישוב החדש.[15]
סיכום ביניים
בשבעים השנים הראשונות (עד תרמ"א 1881) התפרסמו רק שני חידושים חינוכיים בהוראת-הגמרא: "שערי התלמוד" במרכז אירופה (איטליה, וכעבור כמה עשרות שנים מהדורה חוזרת באיזמיר) ו"לקח טוב" במזרח-אירופה. "לקח טוב" יצא ברצף כ-70 שנה (עד תרמ"ט 1889), ועוד מהדורה כעבור 20 שנה.
בשבעים השנים הבאות (תרמ"ב – תשי"א, 1882 – 1851) סקרנו שלוש הצעות, שהיה בהן חידוש לעומת ההצעות הקודמות:[16]"המדריך" במרכז אירופה, "גמרא למתחילים" במזרח-אירופה ו"סדר תלמוד" בארץ ישראל. למעשה, לא מומשה ההצעה בארץ, ובספרי שתי ההצעות באירופה למדו כשנות דור, אך לא יותר מכך, והשימוש בהם אף הגיע מעבר לגבולות מקומו של המחבר. ספרים נוספים, שחוברו באותה תקופה, לא זכו לרוב ליותר ממהדורה אחת ולא פרצו מעבר לגבול הגאוגרפי של מחבריהם. מחברי "המדריך" הכירו את שני הספרים שקדמו להם (שערי התלמוד ולקח טוב), והגם ששיטתם שונה, הם הסתמכו עליהם כמקור לגיטימציה לעצם החידוש בהוראת גמרא. בשאר הספרים שנסקרו – אין רמז שמחבריהם הכירו ניסיונות קודמים.
מכאן נעבור לדון בחידושים חינוכיים בתקופה השלישית (שנות ה-50 של המאה ה-20 ואילך), כאשר באופן מובן שדה ההתרחשות הוא במדינת-ישראל. מאז קום המדינה ראויים להיזכר תחילה שני ניסיונות, ההולמים את הקריטריונים שמנינו בתחילה. בכל אחד מהם נכתבה סדרת ספרים על ידי צוות תלמידי חכמים בעלי ניסיון הוראה, והסדרה יצאה לאור על ידי ארגון רשמי. כוונתי ל"תלמוד לתלמיד" ול"פרקי גמרא".
"תלמוד לתלמיד"
"תלמוד לתלמיד" נכתב על ידי יעקב אפרתי וישראל בורגנסקי ויצא לאור לראשונה בתשט"ז. עד שנת תשל"ה, נתפרסמו כמה מהדורות בהוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית. הייתה זו סדרה של שלושה כרכים (שערים), שכל אחד מיועד לשנת-לימודים. מלבד המבחר ואופן סידורו – היו בו כמה חידושים דידקטיים: עיבוד טיפוגרפי של הטקסט והוספת ביאור מיוחד המתאים לתלמידים, בנוסף לפירוש רש"י. כמו-כן נוספו מילון עברי למונחים ולמלים ארמיות ונוסף לקסיקון לגבי החכמים הנזכרים, לגבי החי והצומח בליווי איורים ומפות.
לא היה זה הספר היחידי בארץ בהוראת גמרא, אבל התמיכה של משרד החינוך על ידי הכללתו בתכנית-הלימודים והמהדורות הרבות שיצאו – הביאו לכך שבהרבה בתי ספר היתה זו הכניסה לעולם לימוד הגמרא, לפחות, בשנה הראשונה.
