חדש על המדף

בספר זה מאוגדים מאמרים פרי עטו של הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל לציבור שוחרי התורה והדעת. בכתבים אלה מתייצב הרב בצומת המסורת והמודרנה ומעמיק חקר בסוגיות שלידתן באותו מפגש. כאשר הזהות היהודית ומורשתה נפגשות עם התרבות הסובבת, עולות בדרך הטבע שאלות העשויות לדרוש מענה. חלקן מעוררות מבוכה קיומית, והמתמודד עמן זקוק להארה הנוגעת לשורשי אמונת האדם. אחרות תובעות גיבוש עמדה רעיונית או מדיניות חברתית מושכלת. בשני המקרים המענה נדרש. בעבור יהודי המודע להתמודדויות ולמבוכות המשפיעות עליו ומעצבות אותו, ירצה או לא, ההתעלמות והחזרה לסדר יום מיושן אינן בגדר אפשרות.

הרב ליכטנשטיין ניגש תחילה לתיאור המבוכות האלו מתוך ידענות מופלגת ומתוך יכולת ניתוח עדינה ומדויקת. בשלב שני ומעבר לתיאור המצע הרעיוני הנתון, אנו מוצאים כאן התמודדות וסלילת הדרך. גישת הרב היא ישרה, ועל כן היא מורכבת. אין כאן עיגול פינות. הוא אינו מתפתה לנוחות שבחדגוניות אידיאולוגית המביאה אחרים להתכחש לזכויות היריב, וגם אין סיכוי שהכמיהה לנורמליות, בתפיסתה הרווחת, תקהה את מבטו החודר. הרב נטוע בדל"ת אמות של הלכה ולן בעומקה, ודווקא משם עיניו משוטטות באופקים רחבים ורחוקים.

חוויית הקורא עשויה להשתנות ממסה למסה ומאדם לאדם. לעיל דיברנו על מציאת
המענה וסלילת הדרך, ואלו יעניקו מן הסתם תחושת רגיעה ובהירות. אך ייתכן שמורכבות המבט תשרה אי־נוחות, ודווקא תזרע מבוכה. לעיתים התועלת וגם ההנאה מכתבי הרב מותנות בנכונות לצאת מהשגרה המחשבתית. הרווח הוא הסיכוי לחיים אמיתיים יותר, מבחינה יהודית ואנושית כאחת.

המזימה הנאצית להשמיד את יהדות אירופה לא התמקדה רק בהיבט הפיזי, אלא גם בהיבט הרוחני.  הפיכת היהודי ל"תת-אדם" הייתה שלב חיוני בדרך לתאי הגזים - הן לצורך שבירת התנגדותם של הקורבנות, והן כדי לשכנע את הרוצחים בצדקת מעשיהם.

היהודים מצידם נלחמו בכל הדרכים על זהותם הדתית, הלאומית והאנושית.  העמידה הרוחנית הקדימה בשנים רבות את ההתקוממות החמושה והייתה רחבה ממנה.  היא התנהלה מאז עליית הנאצים לשלטון ועד כניעתה של גרמניה, בכל מקום אליו הגיעו משטר זה ובעלות בריתו.  עמידה זו הקיפה את כל שכבות הציבור היהודי ונגעה בכל תחומי החיים: חינוך, נוער, תיעוד, תרבות, דת, אמנות, הומור וספרות.

רוח בסערה מביא מאות אופני ביטוי לעמידה הרוחנית, לעומקה ולגיוונה בקהילות היהודיות תחת הכיבוש הנאצי.  במרכז הספר עומדים מסמכים ומקורות ויזואליים שנכתבו וצוירו בתקופת השואה ונאספו בארכיונים בישראל ובאירופה, ורבים מהם מתפרסמים בו לראשונה.  רוח בסערה הוא תעודה אנושית מטלטלת ומרגשת, המהווה גם כלי עזר למחקרים ומקור לטקסטים לצורכי לימוד והנצחה.

בספר מרתק ומעורר מחשבה זה, רוח היהדות, מתבונן הפילוסוף וההומניסט הצרפתי ברנאר־אנרי לוי ב"מצב היהודי" וב"מצב הישראלי" ותורם את קולו המקורי והחריף לדיון בסוגיות שעל סדר היום: מקורות האנטישמיות, ייחודיות השואה, האנטי־ציונות, טיבה של הדמוקרטיה הישראלית, הסכסוך הישראלי־פלשתיני וקיומה של החברה החרדית בישראל.

