חדש על המדף

בספר חדש, מעמיק וקולח הכולל שימוש בחומר ארכיוני שראה אור רק לאחרונה, חושף יובל בלומברג את שהתרחש מאחורי הקלעים בעת רקימת ההסכמים, את המשא ומתן הגדוש מהמורות, את התככים הפוליטיים, את ההסתרות הקטנות והשקרים הגדולים, את החלומות, את האשליות – ואת ההתפכחות. 

מי כינה את הסכמי אוסלו "סוס טרויאני פלסטיני"? כיצד הניעה האיבה האישית בין פרס לרבין את תהליך אוסלו? מדוע הוסתר מפרס המבצע לשחרורו של נחשון וקסמן?כיצד ניסתה התקשורת לעצב את עמדת הציבור לגבי ההסכמים?
תשובות לשאלות אלו ולעוד רבות וחשובות מחכות לכם בחיבור היסטורי, מרתק וטרגי שמאיר מחדש את קווי השבר הפוליטיים, המדיניים והמוסריים שמעצבים את מדינת ישראל כבר שלושים שנה.
גם מי שתמכו בתהליך אוסלו וגם מי שראו בו אסון ימצאו בו דיון מפוכח על ההיתכנות לשלום, על המחיר ששילמנו, על הדרך להכרעת הטרור ועל עתיד החלום הציוני המשותף. לכל אלו נלווים גילויים מפתיעים ומטרידים על האירועים שימשיכו להשפיע עמוקות על חיינו עוד שנים רבות.

מקנה אברם (Peculium Abrae) הוא דקדוק דו־לשוני של השפה העברית שחיבר אברהם דבלמש (~1460, לצ'ה , 1523, פאדובה), יהודי איטלקי שהיה רופא, פילוסוף, מרצה באוניברסיטת פאדובה ומתרגם חיבורים פילוסופיים מעברית ללטינית, וקיים קשרים קרובים עם הומניסטים נוצרים. החיבור יצא לאור בוונציה בשנת 1523 בעברית ובלטינית, לאחר מותו של המחבר, בהוצאתו של ההבראיסט הידוע דניאל בומברג. חיבור זה בולט בהיקפו, במבנהו, במקוריותו ובשילוב של המסורת הדקדוקית העברית עם הפילוסופיה הביניימית. החיבור מיוחד בכך שהוא כולל פרק נפרד לתחביר, שאין לו מקבילה בדקדוקים עבריים קודמים. החיבור שזור מושגים מופשטים והגדרות ודיונים מעורפלים, שכוונתם אינה נהירה. דבלמש בכלל, ו"מקנה אברם" בפרט, עוררו ומעוררים עניין רב במחקר בארץ ובעולם, אך למרות הניסיונות, תורת הלשון שלו לא הייתה מובנת עד כה.

הספר מוכיח שחיבורו של דבלמש מהמאה השש־עשרה מושפע מהאסכולה המודיסטית, ענף בדקדוק הספקולטיבי (=העיוני) של המאות השלוש־עשרה והארבע־עשרה. דבלמש מושפע בעיקר מחיבורו של תומאס מארפורט, Grammatica speculativa. הספר מנתח ביסודיות את המונחים המרכזיים בחיבורו של דבלמש, בשני נוסחיו, העברי והלטיני. בעיקר זה עוסק בתחום התחביר, ובראש ובראשונה בהרכבה (compositio) ובשימוש (regimen). בעזרת הכתבים המודיסטיים הלטיניים, שנכתבו כמאתיים שנים קודם לכן, החיבור מנגיש לראשונה את תורתו של מדקדק עברי יוצא דופן לקורא המודרני, וחושף לקורא העברי את תורתו של איש הרנסנס, יהודי הקנאי ליהדותו, שלקח על עצמו את המשימה למזג את תובנותיהם של הלוגיקאים הנוצרים לתוך מסורת הדקדוק העברי.