"פרקי גמרא"
בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים פותחה בירושלים סדרת-ספרים להוראת גמרא בשם "פרקי גמרא".[17] בסדרה זו הופיעו ארבעה חלקים, ולכל חלק הופיעו במקביל חוברת לתלמיד וחוברת למורה. הסדרה נכתבה לפי עקרונות שיפורטו להלן, על ידי צוות מהמכללה הדתית למורים ע"ש ליפשיץ ויצאה בחסות האגף לתוכניות לימודים במשרד החינוך. לפני הופעת ספרי הסדרה במהדורה מסחרית – יצאו מהדורות זמניות, ששימשו בכיתות ניסוי. החידוש הדידקטי הבולט היה עיצוב טיפוגרפי חדשני לתלמיד, מלווה בשאלות, הפעלות ושרטוטים – בנוסף להדרכה צמודה כתובה למורה. משרד החינוך תמך כלכלית בפיתוחה של הסדרה, אבל באותה תקופה פעל בחסות משרד החינוך פרויקט תושב"ע של בר אילן, שייסקר להלן, ולכן הסדרה לא נודעה ולא הייתה נפוצה, בכל רחבי הארץ.
הדגמים השונים לדרך ההוראה הראויה שהוצעו עד כה, הצביעו כולם על צורך במקראה מיוחדת לילדים, אך נחלקו בה צריך להוליך בה התלמיד בשנת-לימודיו הראשונה. מעניין להשוות את החידושים הפדגוגיים של אירופה במאה שנות ההתלבטות הראשונות, עם החידושים, שהוצעו בארץ במהלך המאה השנייה של חיפושי-הדרך.
הן מחבר "שערי התלמוד", הן מחבר "לקח טוב" והן מחברי "המדריך" – סברו, שיש להעשיר את מושגי-היסוד של הלומד ולהכיר לו באופן שיטתי קטעים נבחרים ממסכתות שונות. אבל ב"לקח טוב" בחרו להתחיל בסוגיות מסדר נזיקין (ב"מ וב"ק), ורק בסוף הגיעו לסוגיות מסדר מועד (פסחים וביצה). לעומת זאת, ב"המדריך" בחרו במוכָּר תחילה – ענייני חג ומועד, תפילה וברכות, ורק אח"כ עברו לענייני שחיטה, ממונות וסדר-הדין. גם הרב חנניה כהן ב"שערי התלמוד" – פתח בסוגיות מִבּרכות, ולאחריהן – שבת ושאר מסכתות מסדר מועד. הבדלים אלו דומים לעמדות בויכוח, שהתנהל כעבור שנים בארץ, בין אנשי-חינוך, כאשר הולצברג (לימים המפקח ד"ר יצחק רפאל עציון) ראה יתרון בהוראת סוגיות מסדר נזיקין בגלל ה"התעניינות ההגיונית" וה"התעניינות המוסרית" של הילד, וגם יעקב כץ (לימים פרופ' כץ) תמך בכיוון זה, ואילו ד"ר אורבך (לימים פרופ' אפרים אלימלך אורבך), טען, שלקט לתלמיד מתחיל צריך דווקא לכלול תכנים מוכרים – כמו תפילה, שבת ומועדים.[18]
נקודה נוספת להשוואה
גולדמן – כמו האחים זינגר וכמו מחבר "לקח טוב" – הסכימו, שהיעד של המקראה הוא לאפשר אחריה לתלמיד ללמוד באופן עצמאי מסכת סדירה, אך הם נבדלים זה מזה בגורם המארגן. מחברי "המדריך" הציגו לקט, שארגונו נעשה על פי נושאי התוכן, ואילו ההדרגה בקושי של הקטעים קיימת, אך לא בולטת. לעומתם, גולדמן הציג גורם מארגן של מונחים תלמודיים, ואילו נושאי התוכן ובוודאי סדרם בפרק – אינם נחשבים כשיקול מנחה. מחברי "המדריך" ראו בגופי-הידע את הכבש שיעפיל בו התלמיד בהתקדמותו, בעוד גולדמן רואה את הכבש בחשיפה המרוכזת למונח תלמודי – תוך כדי הדגשת משמעותו של המונח בתוך הדיון התלמודי. ריבוי המקורות, לשיטת גולדמן, נועד לחזור ולהדגיש את האופי המשותף של המבנה התלמודי בסוגיות השונות, ורק בעקיפין – לתרום לגיוון הלימוד ולהעשרת עולם המושגים של התלמיד.
