חדש על המדף

"בית ספר לזיקה" מורכב מעשרה אתגרים חינוכיים ברוח משנתו של מרטין בובר, אשר עוסקים באומנות המפגש הדו-שיחי וביכולתו לחולל שינוי מהותי בבסיס הקשר בין מבוגרים לילדים. מחנכים ומחנכות יוכלו למצוא בספר דרכים ואפשרויות ליצירת מציאות חינוכית יומיומית של זיקה, אמון ותיקון חברתי בתוך בתי-ספר ומחוץ להם, ודרך כך לגבש את מקומם ותפקידם החיוני.

איך נפגשים ומשוחחים עם ילדים ובני נוער בהדדיות שיוצרת אמון, קירבה ותחושת ערך?

כיצד יכול בית הספר לקדם שוויון ולהשפיע על בדידות ועוול?

מהו הקסם החינוכי שיכול להתרחש דווקא על ספסל בשכונה או ליד הגדר בבית הספר?

איך לומדים באופן דו-שיחי ומתקנים דרך כך את המציאיתות החברת?

איטליה, אי־טל־י’ה, הייתה מקום חיותם הרצוף של יהודים יותר מכל ארץ אחרת באירופה. יהודים הגיעו לחצי האי האפניני לפני תקופת החשמונאים והמשיכו לחיות בו לאורך כל שנות הגלות. לא רק פליטים יהודים הגיעו לאיטליה בעקבות מרידות ומלחמות בארץ ישראל; גם ספרות ענפה עברה דרך דרום חצי האי לצפון ולמערב, מדרשים רבים וכתבי יד של המשנה והתלמוד. העברית חייתה חיים פוריים ופעילים באיטליה. כאן עברו עריכה אחרונה מדרשים רבים, וחוברו פיוטים בעברית היפה של יהודי איטליה ברוח פיוטי ארץ ישראל. באיטליה נוצרו לראשונה סוגות חדשות בכתיבה העברית: ספרות רפואה – בחיבוריו של שבתי דונולו; כרוניקה עברית – בחיבורו (המכושף) של אחימעץ בירבי פלטיאל; הסונט העברי – במחברות עמנואל הרומי; עד יצירתו של רמח"ל, שביאליק כינה אותה "המזוזה בשערי העברית החדשה".

הספר הזה מוקדש לתולדות העברית באיטליה. תשעה־עשר פרקיו עוקבים אחר העברית בחיבורים מכל הסוגים והסוגות: חיבורים מופתיים כגון של עמנואל הרומי ורמח"ל, חיבורים של "יהודים פשוטים" לרגל חתונה או בר מצוה; כתבי יד של המשנה שנכתבו באיטליה ודפוסי ליוורנו וּונציה של המשנה; תרגום של אוונגליון מן המאה השבע־עשרה; והספר הראשון לווטרינריה שתורגם לעברית במאה החמש־עשרה. עוד נדונות בספר לשונם של מדרשים ופיוטים בדרום איטליה בתקופה קדומה ואגדית, בלשון הסונט לכבוד נפולאון הראשון, בלשון הגבוהה של התפילה בנוסח יהודי רומא ובמילים העבריות ששימשו בתוך שפת הדיבור ברחובות הגטו באיטליה.

תנועת 'מדע היהדות', שראשיתה בגרמניה בעשור השני של המאה התשע עשרה, הציבה אתגרים לא פשוטים לפני האורתודוקסיה היהודית במתודת הלימוד החדשה שאימצה כלפי מקורות היהדות ובמסקנותיה המחקריות, שערערו על ערכי מסורת בשם מקור סמכות אוניברסלי ונגיש לכול. כך נסדקה תמונת העבר המסורתית שלפיה, בין היתר, 'כל המצוות שניתנו למשה בסיני בפירושן ניתנו', כדברי הרמב"ם בראשית הקדמתו לחיבורו 'משנה תורה'. ספר זה עוסק בניסיונותיהם של מלומדים אורתודוקסים, בסוף המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, ליצור אלטרנטיבה אורתודוקסית ל'מדע היהדות', לא מתוך שלילה מוחלטת שלו אלא מתוך עימות מבוקר עמו ובחינה מחודשת של מסקנותיו. המחבר עוקב אחר צמיחת המחקר האורתודוקסי: הדמויות הבולטות במלאכת ביקורת זו, הלבטים שליוו את המלומדים האורתודוקסים, החלופות שהוצעו למחקרי 'מדע היהדות', המוסדות החדשים שהוקמו, והעימותים הפנימיים והקשריהם הפוליטיים. הוא מנתח את אתגרי הביקורת ואת דרכי ההתמודדות האורתודוקסיות עמם, ולבסוף דן בשאלת המשכיותה של התופעה. מי שמבקש להבין את הקשר הסבוך והמורכב שבין האורתודוקסיה למחקר הביקורתי של היהדות ימצא עניין רב בספר זה.

