חדש על המדף

הקהילה היהודית באיראן נמנית עם התפוצות היהודיות העתיקות ביותר בעולם. ואולם, למרות ההיסטוריה הארוכה והרצופה של יהודים על אדמת איראן, שנמשכת עד ימינו אלה, מעטים הם המחקרים האקדמיים אודות היבטים ותקופות שונות בהיסטוריה ארוכת שנים זאת. הדבר נכון במיוחד אם אנו משווים את מספרם והיקפם של מחקרים ופרסומים בחקר תולדות יהודי איראן עם אלה העוסקים בתולדות הקהילות היהודיות דוברות ערבית-יהודית, ארמית חדשה ולדינו שהתקיימו במשך מאות שנים בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. ספרו החדש והמקיף של ד"ר ליאור שטרנפלד, שעניינו חקר ההיסטוריה, החברה והתרבות של יהודי איראן במאה העשרים, מהווה תרומה משמעותית ומרעננת לחקר האוכלוסייה היהודית באיראן בעת החדשה ...

הגידול העצום במספר הילדים המאובחנים עם אוטיזם הוא בגדר תופעה חסרת תקדים. מעצם העלייה בכמות המקרים מהווה האוטיזם שאלה פוליטית וכלכלית של בריאות הציבור. מצטרפות לכך שאלות הנוגעות לאופני הידע השונים בתקופתנו. הסיבה לגידול זה כמו גם הסיבתיות סביב ה"אוטיזם עצמו" נותרו בלתי מוסברות. המומחים לא הגיעו לכלל הסכמה. כל אימת שמבררים ביחס לסיבה כזו או אחרת מתחדש "הקרב" והוא מעורר תשוקות עזות בעד ונגד. כיצד, אם כן, מעבר למריבות רוויות תשוקה, יש לפעול למען אי השכחתם של אוטיסטים מבעד לחידה שאותה הם מגלמים? את השימוש במונח "קרב" שואל אריק לוראן מההורים אשר כך מתארים את המאבק שאליו הם מתעוררים יומיום – בין אם זה קרב על מנת להשיג הכרה בקשיים הייחודים של ילדם, קרב על זכויות או קרב על מסגרת חינוכית וטיפולית מתאימה. בספר זה אריק לוראן מציע גישה חדשה למה שקרוי "אובייקט אוטיסטי", אובייקט כזה או אחר המקבל מקום מועדף אשר אליו נצמד הילד. הגישות ההתנהגותיות נוטות להתייחס לקשר לאובייקט זה כאל התנהגות מזיקה שיש לסלקה. בהסתמך על מקרים מהפרקטיקה שלו ושל אחרים במוסדות באוריינטציה לאקאניאנית, לוראן מראה שעמדת הפסיכואנליטיקאי שונה: מדובר בהרחבת העולם של הסובייקט החל מהאובייקט הנבחר, תוך סירוב לכל רעיון של ליקוי. הקרב על האוטיזם הוא הזמנה להמשך עבודה וניסוח, הזמנה לשים את עצמנו ככתובת לשאלות המועלות על ידי הסובייקטים האוטיסטים עצמם ועל ידי בני משפחותיהם, ובאופן הזה לעמוד מול מועקת אי הודאות, על מנת שלא ליפול בפיתויים סמכותניים של מודל אחד. 

ההיסטוריה היהודית רואה בכישלון המרד הגדול, בשרפת בית המקדש השני ובחורבן ירושלים את ראשיתה של הגלות, ואת נקודת השבר המוחלטת בין יהודה לרומא. האם אכן נהגו המצביאים  אספסיינוס האב וטיטוס הבן ביהודה בחומרה רבה משנהגו באויבים אחרים? מי נתן את ההוראה לשרפת בית המקדש ומה עלה בגורל מנורת המקדש? מה חגגו השליטים ברומא בתהלוכת הניצחון המרשימה שערכו ברחובות העיר? כיצד קשורים שער טיטוס והקולוסאום ברומא לחורבן ירושלים? האם הוטל מס מיוחד על היהודים ומדוע טבעו הקיסרים הפלאווים את דמותה של 'יהודה השבויה' על עשרות דגמי מטבעות?

יהודה השבויה: רומא והיהודים לאחר החורבן בוחן את היחס ליהודים על רקע המדיניות הרומית כלפי אויביה הרבים. מתוך מבט מעמיק וייחודי על התרבות הרומית, ועל נסיבות עלייתם לשלטון של הקיסרים הפלאווים, מציע המחבר ניתוח חדש ומקורי של היחסים בין היהודים לרומאים בדור שאחרי חורבן המקדש.