"הענף הגדוע של הגרף פוטוצקי" הוא רומן היסטורי המספר את סיפורו של ולנטין פוטוצקי, הידוע בשם 'הגרף פוטוצקי', וגם בשם 'גר הצדק אברהם בן אברהם'. כבן למשפחת אצילים ידועה בפולין של המאה ה-18, הוא יוצא עם ידידו לפריז בשליחות סודית מטעם מלך פולין. כאשר השליחות מתארכת, היא מתבררת כמסע שהוא אל עצמו, זהותו ואמונתו. ולנטין יפה התואר, בעל עולם עשיר היה יוצא דופן על רקע תקופתו, נחשף אל העולם היהודי שפגש בדרך, ונקרע בין רצונו להישאר נאמן לדתו ומשפחתו לבין ליבו שדוחק בו למצוא את האמת. ברקע נמצאת אהבתו לנערה יהודייה שהוא כלל איננו מכיר, וסיפורה הקודר של יהדות פולין הסובלת מרדיפות ומפוגרומים בלתי פוסקים. זהו סיפור על חיפוש מתמיד, נאמנות ואהבה בלתי אפשרית שהופכת למציאות. ולנטין פוטוצקי הוא דמות היסטורית שפרטי חייה לוטים בערפל. אפרו טמון בקברו של הגאון מווילנה, וסיפור חייו שזור בסיפור חייהם של יהודי אירופה במאות ה-17 וה-18. הספר "הענף הגדוע של הגרף פוטוצקי" הוא ניסיון לשרטט את קווי חייו האפשריים, תוך שימוש בידע ובפרטים היסטוריים רבים, ובשזירת הדמיון ברווחים שביניהם.

בקיץ 1947 נחתה בארץ ישראל משלחת שמנתה 11 בני לאומים שונים, חברי ועדת אונסקו"פ. הוועדה נשלחה מטעם האו"ם לחקור את שאלת ארץ ישראל ולהגיש המלצות באשר לעתידה הפוליטי. חברי המשלחת שהו בארץ ישראל פחות מארבעים יום, אולם עבודתם שינתה את מהלך ההיסטוריה של העם היהודי ושל תושבי הארץ היהודים והערבים מקצה לקצה. לאחר חקירה מאומצת החליטו רוב חברי הוועדה לאמץ כמעט במלואן את התביעות הציוניות שהוצגו להם, והמליצו על סיום שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל ועל הקמתן של שתי מדינות ריבוניות ועצמאיות: מדינה יהודית, שתשתרע על רוב השטח שבין נהר הירדן לים התיכון, ומדינה ערבית. שתי המדינות והעיר ירושלים, שיועדה בתכנית להיות בשליטת האו"ם, תחוברנה במנגנון שישמר את אחדותן הכלכלית. המלצות אלה היו הבסיס לדיון שהתקיים במושב העצרת השנייה של האו"ם ולאחר שינויים קלים הן אומצו על ידי העצרת הכללית ב-29 בנובמבר 1947, והביאו מבחינות רבות להקמתה של מדינת ישראל.

ספר זה מציג לראשונה תיאור מקיף של פרשת ועדת אונסקו"פ, על מכלול ההיבטים הקשורים בה. המחבר מבקש להעריך כיצד עיצבה אונסקו"פ את מסקנותיה ומה היו התהליכים והמניעים שהביאו להמלצותיה הסופיות. הספר מתבסס על תיעוד ארכיוני רב ומגוון, שחלקו נחשף כאן לראשונה, ומגיע למסקנות מרתקות ומפתיעות.

מלחמות ישראל שזורות לבלי הפרד בביוגרפיה הפרטית שלו: הוא איבד את אביו במלחמת השחרור ב-1948, לחם במלחמת ששת הימים, נפצע (פעמיים) ככתב קול ישראל והטלוויזיה במלחמת ההתשה, הציל חיים במלחמת יום הכיפורים, דיווח מאירופה כשהטרור הפלסטיני השתולל בה וכתב על הר הגעש האנושי שהתפרץ בלילה שבו החלה האינתיפאדה הראשונה.

בתחילת מלחמת לבנון הראשונה הוא נכנס על טנק של צה"ל לביירות, ובסופה דיווח על הטבח שהיה עד לו במחנות הפליטים הפלסטיניים שבדרום העיר. אחר כך שהה במוצבים המופגזים, יצא לפשיטות  והזיע יחד עם לוחמי צה"ל בעת שנסעו בנתיבי מטעני הנפץ ברצועת הביטחון שבדרום לבנון. ב-2006, במלחמת לבנון השנייה, הצטרף למבצע מוטס בעומק השטח שבשליטת חיזבאללה