“כשאנחנו עם ישראל רואים את תולדותינו לאורך הדורות, אנו רואים אותם כתולדות היחסים בין הדוד והרעיה, כמו בשיר השירים. גם הפירוד וגם ההתאחדות, גם הגעגועים וגם היסורים, כל זה במסגרת של ברית, של אהבה. זוהי תחושת הגורל והייעוד המיוחדת לעם ישראל. זו פרשנות מיוחדת לכל מאורע היסטורי, לא רק במובנו הגיאופוליטי או הכלכלי וכדו’, אלא במשמעות שיש למאורע זה במערכת היחסים שבין ישראל לאלוקים”.

יסודו של ספר זה במסגרת שיעורים שניתנו במשך מספר שנים בישיבת ההסדר “הר ברכה”. שילוב התחומים, הניתוח הרציונאלי הנוקב עם התפיסה האמונית מבית מדרשו של הרב קוק, מהווים חידוש בשדה הספר התורני והמחקרי גם יחד.

בין משנה למדרש מציג באור חדש את המהפכה המשפטית שחלה ביהדות בשלהי העת העתיקה. המשנה, שנחתמה בראשית המאה השלישית לספירה על ידי רבי יהודה הנשיא, הייתה ראשיתה של מהפכה נורמטיבית ופרשנית חסרת תקדים. לראשונה בתולדות התרבות היהודית, שהעבירה את מסורותיה מדור לדור, נוצרה מערכת חוקים מקיפה העומדת לעצמה, במנותק מן המקרא. ספרי החומש זכו באותה תקופה גם לפרשנות נועזת ומתוחכמת, בספרות המדרש, שהוציאה את התורה מפשט הכתוב והתאימה את מסריה למציאות זמנם של החכמים.

כיצד קרה שקמה בעולמם של החכמים מערכת חוקים חדשה ושונה מזו שהתקיימה מאות שנים? האם המדרש אכן נולד למטרות פרשנות או אולי מונחות בבסיסו מוטיבציות אחרות? המחבר בוחן שאלות יסוד אלה ומציע להן תשובות מפתיעות.

... ההלכה הולכת ומתעצבת מדור לדור, דו ה כי לעיתים נשתכחו מלב, עד כי יש הסוברים שההלכה אינה מסוגלת לחדש ולהתחדש. מטרת ספר זה היא למקד את תשומת הלב לתופעת החידוש וההתפתחויות בהלכה. שינויים שהתרחשו בעבר, שינויים ההולכים ומתהווים כיום ושינויים הממתינים לשעתם.
בספר זה מודגמת תופעה זו, בעיקר תוך עיסוק סוגיות מ"סדר נשים". בין הסוגיות הנידונות - מסורבות הגט, תקנתן של עגונות, דיני ייבום וחליצה, דינן של אלמנות שנישואיהן החדשים נאסרו, זכויות ירושה של נשים, כשרותן להעיד, מקומן בלימוד התורה ועניינים נוספים.

