חדש על המדף

המאמרים המופיעים בספר משחק מתבססים על סדרת הרצאותיהם של מומחים שונים ששודרו במסגרת 'האוניברסיטה המשודרת' בגלי צה"ל. כל כותב מביט על משחקים מנקודת המבט של תחום התמחותו.   “צריך לחיות את החיים כמשחק", כתב אפלטון, אולם בדרך כלל אנו חושבים על משחק כעל פעילות המנותקת מעולם המציאות. בתיאטרון, למשל, השחקנית נכנסת לנעליה של דמות, שהתנהגותה מוכתבת; במשחקי "כאילו" אצל ילדים, הילדים מפעילים את הדמיון שלהם ובוראים יקום חלופי; במשחקי מחשב יכול המשתתף לבחור אווטאר ולצלול עימו לשלל ממלכות הפנטזיה. ואולם, כל צורות המשחק הללו חושפות תופעה מפתיעה: במקרים רבים המשחק הוא הכנה והקניית מיומנויות לפעולות במציאות. למשל, הקניית שליטה בשפה דרך משחקי לשון, שיפור יכולות מוטוריות בעקבות משחקים ספורטיביים, פיתוח חשיבה אנליטית ויכולת ניתוח מורכבת באמצעות משחק השחמט. כמו כן, ליכולת לדמיין ולשחק בדרכים שונות יש השפעה רבה על מציאויות שונות: למשל, איך להגיע להחלטה באיזו מפלגה לבחור בבחירות. קריאת הספר הזה תשנה לפיכך לא רק את הבנתנו בנוגע למשחק, אלא גם לגבי המציאות.

הספר מרד יהוא הוא החמישי והאחרון בסדרה בת חמישה כרכים העוסקת בפרקי נביאים בספר מלכים.

סיפורי הנביאים בספר מלכים כרוכים דווקא בתולדותיה של ממלכת ישראל. קורותיה של ממלכה זו מסופרות בספר מלכים דרך הפריזמה של סיפורי נביאים.

ספר זה, מרד יהוא, מוקדש לסיפור הארוך ביותר בספר מלכים המשתרע על פני פרקים ט'–י' במלכים ב. גיבורו של הסיפור, יהוא מנהיג המרד, מתואר כאישיות רבת פנים ודרמטית – איש צבא מיומן וערמומי, ויחד עם זאת קנאי לה'. אף הסיפור – בדומה לגיבורו – מגלה פנים שונות, וכולל תיאורים שיש בהם הומור (לעתים מקאברי), לצד נאומים בעלי פאתוס נבואי.

בראש הסיפור מופיע הנביא אלישע כמי שמתניע את פרוץ המרד. אולם הנביא שדמותו ונבואותיו חופפות על המרד מראשיתו ועד סופו הוא דווקא אליהו.

מהי הערכת המקרא את דמותו של יהוא? שאלה זו העסיקה פרשנים רבים במהלך הדורות ועד לימינו. בספר מוקדשים עיונים אחדים לשאלה זו, תוך פולמוס עם כמה מן הפרשנים.

מקנה אברם (Peculium Abrae) הוא דקדוק דו־לשוני של השפה העברית שחיבר אברהם דבלמש (~1460, לצ'ה , 1523, פאדובה), יהודי איטלקי שהיה רופא, פילוסוף, מרצה באוניברסיטת פאדובה ומתרגם חיבורים פילוסופיים מעברית ללטינית, וקיים קשרים קרובים עם הומניסטים נוצרים. החיבור יצא לאור בוונציה בשנת 1523 בעברית ובלטינית, לאחר מותו של המחבר, בהוצאתו של ההבראיסט הידוע דניאל בומברג. חיבור זה בולט בהיקפו, במבנהו, במקוריותו ובשילוב של המסורת הדקדוקית העברית עם הפילוסופיה הביניימית. החיבור מיוחד בכך שהוא כולל פרק נפרד לתחביר, שאין לו מקבילה בדקדוקים עבריים קודמים. החיבור שזור מושגים מופשטים והגדרות ודיונים מעורפלים, שכוונתם אינה נהירה. דבלמש בכלל, ו"מקנה אברם" בפרט, עוררו ומעוררים עניין רב במחקר בארץ ובעולם, אך למרות הניסיונות, תורת הלשון שלו לא הייתה מובנת עד כה.

