חדש על המדף

ייבוש החולה היה אירוע מכונן ביחסה של מדינת ישראל הצעירה לטבע הסובב אותה והוא נעשה סמל ליכולתה של המדינה להשתלט על הטבע ולרתום אותו לצרכיה. בד בבד עם ייבוש החולה, שהחל בשנת 1951 והביא לחשיפה של כ-60,000 דונמים בעמק החולה, קודמה יוזמה של חוקרי טבע להותיר שמורת טבע קטנה. שמורת החולה הייתה שמורת הטבע הראשונה במדינת ישראל ועבור החברה להגנת הטבע היא הייתה דוגמה ומופת למאבק באידיאולוגיית 'כיבוש השממה'. ב-1992, בגלל נזקים אקולוגיים שנגרמו מייבוש החולה כגון הזרמת מזהמים לכנרת, הוצפו 1,000 דונמים והוקם אתר תיירות אקולוגי – 'אגמון החולה'.

בספר זה נעשה לראשונה שימוש במקורות ראשוניים מארכיוני כלל הגורמים המעורבים בנושא והצלבתם עם עיתונות התקופה, עם ספרות משנית ועם תמונות ומפות. מתודולוגיה זו מובילה לכמה תובנות חדשות.

הצפת האדמות המיובשות בראשית שנות התשעים הביאה למהפך בהערכת מיזם ייבוש החולה. ההצפה נתפסה כאות אזהרה מפני היהירות כלפי הטבע הטמונה באידיאולוגיית 'כיבוש השממה' וכתזכורת ללקח שיש ללמוד ממנה: התחשבות רבה יותר בסביבה הטבעית.

"כבר אז הבנו כי לא די בזעקה, יש למצוא צורה לזעקה, שאם לא

כן תישמע כטירוף, או חמור יותר – כזיוף". (אהרן אפלפלד)

במהלך המאה ה-20, בעיקר בעקבות השואה, הפך מעשה העדות למרכיב מרכזי בגיבושם של הזיכרון הקולקטיבי ושל האחריות המוסרית לזיכרון זה. ספר זה דן באותה הזעקה שהזכיר אפלפלד בציטוט לעיל. במרכזו דיון בטיבה של העדות הפואטית, השונה באופייה מעדויות אחרות. כפל פנים חבוי בעדות זו, המאפשר לה לבטא את רגע השבירה, ובה בעת להבנות את השפה השבורה ולתכּן באמצעותה מציאות חדשה. העדות הפואטית יכולה להכיל את מה שלא ייאמן ואת מה שאינו ניתן לייצוג, לגעת בחומר הרוטט של החוויה האסונית ולדבר אותו. הספר עוסק בסוגיות של ייצוג הטראומה בשפה הפואטית ובאסטרטגיות פואטיות שונות שמתוכן מבצבצים מבנים שונים של מגנונים נפשיים, ודן בהרחבה בטקסטים של שלושה יוצרים: אהרן אפלפלד, ק. צטניק ופרימו לוי. בכל אחד מהפרקים נבחן הסגנון הייחודי של הכותב וכן אסטרטגיות ההגנה הטקסטואליות-פואטיות שלו.

ב-25 במרץ 1942 יצא הטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ.

המטען היה 999 נערות ונשים צעירות, כולן יהודיות. זהו סיפורן.

הרכבת יצאה מהעיירה פופרד שבסלובקיה. הן היו בתחילת חייהן, לא נשואות וחדורות תחושת הרפתקנות וגאווה לאומית. הן עזבו את בית ההורים לבושות במיטב מחלצותיהן ונופפו לשלום בשמחה, בציפייה לבאות. הן היו להוטות להתייצב לעבודתן במפעל בשירות ממשלתן ששילמה 500 רייכסמארק (כ-200 דולר) תמורת כל אחת מהן, רק כדי שהנאצים ייקחו אותן כעובדות כפייה. 999 נשים צעירות יצאו לדרך, רק מעטות שרדו.

הנשים הללו, שנשלחו למוות בטוח, לא היו לוחמות מחתרת, לא מרגלות, ואף לא שבויות מלחמה. הן היו האוכלוסייה החלשה ביותר, משוללות כוח וערך לא רק כי היו יהודיות, אלא גם כי היו נשים.

עתה, במלאות 75 שנה לשחרור המחנה, בהסתמך על ראיונות מקיפים עם ניצולות ומידע היסטורי שנאסף באמצעות מסמכים, עדי ראייה וקרובי משפחה, הסופרת עטורת השבחים הת'ר דיון מאקאדם מגוללת לראשונה את סיפורן הנוגע ללב של 999 נשים אלו.

"הר הבית – המתחם הקדוש בירושלים" הוא שם ספרו החדש של הארכיאולוג פרופ' דן בהט (82). בהט שקד על הספר שנים ארוכות, והוא מפרט בו על כל מבנה בהר, כל סטייה בנתיב החומה, כל בור וכל שער חסום. הוא מהחוקרים המאמצים את גישת מסורת ישראל וסבורים שכיפת הסלע היא מקום קודש הקודשים.