לוי מעורב בכל מה שנוגע לישראל וליהדות, אך כאינטלקטואל צרפתי, הוא שומר על מרחק ביקורתי מהן ומאתגר את המוסכמות הפוליטיות ואת דרכי השיח השגורות. לצד ניתוח מעמיק של היחס העכשווי ליהדות, ושל הזיקות המורכבות בינה ובין תרבות אירופה הכללית, הוא עוסק במה שהוא רואה כתרומה המרכזית של היהדות לאנושות, הלוא היא הפרשנות, ולצדה – החשיבה המצפונית. 

בלילה הראשון של ראש השנה שקע חיים-יוסף בשינה על הדרגש בצריף באושוויץ וחלם. בחלומו ראה את אביו, הרב אלימלך, עומד מעליו ומנחם אותו על מצבו באומרו: "בני אהובי, אל תירא ואל תחת… פשוט רוץ, לך מהר". הוא נשק לו על מצחו, ונעלם. (מתוך הספר)
רוּץ, בְּנִי, רוּץ, הוא סיפורו של הרב חיים יוסף פישמאן (2015-1922), שמאורעות חייו שלובים במאורעותיו של עם ישראל במאה העשרים. הרב פישמאן ספג את ההווי היהודי-חסידי בכפר קטן בהונגריה, והיה תלמידם של דמויות בולטות בחסידות הונגריה, ואביו שימש כגבאי באחת החצרות המיוחדות שבה, חסידות קֶרֶסְטִיר.
עם עליית הכורת הנאצי על אירופה ומימוש "הפתרון הסופי", נשלח חיים-יוסף לאושוויץ-בירקנאו יחד עם רבים מיהודי הונגריה, שם איבד את הוריו וכמה מאחיו ואחיותיו. בתוככי מחנות התופת נגלתה אליו דמותו של אביו, תוך שהוא מבקש ממנו לא להפסיק לרוץ – להתגבר על המכות והמפלות ולעסוק בקימומה של היהדות שלאחר השואה. לאחר הימים האפלים, היגר עם שרה בריינדל אהבת נעוריו לארצות הברית, ושם הקדיש את מלוא מרצו להפחת רוח חיים בחייו ובחיי היהדות הפצועה שלאחר השואה. זאת עשה תוך שהוא מלווה מרחוק ומקרוב את המדינה היהודית החדשה בצמתים השונים של גדילתה.
רוּץ, בְּנִי, רוּץ הוא סיפור מעורר השראה על יהודי מיוחד ואב יקר. הוא מסופר בקולה של בת אוהבת ומתגעגעת, שהכתיבה הייתה עבורה אפשרות לשוב ולפגוש בעולם שהיה ובמאורעות שחלפו ולקבל מהם שיעור על נחישות, תקווה ומסירות.

״רק לפני רגע הצעתי לא לפחד להציע פירושים גם למטופלים שחוו טראומה מוקדמת. אמרתי שגם מטופלים פוסט-טראומטיים אינם עוּבָּרים. והנה עכשיו אני מציע לכם לא להפנות את הפירוש לקומות גבוהות אלא לחפש את הקומה הנמוכה ביותר שממנה המטופל מתקשר אתכם. הטכניקה שלי לא עקבית? ייתכן. אבל כך אני מבין פסיכואנליזה. לדעתי זה די נדיר שתהיה בכל שעה טיפולית הלימה מלאה בין החשיבה התיאורטית המועדפת עלינו לבין התיאוריה הקלינית שתנחה אותנו״.

בריפוי בדיבור מובאות 13 שיחות פסיכואנליטיות שקיים הפסיכואנליטיקאי והפסיכיאטר ערן רולניק במהלך מגפת הקורונה עם מטפלים נפשיים. זהו טקסט לימודי-חווייתי חד-פעמי ורב-קולי שנוגע בניואנסים הרגישים ביותר של המפגש האנליטי. מושגי יסוד ומחלוקות שלעיתים הופכים למגדל שן מושגי מקבלים כאן חיות חדשה ורעננה מנקודת מבטו של קלינאי, חוקר ומורה מנוסה, וכל זאת תוך חציית הפנטזיה התיאורטית. התיאוריה עבור רולניק אמנם מרכזית למעשה הקליני, אבל היא אינה מצדיקה את עצמה כפילוסופיה המנותקת מהרוח החופשית של הפסיכואנליזה כפרקטיקה וכאתיקה. לרולניק אין פרות או פרים קדושים, ולכן גם אין לו צורך לשחוט הוגים או הוגות. יש לו מחויבות לדיבור המרפא של מטופליו ושלו, כמו גם לפתיחות למרחב הלא מודע במובן הכי פרוידיאני שאפשר.