הספר מוכיח שחיבורו של דבלמש מהמאה השש־עשרה מושפע מהאסכולה המודיסטית, ענף בדקדוק הספקולטיבי (=העיוני) של המאות השלוש־עשרה והארבע־עשרה. דבלמש מושפע בעיקר מחיבורו של תומאס מארפורט, Grammatica speculativa. הספר מנתח ביסודיות את המונחים המרכזיים בחיבורו של דבלמש, בשני נוסחיו, העברי והלטיני. בעיקר זה עוסק בתחום התחביר, ובראש ובראשונה בהרכבה (compositio) ובשימוש (regimen). בעזרת הכתבים המודיסטיים הלטיניים, שנכתבו כמאתיים שנים קודם לכן, החיבור מנגיש לראשונה את תורתו של מדקדק עברי יוצא דופן לקורא המודרני, וחושף לקורא העברי את תורתו של איש הרנסנס, יהודי הקנאי ליהדותו, שלקח על עצמו את המשימה למזג את תובנותיהם של הלוגיקאים הנוצרים לתוך מסורת הדקדוק העברי.

ספרה של זהר לבנת חוקר את תופעת האירוניה הלשונית על רקע המושג העתיק של האירוניה ומציג את הופעותיה בטקסטים עכשוויים שאינם ספרותיים: שיחות יום-יום, דיאלוגים בתקשורת המשודרת, טקסטים עיתונאיים ועוד. באמצעות דוגמאות רבות, בחלקן משעשעות, מורכבות ומעוררות מחשבה, האירוניה הלשונית מתוארת על שלל גווניה: החל באירוניה סרקסטית פוגענית וכלה באירוניה הומוריסטית או ידידותית-משחקית.

חלקו הראשון של הספר מציג את התיאוריות הקיימות להבנת תופעת האירוניה ומחדד כמה נקודות מבט הנדונות בהמשך. מן ההיבט הלשוני, נשאלת השאלה כיצד מעוצב מבע אירוני כך שיספק לשומעיו או לקוראיו רמזים ביחס לכוונותיו האמיתיות של הדובר. ניתוח של טקסטים מגוונים מציע סוגים רבים של אותות לשוניים המרמזים על כוונה אירונית. מן ההיבט הקוגניטיבי, העניין מתמקד בצידו השני של תהליך התקשורת, כלומר בסוגיית ההבנה והפענוח של המבע האירוני. על מה נשען הזיהוי של המבע כאירוני? מהם התנאים ההכרחיים והמספיקים לכך?

ההיבט התקשורתי של הדיון מתייחס למקומה של האירוניה באינטראקציות בין בני אדם, לפונקציות שהיא ממלאת בעולם החברתי ולקשר שלה למצבי עימות, לבניית סולידריות ולנימוס. הפונקציה של האירוניה והאפקט החברתי שלה משתנים מהקשר להקשר, והיא משמשת הן כאסטרטגיה של נימוס שעשויה לרכך את כוחה הפוגעני של ביקורת, והן כדרך ביטוי פוגענית שעשויה דווקא להחמיר את הביקורת. בנוסף, בולט כוחה כיסוד המחזק יחסים פנים-קבוצתיים באמצעות הפגנת שיתוף בעמדות והפניה של הביקורת כלפי קורבן משותף.

מטרתו המרכזית של מצווה בפרשה היא לאפשר לקוראים היכרות בסיסית עם יסודותיהן הלמדניים של מצוות התורה, אחת בכל פרשה. המחבר, הרב בנימין תבורי, מתמצת באופן בהיר ומסודר את הדיונים הלמדניים המרכזיים הנוגעים למצוות שונות ומגוונות, בשפה ברורה ההופכת את החיבור לשווה לכל נפש שרגליה באו בשערי בית המדרש, גם ללא ידע מוקדם נרחב. תוך כדי הדברים עולים לעתים נושאים הלכתיים אקטואליים, לצדם של יסודות רעיוניים ומחשבתיים, כללי יסוד בתורה ובהלכה ועוד