למעשה, ניתן להבחין, שההבדל בין סדרת "תלמוד לתלמיד" ובין סדרת "פרקי גמרא" עומד בעיקרו על אותו ציר מחלוקת. ב"תלמוד לתלמיד" קובצו קטעים מהתלמוד על פי נושאים, ובאופן בולט זהו הגורם המארגן. לעומת זאת, בשני החלקים הראשונים שב"פרקי גמרא", יש לכל פרק בספר כותרת הנגזרת מהתוכן, אבל הפרקים סודרו במוצהר, כרצף מדורג של סוגיות קצרות אשר מופיעים בהן מבנים תלמודיים. לדוגמה, בחלק הראשון של הסדרה מופיעים: דין וטעם (מאי טעמא), מקור הדין (מנא הני מילי), אוקימתא (לא שנו אלא) וכיוצא באלו. על פי דברי המחברים, נבחרו הקטעים ודורגו לפי מידת הקושי, כאשר ניתן משקל רב לקשיים מבניים. כיוון שקשה למצוא קטעים מתאימים מפרק גמרא אחד, עלה הצורך ללקט קטעים ממקומות שונים בש"ס. אמנם המבחר מחייב לעבור תכופות מנושא לנושא, אך בדרך זו מעשירים התלמידים את ידיעותיהם.[19] המחברים מודעים לקושי שבמעבר, ולכן במקומות שאפשר לצרף קטעים, העוסקים בנושא אחד, השתדלו לצרפם.[20]
נקל להבחין, כי מקראה זו, פרקי גמרא, שעוצבה בידי צוות חינוכאים בדרך חדשנית של פיתוח תוכניות לימודים – נותנת הכרה מחודשת, בלי להכיר את גולדמן ועבודתו, לצורך להתייחס באופן שיטתי למבניות הטיעון התלמודי.
ראוי היה להציג גם כמה ניסיונות נוספים, המוכרים וודאי למורים בני זמננו, מפני שיש בהם כיוונים חדשים בגישה העקרונית להוראת תורה שבע"פ, אולם קצר כאן המצע מהשתרע וההרחבה תופיע במקום אחר.[21] נסתפק כאן בכמה מסקנות העולות מתוך הסקירה. מסקנות שהן נכונות ברובן גם כלפי הניסיונות, שלא הוצגו כאן.
הנחת-היסוד של כל המורים היא ששיעורי-תורה שבעל פה דורשים עיסוק בטקסט, אשר מונח לפני התלמיד. כנגד הוראת גמרא מסורתית – מציעים המחדשים מקראה, שתחליף באופן זמני את המסכת.
הגם שהחידושים הולכים ומשתכללים, כתוצאה מחידושי הדידקטיקה והטכנולוגיה שאומצו –
הדגש העיקרי בחידוש נמצא במבחר עצמו ובאופן עריכתו.
למרות פרק הזמן הארוך שסקרנו וההשתכללות של החידושים – ניתן להבחין במחזוריות מעניינת בחשיבה המיתודית של הוראת גמרא, בשאלות כמו: מה עדיף: חומר מוכר לילד ורלוונטי לחיי היום יום (תפילה ומועד), או חומר מעורר עניין וויכוח (ענייני נזיקין)? מהו הגורם המארגן הראוי של המבחר – דגש בתכנים או דגש במבנים תלמודיים?
החידושים הפדגוגיים בהוראת גמרא נבעו מתוך תסכולם של מורים מנוסים, שנוכחו לדעת כמה קשה לתלמידים צעירים להתמודד עם לימוד הגמרא. ועם זאת, בדרך כלל אורך חייו של חידוש חינוכי בגמרא אינו חורג מגבולות הזמן והמקום של המחדש. גם מהחידושים שנסקרו כאן, שהם חידושים שהצליחו יחסית; רק בודדים שרדו יותר משלושה עשורים.