המאה ה־21 מזמנת אתגרים חדשים לאדם מאמין.

אם בעבר נדרשה הקרבה גופנית, כלכלית או חברתית למען אמונה דתית, בעידן שלנו נדרשת מסירות מסוג אחר.

בתקופה הבטוחה והעשירה ביותר בתולדות העם היהודי עלולה להתעצב בנפש מסגרת דתית נוצצת מבחוץ וחלולה מבפנים. זהו מצב של קיום מצוות מבחינה טכנית, תוך התנהלות באורח חיים שטוף דמיונות, חומרנות, תדמית ופחדים.

האתגר כיום הוא להזדהות עם תכניה הפנימיים של היהדות. לחוש אופטימיות, שמחה ומרץ בכל יום ויום. להיות כנים מול עצמנו, להיפגש עם א־לוהים בכל שנייה בחיינו – באומץ, בשליטה עצמית, באיזון וביציבות.

בשפה קולחת, עכשווית ומחוברת למציאות התרבותית של המאה ה־21, מפגיש הרב לונדין את הקוראים עם א־לוהים, שאינו רק ישות עליונה אי־שם, אלא שלמות אינסופית שמפעמת בכל צמח, בכל אבן ובכל אדם. זהו מפגש שמביא למבט אחר על סיפוק וכאב, משפחה ונגיף הקורונה, צמיחה ואושר בכל אחת מתחנות חיינו.

זוועות מלחמת העולם השנייה, ובמרכזן שואת העם היהודי, התרחשו לפני למעלה משבעים שנה, אבל הן עדיין אוחזות בנשמותינו ומהוות קו שבר בהיסטוריה של העם היהודי ושל האנושות כולה. מוראות השואה השפיעו ועדיין משפיעים על עיצוב דמותו ומהותו של המשפט הישראלי. כאנשי משפט למדנו מן השואה שלמרבה הצער אפשר לרתום את החוק ואת המשפט לשירות הרוע ולהניע באמצעותם ובחסותם מפעל מפלצתי מאורגן של רצח עם. מנגד יש לזכור שלאחר מלחמת העולם השנייה היה המשפט אחד מתחומי הדעת הראשונים שבאמצעותם חיפשו דרכים להפיק לקחים ממה שאירע. ספר מאמרים זה מציע לראשונה אסופה מגוונת של רשימות פרי עטם של שופטי בית המשפט העליון בעבר ובהווה, הממוקמות כולן בנקודת המפגש הייחודית בין השואה למשפט: האתגרים שבהעמדתם לדין בישראל של פושעים נאצים; מעגלים משפטיים רחבים יותר בהם מלווה צילה של השואה את המשפט; הדרכים הרבות שבהן משפיע זיכרון השואה על המשפט הישראלי; ורשימות בעלות נופך אישי. אני תקווה שקובץ מאמרים זה ירים תרומה, ולו צנועה, לספרות העיון העוסקת במפגש המרתק והחשוב בין שואה למשפט, וישמש לכל המעיין בו מקור ידע ועניין.

אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון

המזימה הנאצית להשמיד את יהדות אירופה לא התמקדה רק בהיבט הפיזי, אלא גם בהיבט הרוחני.  הפיכת היהודי ל"תת-אדם" הייתה שלב חיוני בדרך לתאי הגזים - הן לצורך שבירת התנגדותם של הקורבנות, והן כדי לשכנע את הרוצחים בצדקת מעשיהם.

היהודים מצידם נלחמו בכל הדרכים על זהותם הדתית, הלאומית והאנושית.  העמידה הרוחנית הקדימה בשנים רבות את ההתקוממות החמושה והייתה רחבה ממנה.  היא התנהלה מאז עליית הנאצים לשלטון ועד כניעתה של גרמניה, בכל מקום אליו הגיעו משטר זה ובעלות בריתו.  עמידה זו הקיפה את כל שכבות הציבור היהודי ונגעה בכל תחומי החיים: חינוך, נוער, תיעוד, תרבות, דת, אמנות, הומור וספרות.

רוח בסערה מביא מאות אופני ביטוי לעמידה הרוחנית, לעומקה ולגיוונה בקהילות היהודיות תחת הכיבוש הנאצי.  במרכז הספר עומדים מסמכים ומקורות ויזואליים שנכתבו וצוירו בתקופת השואה ונאספו בארכיונים בישראל ובאירופה, ורבים מהם מתפרסמים בו לראשונה.  רוח בסערה הוא תעודה אנושית מטלטלת ומרגשת, המהווה גם כלי עזר למחקרים ומקור לטקסטים לצורכי לימוד והנצחה.