במהלך השנים נפגש מו"ר הרב חיים דרוקמן זצ"ל עם רבבות אנשים ונשים במסגרות רבות ומגוונות, ופעמים רבות נדרש לשאלות, תהיות, התלבטויות ובקשות להתוויית דרך. את תשובותיו הקצרות אך יסודיות ענה מהיכרות קרובה ובלתי אמצעית עם הדור ומתוך ידע רב ועומק תורני ומחשבתי.
 תשובותיו לשאלות אלו מיישמות ומשלימות את שיעוריו הסדורים, המציגים משנה סדורה בנושאי תורה, עם וארץ, חינוך ומדיניות, ועוד ועוד. מתוך אלפי התשובות שענה, מביאה סדרת "מענה חיים" מבחר תשובות שיש בהן חשיבות לרבים ולשנים הבאות. כרך א מרכז בתוכו תשובות בנושאי צניעות, משפחה ומעמד האישה.

פרופ' יעקב שלום ליכט (1922–1991) נמנה עם הדור הראשון של חוקרי מגילות מדבר יהודה. בסדרת מחקרים חלוציים ומרחיקי ראוֹת, שפרסם בשנות הגילוי המסעיר של מגילות מדבר יהודה והתחדשות העניין המחקרי בספרים החיצונים בעקבותיו, משרטט ליכט את דיוקנו של עולם רוחני גועש ורב-תפניות שהתגבש בתקופת הבית השני. אלה היו ימי עיצובה של היהדות, והם גם הרקע לצמיחת הנצרות. במאמרים המכונסים באסופה זו מתחקה המחבר אחר תפיסות העולם המשתקפות במקורות עתיקים ומגוונים בתוכנם ובסוגותיהם. ברגישות מרבית נידונים כאן מבנם הספרותי, דיוק לשונם וייחודיות רעיונותיהם – והכול מתוך מודעות לאחריות הפרשנית הגדולה המוטלת על מי שבא לדובב מקורות עתיקים, מהם ששרדו רק במגילות בלות וקטועות, ומהם שנמסרו לנו בלשונות תרגום והם מנותקים מהקשרם המקורי, ולעיתים גם מעובדים כדי להתאימם לתפיסות אחרות ומאוחרות מזמנם.

עוד מראשית דרכו התבלט ליכט בשיקול דעתו ובהבנה נוקבת של הלך הרוח האפוקליפטי השורה על ספרות המגילות. הוא גם היה ממובילי השיבה למחקר הספרותי והרעיוני של הספרים החיצונים, שאף הם פרי יצירתה של תקופת הבית השני, וגם תרגם כמה מהם לעברית.

בסיפור חייו של ליכט מקופלת הדרמה ההיסטורית שטלטלה את העולם היהודי במאה העשרים בין חורבן לתקומה. במורשתו המחקרית מתגלה עוצמתה של הפגישה המחודשת עם ספרות עברית קדומה ולעיתים גם חידתית, שעל אף קדמותה ניכר בה שהתמודדה עם אתגרים רוחניים, שמקצתם אינם רחוקים מאלה העומדים לפנינו היום.

מסעותיי עם העברית, ספרו האישי ביותר עד כה של הבלשן והסופר רוביק רוזנטל, הוא יומן מסע של אדם שהשפה הייתה לו בית כל חייו. רוזנטל מגלף בלשון רשימות מזוקקות ורוויות הומור, והיא מצידה מציירת את הנופים המתחלפים בחייו שלו - חיים של פרידות והתחלות, שברים ותקוות: הילדות בצל מעשיו הגדולים של דור האבות, חיי הקיבוץ ונטישתם, המשפחה שהתפרקה, האֵבל הלא נגמר על האח שנהרג, המסתורין הגדול של היצירה. סיפוריו משתרגים בסיפורים אחרים, ומסעו שלו צופן את רישומו של דור שלם.

פסוקי שיר ומילות סלנג, צירופים עתיקים וחידושים בני רגע מתלכדים בספר הזה לרקמה נושמת אחת. אין כמו רוזנטל להקשיב לעברית הישראלית, ולשמוע אילו מרחקים וזיכרונות מקופלים בהפכפכות גווניה. במידה רבה לפנינו ביוגרפיה של העברית, המוגשת לנו מפי הנאמן שבאוהביה: זה שאינו מקנא לדמותה הנוכחית, אלא משקיף תמיד אל הצורות שעוד תלבש, ואל החיים שעוד יהיו לה.