ספרו של אבי שחף, בין כבוד להשפלה, מבוסס על מחקר נרטיבי שבודק את האופן שבו מתבטא ערך כבוד האדם בבתי ספר ישראלים דרך שתי שאלות: מהם הסיפורים על כבוד האדם שמספרים מנהלות ומנהלי בתי ספר, מורות ומורים, יועצות חינוכיות ותלמידות ותלמידים; מהן תפיסות כבוד האדם בקרב ארבעת בעלי התפקידים הללו. 26 מרואיינים נענו להזמנה להתראיין מרצונם החופשי. הם סיפרו 80 סיפורים אישיים, ולאחר מכן הגדירו מהו בעיניהם כבוד האדם בחייו של בית ספר. הממצאים אינם מתיימרים להציג אמת אובייקטיבית אלא להציג את התמונה הנרטיבית כפי שהיא עולה מהסיפורים.

המסר הדומיננטי שעלה מהסיפורים היה דיאלקטיקה, כלומר ניגודים באותו סיפור באופן שבו כבוד ואי-כבוד שוכנים זה לצד זה. המסר הדומיננטי שעלה מההגדרות היה אנושיות, כלומר ראייה הומנית שכוללת את ראיית האחר כאדם; הכרה בשונות בין בני אדם ובייחודיות של כל אדם; הקשבה; אמפתיה; היעדר שיפוטיות והכלת האחר.

כל הסיפורים שסופרו מתחברים לתפיסת כבוד האדם כ- Dignity – מתן כבוד לאדם בשל היותו אדם. לא נמצאו סיפורים שמחוברים לתפיסת הכבוד כ- Honor – מתן כבוד לאדם בשל מעמדו, או ל- Respect – מתן כבוד לאדם בשל פועלו. לא נמצאה שוֹנוּת בין ארבעת בעלי התפקידים ביחס למסרים שעלו מהסיפורים וביחס לתפיסת המושג, כלומר שלא ניתן היה לזהות מכנה משותף של מסר סיפורי או של תפיסה מושגית שמאפיינת בנפרד את כל אחת מארבע הקבוצות שרואיינו. כבוד האדם הוא לפיכך ערך-על שנמצא מעבר להגדרות תפקידיות או ארגוניות. 

הספר בין הזמנים, כפי ששמו מעיד בו, פורס רשת פרשנות בין זרמי עומק של מורשות ומסורות יהודיות לבין התמורות המתחוללות במציאות הישראלית המתהווה. לעתים רחוקות הופנתה תשומת הלב המחקרית לעדשות שדרכן ניתן להתבונן ביחסי גומלין אלה, על רובדיהם ההיסטוריים, על מורכבות הדיאלוג ביניהם ועל המתחים המובנים בהם.

פרקי הספר אכן נדרשים, כל אחד לטעמו ולשיטתו, לאמצעי מחקר שבעזרתם מתפענחות התופעות הנידונות בהם, ובראשם ההקשרים בין הטקס ובין הטקסט כמרכיבי־יסוד של העיון. במובן זה, יש בספר משום השבת עטרה ליושנה, שכן העיון בטקס ובטקסט כאבני השתייה של המחקר הסוציו־אנתרופולוגי הועם משהו בעשורים האחרונים. דווקא המִשלב בין הממד הטקסי לממד הטקסטואלי, שמקורו במקום המרכזי שהצימוד ביניהם תופס בתרבות היהודית לדורותיה, מאפשר ואף מעודד גישה רעננה ומחדשת, כפי שהספר מציע.

הקהילה היהודית באיראן נמנית עם התפוצות היהודיות העתיקות ביותר בעולם. ואולם, למרות ההיסטוריה הארוכה והרצופה של יהודים על אדמת איראן, שנמשכת עד ימינו אלה, מעטים הם המחקרים האקדמיים אודות היבטים ותקופות שונות בהיסטוריה ארוכת שנים זאת. הדבר נכון במיוחד אם אנו משווים את מספרם והיקפם של מחקרים ופרסומים בחקר תולדות יהודי איראן עם אלה העוסקים בתולדות הקהילות היהודיות דוברות ערבית-יהודית, ארמית חדשה ולדינו שהתקיימו במשך מאות שנים בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. ספרו החדש והמקיף של ד"ר ליאור שטרנפלד, שעניינו חקר ההיסטוריה, החברה והתרבות של יהודי איראן במאה העשרים, מהווה תרומה משמעותית ומרעננת לחקר האוכלוסייה היהודית באיראן בעת החדשה ...