לאורך כל השנים, אשר בהן הוצעו חידושים, רוב התלמידים לא נחשפו להם, אלא למדו באופן מסורתי, ורוב המורים באותו זמן לימדו באופן מסורתי ולא הכירו את החידוש. הדבר התברר בכמה סקרים בשנות המדינה, והוא נכון וודאי במאה וארבעים השנים הראשונות של התקופה הנידונה, כלומר: האלטרנטיבה לחידוש שדעך איננה החידוש הבא, אלא הוראה בדרך מסורתית.
כיצד ניתן להסביר זאת? האם תלמידים אלו, שלא נחשפו לחידושים כן הצליחו בלימודיהם? האם מוריהם היו מרוצים מההישגים?
אנסה להציע השערה אפשרית:
מקצוע הוראת גמרא מתאפיין בכך שיעדיו הם, לאפשר לתלמיד להגיע לרמה, אשר בה יוכל לקרוא ולהבין טקסט קדום. העיסוק בטקסט קדום, אשר בו אחת מהנחות-היסוד היא, שכל הקדום יותר קדוש יותר – יוצרת אוירה ייחודית. אולי אין מנוס ממסקנה, שבאוירה זו, המקדשת את הישן, יש נטייה טבעית למורים, לדחות חידושים חינוכיים – מעצם היותם חידושים – ולהעדיף את השיטה הישנה, אם מטעמי התרפקות על העבר ואם מטעמים אידאולוגיים.
[1] "חנוך לנער" הוא ספרו השלישי של ר' אלחנן (רג'יו, תקס"ד, 1804). הספר הוא מקראה בה לוקטו דברי חז"ל בענייני מוסר והלכה.
[2] ראה הקדמתו לחנוך לנער, חלק ב, ונציה, תקס"ה
[3] מתוך ההקדמה ל"שערי התלמוד", רג'יו, תקע"א.
[4] צבי שרפשטיין, החדר בחיי עמנו, תל אביב תשי"א. אליעזר מאיר ליפשיץ, 'החדר', בספרו: כתבים, א, ירושלים תש"ז, עמ' שה – שסו. [וכעת גם בתוך: החדר - מחקרים תעודות פרקי זכרונות, (עמנואל אטקס ודוד אסף, עורכים), תל אביב תש"ע, עמ' 133 – 188. וראו שם ביבליוגרפיה נוספת].
[5] דפוס סטראוטיפי הוא שימוש חוזר ב"עותק" של לוחות הדפסה קודמים, מעין מהדורת-צילום.
[6] עד תר"ד (1844) יצאו לפחות 5 מהדורות. מכאן והלאה יצאו מהדורות רבות בווילנה: בשנות ה-50 של המאה ה-19,יצאו לפחות 3 מהדורות, בשנות ה-60 יצאו 3 מהדורות, בשנות ה-70 יצאו 5 מהדורות, בשנות ה-80 יצאו עוד 2 מהדורות סטראוטיפיות. בווילנה עדיין הדפיסו מהדורה בתרע"א (1911), כלומר הספר נמכר במזרח-אירופה במשך למעלה מתשעים שנה. כמעט כל המהדורות פורטו בספרו של דב רפל, ביבליוגרפיה של ספרי לימוד יהודיים (דור לדור, ח), תל אביב תשנ"ה, עמ' קכה.
[7] ברוב המהדורות הושמטו שתי הסוגיות ממסכת שבועות. בשאר הסוגיות ובקטעי הפירוש וההרחבה לא נגעו, אך בחלק מהמהדורות ניתנה תשומת לב לעיצוב ולארגון ברור יותר של חלקי הסוגיה. בשנים שונות נהגו באופן שונה בהזכרת המונחים החלופיים: עובד כוכבים, עכו"ם, ע"א, אין יהודי (!), כנראה, לפי דרישת הצנזור.