תנועת נוער מעורבת – לכתחילה או בדיעבד? מהי הגישה הנכונה לבעלי נטיות הפוכות? המאבק הפמיניסטי – טוב או רע? כדאי להשתתף במסע לפולין? מותר לעלות להר הבית בימינו? להתגייס לצבא – או ללמוד תורה? מי אמר שהיהדות היא הנכונה? למה יש רע בעולם? בשביל מה צריך כל כך הרבה מצוות? יש בעיה לשמוע שירים לועזיים  או חילוניים? אני נמשך לתורת הסוד... מה דעת הרב? כיצד לבחור ישיבה או אולפנה?

שאלות בוערות אלו, ורבות כמותן, מעסיקות בימינו צעירים רבים, בעיקר בתקופת הנערות ושנות הבגרות הראשונות. במשך שנים ענה הרב חיים דרוקמן לשאלות רבות בענייני תורה והשקפה שהעמידו לפניו צעירים ותלמידים. הרב לא נרתע משאלות נוקבות וטעונות, כשם שלא נלאה מלענות על שאלות פשוטות ויומיומיות. את תשובותיו הקצרות אך היסודיות ענה מתוך היכרות קרובה ובלתי אמצעית עם צעירים ובני נוער ומתוך ידע רב ועומק תורני ומחשבתי. מתוך מאות השאלות שנשאל הרב במהלך השנים, מרכזת סדרת "ואשיבה" שאלות בוערות ואקטואליות במיוחד. בכרך הראשון מובאות תשובותיו של הרב בענייני צניעות ומשפחה, עַם וארץ. בכרך השני מובאות תשובותיו של הרב בענייני אמונה ועבודת ד', תורה ולימוד תורה.

מלחמת יום הכיפורים הייתה מן המלחמות הקשות שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה ועד ימינו. גם אם הסתיימה המלחמה כאשר כוחות צה”ל מאיימים על דמשק ובמרחק 100 ק”מ מקהיר, לא תחושת ניצחון היא שפיעמה בצה”ל ובחברה הישראלית.

לאחר כיובל שנים, ומנקודת מבט מרוחקת, ניתן להפריד בין התוצאות הצבאיות הישירות של אותה מלחמה לבין ההשלכות שהיו לה על המצב המדיני־אסטרטגי במזרח התיכון. מרחק הזמן מאפשר גם בחינה מחודשת של תוצאות המלחמה והשלכותיה החברתיות הן לגבי החברה הישראלית כולה והן לגבי הלוחם הבודד. כך למשל, נושא השבי או הלם קרב עולה במספר מאמרים בקובץ, לצד עיסוק בתנועת המחאה והשפעותיה.

בקובץ המאמרים מצאנו לנכון להתייחס גם למקומה ולתפקידה של התקשורת באותם ימים, לצד ניתוח קרבות מרכזיים ולקחיהם על ידי מספר מפקדים שנטלו בהם חלק. בספר זה נידון גם מקומם של חיל הרפואה, חיל האוויר וחיל הים במלחמה.

ז'אק דרידה אהב לצטט את אמירתו של היידגר שלפיה על קורות חייו של הפילוסוף להסתכם במשפט "נולד, חשב, מת". אבל בחיבור המוגש כאן לקוראי העברית הוא בחר להציג את סיפור חייו האישי כמקרה מבחן קיצוני אך מובהק לסוגיית היחס בין הסובייקט לשפה.

נקודת המוצא לטיעון הסבוך והמורכב שהוא מבקש לפתח היא הצהרתו האפורטית סמוך לפתיחה: "יש לי רק שפה אחת, והיא אינה שלי".  השפה הזאת היא הצרפתית, אבל ז'אק דרידה, אזרח צרפת כמעט כל חייו, אינו "פשוט" צרפתי. הוא יהודי במוצאו ובשייכותו האתנית (בן למשפחה ששורשיה בין השאר ספרדיים); הוא מוגרבי, כלומר צפון-אפריקאי, שנולד וגדל באלג'יריה; והוא צרפתי מכוח צו כרמייה משנת 1870 ומכוח תושבותו, השכלתו, דיבורו וכתיבתו בשפה הצרפתית.

יש מן הסתם אנשים שטוענים להיותם בעלי זהות טהורה, מקורית ואחידה, שמתיימרים לדעת בוודאות מה ומי שייך, ומי ומה זר – סובייקטים חד-לשוניים מכול וכול שתובעים בעלות מוחלטת על שפתם. דרידה, בכל פרקטיקת הדקונסטרוקציה שנקשרה בשמו, תמיד חלק על תפיסות כאלה ועמל לחשוף את סתירותיהן הפנימיות. מבחינתו החד-לשוניות תמיד תהיה "של האחר" – לו עצמו לא יוכלו להיות חלק ונחלה בה, ביחס אליה העצמי שלו תמיד יהיה אחר.