ריפוי בדיבור מיועד למטפלים ולמטופלים; הוא משלב מניפסט תיאורטי רחב יריעה ביומן קליני מעורר השראה, ושניהם מגלמים יחסים של סקרנות, ספקנות ואהבה – לקליניקה, לתיאוריה ולהיסטוריה של הפסיכואנליזה.

"רַק מִלָּה בְּעִבְרִית": שירֵי אהוד מנור בין ה"אני" ל"אנחנו" משרטט לראשונה דיוקן אישי ופואטי שלם לדמותו של הפזמונאי והמתרגם שהביא לזמר העברי של סוף שנות השישים קול חדש; קול של יוצר רגיש אשר איננו חושש להפגין פגיעות ולבטא יסודות אוטוביוגרפיים על רקע הפזמון הישראלי הקולקטיבי-לאומי ברובו. זהו ספרה של ד"ר גלי מנור, בתו של חתן פרס ישראל בתחום הזמר העברי (1998), מהפזמונאים הבולטים והמשפיעים של דור המדינה.

טביעת ידו המיוחדת של מנור לאורך תחנותיו בזמן ניכרת בשיריו – כמו "בשנה הבאה״, ״ימי בנימינה״, "הבית ליד המסילה", "אין לי ארץ אחרת", ״אחי הצעיר יהודה״, "ללכת שבי אחרייך", "ילדותי השנייה", ו״ברית עולם״ – שהיו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית על כל גווניה. דרך שירים אלו ורבים נוספים עולים ונחשפים מאפייני כתיבתו של מנור, ההשפעות התרבותיות על יצירתו והנושאים הבאים לידי ביטוי בכל פרק בחייו, מילדות ועד זקנה. לכל אלה נלווים ניתוחים ספרותיים וחומרי ארכיון נדירים, המוצגים כאן לראשונה.

רש״י ראה לפניו שלוש שליחויות קדושות, ולהן הקדיש את מפעלו הספרותי המגוון: פרשנות המקרא והתלמוד, חיזוק הקהילה היהודית, פולמוס עם הנצרות. בעוד ששתי השליחויות הראשונות זכו לעיסוק נרחב בספרות המחקר, השליחות השלישית נדונה באופן חלקי בלבד. "רש״י והפולמוס היהודי־הנוצרי" בא למלא חלל זה. החיבור נכתב בפרספקטיבה היסטורית רחבה הכוללת את פועלו של רש״י בתחומים רבים ומגוונים, הקשורים במישרין או בעקיפין בפולמוס היהודי־הנוצרי שצבר תנופה גדולה בימיו. הכנסייה הנוצרית במאה השלוש־עשרה ראתה ברש״י את אויבה העיקרי בטענה שהוא פגע בקדושי הנצרות ובמאמציה להעביר יהודים על דתם. רש״י מתגלה בחיבור זה כמי שנטל על עצמו אחריות כבדה לגורלם של גולי ישראל בימיו ובמיוחד באירופה, וכאדם תקיף ונמרץ בניגוד לתדמיתו המקובלת. רבים מדברי הפולמוס של רש״י נמחקו בידי הצנזורה הנוצרית, מחיקות המשתקפות בדפוסי הפירוש. מנגד, דברי הפולמוס של רש״י נשתמרו בכתבי־יד, שבהם נעשה שימוש נרחב בספר.

ספר זה חוגג את תל אביב: העיר, הרעיון, המציאות והדימוי. תל אביב - שכונה של יפו שזכתה למעמד של עיר רק כשחגגה חצי יובל לייסודה - הייתה ונותרה גם רעיון וחזון, משאת נפש ומושא לקנאה וטינה; נושאו של שיח פוליטי ותרבותי רווי בדימוייה, בתדמיותיה ובמותגיה; עיר כרך ובה בעת עיר קרתנית, עיר עברית ועיר עולם. מדינת תל אביב היא ישות רעיונית בלתי נפרדת מן השיח העכשווי על תל אביב ועל מקומה המרכזי והשנוי במחלוקת בהוויה הישראלית.

שבויה בדימויה עוסק בכינונה של מדינת תל אביב כאפשרות גאו פוליטית ותרבותית בתקופת המדינה שבדרך ובוחן את תולדות בידולה מהיישוב הציוני וממדינת ישראל. הוא משרטט קווי מתאר לדיון בהיסטוריה התרבותית של דימויים ותדמיות, מטבעות לשון וקלישאות, תפיסות רעיוניות ותבניות אידאולוגיות, שאיפות ורחשי לב, שמבססים את מעמדה הייחודי של מדינת תל אביב במדינת ישראל ואת היותה היבט חיוני של המצב הישראלי.