[8] אברהם זינגר ובנימין זאב זינגר, המדריך על במתי ים התלמוד, פרסבורג תרמ"ב. מהדורה נוספת יצאה בפרסבורג תרס"ב. במקום אחר עסקתי בהרחבה בניתוח תכנית הלימודים של מחברי הספר והשיפורים, שנעשו במהדורה השניה. ראו: 'הוראת גמרא למתחילים בשלהי המאה ה-19 – ניתוח קוריקולרי של ספר המדריך', שאנן שנתון המכללה האקדמית לחינוך חיפה, ט (תשס"ד), עמ' 343 – 365.
[9] ראו מאמרי: 'היחס לחידושים פדגוגיים בהוראת גמרא בשלהי המאה הי"ט', מחקרים בהגות החינוך היהודי, 7 (תשס"ו), עמ' 65 – 100.
[10] לניתוח מורחב של גישתו של גולדמן ראו מאמרי: 'גישה חדשה להוראת תלמוד למתחילים בתחילת המאה העשרים – ניתוח קוריקולרי של סדרת ספריו של יעקב גולדמן איש פינסק', בתוך: זְכֹר דבר לעבדך – אסופת מאמרים לזכר דב רפל (שמואל גליק, עורך), ירושלים תשס"ז, עמ' 25 – 53.
[11] לדוגמה: פרק ב מוקדש למונחים: רמי ורמינהו. בראש-הפרק מופיע הסבר קצר למושג – "מביא משניות וברייתות או מקראות הסותרות זו את זו ומשני [=ומתרצן]"; לאחריו מופיעים ברצף חמישה קטעים: הקטע הראשון ממסכת ברכות, הקטע השני – מסנהדרין. בשני הקטעים מציגים אמוראים סתירה בין פסוקים (כגון: ריש לקיש רמי, כתיב ... וכתיב...) ומתרצים אותה. הקטע השלישי פותח במשנה מתחילת פרק תפילת השחר (בבלי, ברכות, כו ע"א), ובצמוד לה הגמרא, הפותחת בשאלה "ורמינהו". הקטע הרביעי – אף הוא פותח במשנה ממסכת ברכות בענייני זימון שאחר הסעודה (שם, מב ע"ב). בהמשך הקטע מדייקת הגמרא בדברי המשנה, ובעקבות הדיוק מקשה "ורמינהו". הקטע החמישי, שלקוח מבבא מציעא (לז ע"א) כולל את המשנה "אמר לשניים גזלתי לאחד מנה, ואיני יודע איזה מכם". בעקבות המשנה מסיקה הגמרא, שמוציאים ממון מִסָּפֵק ומקשה "ורמינהו" ממשנה אחרת, שהמסקנה ממנה הפוכה. למונח התלמודי "לא קשיא" – הוקדש הפרק הבא, והובאו בו שבעה קטעים ממסכתות שונות: ברכות (2), ביצה (1), בבא מציעא (2), מכות (1) וסנהדרין (1). חמישה מהקטעים האלו פותחים בְּמשנה שלאחריה יש דיון בגמרא. בדיון מופיעה קושיה (פעמיים זו סתירה עם המונח "ורמינהו"), והתירוץ פותח במונח "לא קשיא".
[12] הספר חולק לשלושה חלקים (גמרא למתחילים, גמרא לתלמידים וסוגיות הגמרא), אשר נועדו לשלבי לימוד שונים. הם נמכרו בנפרד, אך גם אגודים יחדיו. רשימת המהדורות השונות של הספר וניתוח השיפורים, שנעשו בשלושת החלקים של המהדורה החדשה, נמצאים במאמר אחר (ראה לעיל הערה 10).