כרך זה מבקש לשרטט את דמותה של היהדות הארץ ישראלית שאינה אשכנזית במאה התשע-עשרה, היא המאה האחרונה לשלטון העות'מאנים בארץ ישראל, ובראשית ימי המנדט הבריטי, ולהנכיחה בציבוריות הישראלית בת-זמננו ובתודעה ההיסטורית והחברתית.
מציאות יהודים מארצות אסלאם שונות בארץ קדמה לעליות לארץ ישראל שלפני ייסוד מדינת ישראל ולמפעל העליות הגדול שהתקיים בשנותיה הראשונות. מאז הגירושים מחצי האי האיברי השתייכו מרבית העולים לארץ לקבוצת היהודים צאצאי מגורשי ספרד דוברי הלאדינו, שאנשיה הגיעו והוסיפו להגיע כל העת ממערב אנטוליה ומן הבלקן, והיא שהייתה הקבוצה הדומיננטית בארץ. מאז שנות השלושים של המאה התשע-עשרה הגיעו לצד עולים ממזרח אירופה גם יהודים מארצות האסלאם האחרות: תחילה יהודים מצפון אפריקה, ומאמצע המאה גם יהודים מהמחוזות העות'מאניים של דמשק, חלב ואורפה, כמו גם יהודים בבלים מבגדד ומהפזורה הבגדדית במזרח הרחוק. משנות השבעים והשמונים הגיעו יהודים מתימן, מן הקווקז ומן המרחב האיראני – פרס, בוכרה ואפגניסטן. ברוב הזמן הייתה לכל אותם יהודים קהילת אם אחת – זו הספרדית ("הכוללות הספרדית"), שראשיה ועסקניה באו מקרב דוברי הספרדית היהודית (לאדינו), ושפה זו הוסיפה להיות דומיננטה לשונית.
לכאורה קיימת סתירה בהכללתה של הקהילה שחיה בארץ ישראל ובעיר הקודש בין הקהילות היהודיות האחרות במזרח, שכמהו לארץ ישראל ולירושלים. אולם למרות זאת אי אפשר שלא לראות ביישוב הישן בארץ ישראל עוד קהילה יהודית במזרח העות'מאני, גם אם הדבר מחייב הכרה והתמודדות עם הייחודיות שבכמיהתו אל תוך עצמו ולא אל מחוז חפץ חיצוני. כרך זה עושה אפוא צדק עם היישוב הישן הספרדי והקהילות היהודיות שהצטרפו אליו מארצות הדוברות ערבית ופרסית.
פרקי הספר, מהמוזיקה עד הקולינריה, מבתי הכנסת עד הדמוגרפיה, מחיבת ציון שלפני הציונות ועד הציונות, מהלשונות עד הספרויות, ממעגל החיים ועד מעגל השנה – כל אלה, מלווים בתצלומים ובדימויים חזותיים לא מוכרים שאותרו במיוחד לכרך זה, פורשים בפני הקוראים את מניפת ההוויה של היישוב הישן הספרדי בארץ ישראל, כחלק מסדרת קהילות ישראל במזרח.
 

משפט נפלא זה שאמר רבי עקיבא על רחל אשתו, הוא היסוד לספר זה. לצד חכמינו זכרם לברכה – חכמי המשנה והתלמוד – ניצבו אמהות, נשים ובנות שזכו לחיות את חייהן במחיצתם. סיפוריהן מוטמעים בתוך ים התלמוד הרחב, לכל אחת סיפור משלה, מכל אחת ניתן ללמוד אהבת תורה ויראת שמיים, הנהגות ייחודיות ומידות טובות. ייחודיותו של ספר זה מתבטאת באיסוף הסיפורים הללו ובהבאתם בצורה מאירת עיניים לבתי ישראל באשר הם.

על עובדי כפייה ועל מחנות לעבודת כפייה בשטח הרייך ובשטחים הכבושים בידי גרמניה הנאצית, שבהם עבדו מיליוני אסירים מלאומים שונים, נכתבו מחקרים רבים. מדובר בסוגיה שהמחקר על אודותיה נמשך ושמעסיקה לא מעט אנשי מחקר. אולם, למעט מחקרם של כריסטופר בראונינג ופליציה קראי, טרם נכתב מחקר מקיף על שאר מחנות העבודה במחוז רדום. מטרתו של הספר להשלים את המחקר על 14 מחנות לעבודת כפייה שהוקמו עבור יהודים במחוז זה. הספר מבוסס ברובו על עדויותיהם של ניצולים ועוסק בחייהם של עשרות אלפי עבדים יהודים במחצית השנייה של מלחמת העולם השנייה בפולין.