בספר מרתק ומעורר מחשבה זה, רוח היהדות, מתבונן הפילוסוף וההומניסט הצרפתי ברנאר־אנרי לוי ב"מצב היהודי" וב"מצב הישראלי" ותורם את קולו המקורי והחריף לדיון בסוגיות שעל סדר היום: מקורות האנטישמיות, ייחודיות השואה, האנטי־ציונות, טיבה של הדמוקרטיה הישראלית, הסכסוך הישראלי־פלשתיני וקיומה של החברה החרדית בישראל.

לוי מעורב בכל מה שנוגע לישראל וליהדות, אך כאינטלקטואל צרפתי, הוא שומר על מרחק ביקורתי מהן ומאתגר את המוסכמות הפוליטיות ואת דרכי השיח השגורות. לצד ניתוח מעמיק של היחס העכשווי ליהדות, ושל הזיקות המורכבות בינה ובין תרבות אירופה הכללית, הוא עוסק במה שהוא רואה כתרומה המרכזית של היהדות לאנושות, הלוא היא הפרשנות, ולצדה – החשיבה המצפונית. 

דפני אסף ז"ל, אמא של דורון אסף, חיילת צעירה מקיבוץ מעגן מיכאל שהתאבדה בינואר 2007, ופרופ' יוסי לוי בלז, פסיכולוג קליני ומומחה בתחום מניעת האובדנות, יצאו למסע אישי, חברתי, תרבותי ואנושי, שבמרכזו ניסיון לברר את שורשי הכאב הנפשי ואת הסיבות המובילות אדם להחלטה להתאבד.

במסעם פגשו שורה של אנשי רוח, מדע ודעת, בהם הפסיכיאטר וחוקר המוח יורם יובל, ההיסטוריון יובל נח הררי, הפילוסוף אסא כשר, האנתרופולוג דניאל נוה, היזמית עדי אלטושלר, ועוד רבים וטובות. כל מפגש הוליד שיחה מעמיקה מפרספקטיבה ייחודית על פשרו של הכאב הנפשי ועל האפשרויות להתמודד איתו. יחדיו, מצטרפות השיחות למסמך רב ממדי, השופך אור על תופעת האובדנות ועל הדרכים למניעתה.

יש הטוענים שהספרות היא בבחינת מורה דרך לגיבוש תכונות ראויות, כמו מצוינות אישית ומוסרית, להתעמקות בשאלות קיומיות, לפיתוח אמפתיה וחשיבה; לעומתם יש הסוברים כי הוראת הספרות יוצרת עומס מיותר על הלומדים במערכת החינוך ומסיטה אותם מקניית מיומנויות הכרחיות לחיים במאה ה- 21.  המתח בין שתי עמדות אלה מבטא את מעמדה הפרדוקסלי של הספרות בישראל: מצד אחד הספרות נתפסת כתחום "לא נחשב", לא כדאִי ולא מוערך; מצד שני היא נתפסת כתחום דעת עתיר השפעה חינוכית וחברתית.

הספר שלפניכם הוא פרי של מסע חשיבה, לימוד וחקר בן שנתיים שערכו שלוש עשרה חוקרות ממגוון מוסדות להכשרת מורים. חידושה של אסופה זו הוא בהתבוננות המחקרית בלמידת הספרות ובהוראתה בפועל בבתי ספר יסודיים ותיכוניים בזרמי החינוך השונים בארץ. בספר ארבעה שערים: השער הראשון מפנה מבט ביקורתי לתוכניות הלימודים ומצביע על התמורות העיקריות שחלו בהן; השער השני עוסק בשיח כיתה בשיעורי עברית וספרות במרחבי לימוד שונים; השער השלישי נסב על הערכה בהוראת ספרות בסביבות למידה שונות; והשער הרביעי מתמקד בקריאה ובעידוד קריאה בסביבה הבית ספרית. הספר מזמין את קוראיו – קהילות של מורים ומורי מורים, ספרנים והורים – לתהליכי חשיבה על פיתוח דרכים לטיפוח הוראת ספרות, כזאת שתלמידים ימצאו בה מקור השראה ומשמעות לחייהם, עוגן אתי ומצפן לנקיטת עמדה; דרכים שיביאו לעידוד קריאה ולשיפור מעמדה הייחודי של הספרות כתחום דעת.