[13] שנה לפני פרסום ספרו של גולדמן – פרסם ביסקא (ביסקו) ספר הוראה (אהרון לייב ביסקא, פרקי תלמוד, ורשה תרס"א). בווילנה יצא ספר הוראה של רבינוביץ, הדומה בשם ובמראה לספרו של גולדמן (משה יעקב רבינוביץ, ספר גמרא למתחילים, ווילנא תרס"ה.). כעבור כמה שנים מצאת המהדורה החדשה של גולדמן – הוציאו ברגמן וברכוז ספר לימוד למתחילים (חיים פנחס ברגמן ושמואל חיים ברכוז, בית תלמוד – גמרא למתחילים, אודיסה תרע"ו). ברגמן וברכוז היו ילידי פינסק ושימשו בה כמלמדים, בטרם פנו לערים אחרות, לכן מסתבר, כי היה להם קשר עם אזור פינסק. לא סקרתי ספרים אלו במאמר זה, אך ניתוחם ביחס לספרו של גולדמן נעשה במקום אחר (ראה לעיל הערה 10 ).
[14] את שיטתו של הרב הירשנזון תיאר בקצרה רפל. ראו: דב רפל, 'ספרי הלימוד היהודיים שיצאו לאור בארץ ישראל עד מלחמת העולם הראשונה – רשימה ביבליוגרפית', ישראל עם וארץ, ה-ו (תשמ"ט), עמ' 223 - 244.
[15] העדויות נוגעות לשנות ה-90 של המאה ה-19 ועד תרע"ו (1916). ראה מקורות בהערה 30 שבמאמרי 'היחס לחידושים פדגוגיים' (לעיל הערה 9 ) .
[16] כפי שכבר נרמז לעיל, היו כמובן ניסיונות נוספים, וחלקם אף הוזכרו בהערות השוליים, אבל לענ"ד אין בהם חידוש ראוי לציון. רשימה מרוכזת של ספרי לימוד – ליקוטים, לפי סדר כרונולוגי, ראו: נפתלי שטיינברגר, ביבליוגרפיה למורי התלמוד, ירושלים תש"ל, עמ' 52 – 58.
[17] צ' רון, ש' ריבלין וי' שלזינגר, פרקי גמרא, א, ירושלים תשמ"ט. (חלק ב – ירושלים תשנ"א; חלק ג – ירושלים תשנ"ה; חלק ד – ירושלים תשנ"ז). על הסדרה, מגמותיה ועל דרך פיתוחה – ראו: צילה רון, 'על תכנית לימודים חדשה להוראת תלמוד בבית הספר היסודי', שמעתין , 113 (תשנ"ג), עמ' 78 – 93.
[18] מאמרו של י"ר עציון, 'למתודיקה של הוראת ההתלמוד', פורסם לראשונה ב"ההד", כרך יא (תרצ"ו), ונמצא גם בספרו "מבחר כתבים" ירושלים תש"ן. מאמרו של י' כץ 'על בעית לימוד התלמוד בבית הספר' – פורסם לראשונה בהמשכים: סיני, ט (תש"א),שנו – שעג; י (תש"ב), לו – נ. ומאוחר יותר בספר: הוראת התורה שבעל פה (יוסף הינימן, עורך) ירושלים תש"ך, עמ' 36 – 53. מאמרו של א"א אורבך 'הוראת התלמוד בבית הספר הדתי' התפרסם לראשונה – מעינות, א (תשי"ב), עמ' 44 – 51. ואח"כ – בספרו על יהדות וחינוך, ירושלים תשכ"ז, עמ' 90 – 102.
[19] מתוך המבוא ב"פרקי גמרא א – מדריך למורה" (ראה לעיל הערה 17) עמ' 4.
[20] מתוך המבוא ב"פרקי גמרא ב – מדריך למורה" (ראה לעיל הערה 17) עמ' 6.
[21] הרחבה של מאמר זה בצרוף קישורים לצילומים מתוך הספרים שהוזכרו – מופיעה ברשת האינטרנט בקישור הבא:
www.shaanan.ac.il/amid/200years.doc
www.shaanan.ac.il/amid/200years.doc
קבצים להורדה:
