חדש על המדף

בואו לפגוש את השפה העברית כפי שמעולם לא הכרתם אותה: גברת הרפתקנית שאספה אוצרות ברחבי העולם, נערת גומי המסוגלת להתמתח לשלל כיוונים לא תקניים ומפתיעים. מוציאה לשון: הפתעות מהמגירה הסודית של העברית הוא מבחר של רשימות קצרות, מלאות הומור ושובות לב על הדרכים שבהן מילים נוצרות ומדלגות בין שפות, על יחסי האהבה-שנאה שלנו עם השפה התקנית ועל שגיאות מצחיקות שמחוללות שינויים בלשון.

בילוש אחר מקורות מילים מעלה לעיתים גילויים בלתי צפויים. האם ידעתם למשל שהמילה "אחוז" מקורה בתנ"ך, וכי המילה "חרסינה" מרמזת על מולדתו של החומר השביר הזה – חיבור של המילים "חֶרֶס" ו"סין"? יש מילים שנוצרו בעקבות טכנולוגיה חדשה או מוצר חדש; כך זכינו ב"מקלדת", ב"גוזייה" וב"להקליק". יש מילים שנוצרו בעקבות אירועים, כגון הפועל "לאתרג", המציין יחס עדין ומגונן של התקשורת לפוליטיקאי, ויש מילים שהגיעו אלינו משפות אחרות – כמו "תאריך" שמקורה בערבית או "סוכר" שמקורה בסנסקריט. המסע בעקבות המילים האלה שופע גילויים מפתיעים, מצחיקים ומחכימים עלינו ועל השפה שבפינו.

האם אפשר ללמד ילד להיות אדיב וטוב לעצמו ולאחרים? ולמה זה חשוב כל כך לאושרו ולהצלחתו בעתיד? שאלות חיוניות אלה מקבלות דחיפוּת חדשה ככל שהתרבות שלנו הולכת והופכת לשוחקת, מפולגת ומושפעת יותר ויותר מהמהפכה הדיגיטלית ומ"רעש" הרשתות החברתיות.

כולנו רוצים שהילדים שלנו יהיו אדיבים וטובים, ואם לא – ד"ר תומס ליקונה, פסיכולוג התפתחותי בעל שם עולמי – טוען שכדאי לנו לרצות זאת. מחקרים רבים מראים שהיכולת הזו של "טוֹבוּת" חוזרת אל האדם בשלל דרכים במהלך חייו, משפיעה באופן מכריע על עתידו והופכת אותו לשמח יותר, מסופק ובעל סיכויים רבים יותר לגדל משפחה מאושרת, חזקה ויציבה.
אך מה עושים כשאנו עדים להתנהגות לא טובה של ילדינו? ד"ר ליקונה חולק בספר את הכלים החיוניים להורים בכדי לטפח אחווה, לכידות ושיתוף פעולה בבית. חשוב להבין שטוב לב לא עומד בפני עצמו, הוא זקוק לתמיכה של מעלות חיוניות אחרות כמו אומץ, שליטה עצמית, כבוד והכרת תודה.
עם דוגמאות קונקרטיות שנלקחו ממשפחות רבות שד"ר ליקונה עבד איתן לאורך השנים, וטיפים פשוטים וברורים שתוכלו לפעול לפיהם, מוצלחים יעזור לכם לתת ולקבל כבוד בחוג המשפחה, לקיים שיחות משפחתיות לפתרון בעיות שוטפות, להתמודד עם בעיות משמעת, לבנות אופי, ולשפר את הדינמיקה של מערכות היחסים של ילדיכם בתוך המשפחה, עם חבריהם ועם העולם המחכה להם בחוץ בדרך להפוך את ילדיכם לבני אדם טובים, מלאי ביטחון עצמי וסיפוק.

זהו קובץ מחקרים בספרות עברית, המוקדש לפרופ' אבידב ליפסקר - חוקר פרוזה עברית קדומה וחדשה והיסטוריוגרף של הספרות העברית.

בספר מאמרים רבים, מאת בכירי החוקרים בספרות עברית בארץ ובעולם, ובהם: פרנץ קפקא כסופר יהודי מודרני, סיפורי עם יהודיים ממזרח אירופה במאות ה-18 וה-19, ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית והיידית החדשה, ארון הספרים של האישה באשכנז במאות ה-16 וה-17 ומה היו ספריה של המשכילה במאה ה-19, ספרים כסמלי הצחוק ביצירת עגנון, הכתיבה הרבנית בפיוטי מרוקו, שפה, מחסום ואהבה אצל אלי עמיר, טקסט וקהילה בשירתו של יהודה עמיחי, מה בין גנסין לקריאה בתלמוד, היצירות הספרותיות היהודיות מכתבי היד של ימה"ב עד לראשית הדפוס, מאפייני הכתיבה בעולם הדתי, זיקתו של הסופר העברי למולדת ועוד.

כיצד יכול הוגה להביע דעות קיצוניות כשהוא בסביבה דתית?האם ניתן לנסח חוויה דתית במילים? האם יכול הוגה לפנות בדבריו לקהילות שונות? התשובה לשאלות אלה היא הכתיבה הרב ממדית. לא בכל התקופות היה ההוגה הדתי מודע ליכולת שבכתיבה, לעוצמה שברב ממדיות. ספר זה עוסק בהגות היהודית במאה השתים עשרה. הספר עוקב אחר התהליך של התגבשות הכתיבה הרב ממדית החל מהשימוש בטכניקות של הצנעה בכתביהם של ר' שלמה אבן גבירול ור' יהודה הלוי וכלה בתודעה של כתיבה. השלב הבשל של תודעת הכתיבה החל להופיע בפרשנותו של ר' אברהם אבן עזרא לספרי המקרא והגיע לשלמות בהגותו של הרמב"ם. ספר זה מציג תחנות בתהליך הכתיבה, ומעמיד את הקורא בפני הדרמה המתחוללת בדעתו של הגאון והמנהיג כשהוא מחבר את יצירותיו הפילוסופיות והתאולוגיות.

מה תפקידן של מטפורות בשפה הפסיכואנליטית? מה הזיקה בין השימוש במטפורות לבין סוגיית האמת בפסיכואנליזה? האם  מטפורות מוליכות שולל, כשם שסבר אפלטון? האמנם לקסיקון המונחים הפסיכואנליטי מורכב ממטפורות חולפות ומתחלפות, ברוח השקפתו של ניטשה? ואם כן,  איזו יציבות ניתן לקוות שהידע בפסיכואנליזה יוכל להציע בעולמנו המשתנה?

ספרה של תאיר כספי עוסק בשאלות אלה באמצעות עיון במושגים מרכזיים בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן. המחברת מתחקה אחר אופני השימוש במטפורות הייחודיות ללשונם של הוגים אלה, תוך כדי כך שהיא  בוחנת  את הקשר בין שפתם לבין הפרדיגמה הפילוסופית שבה הם אוחזים ואת קשריה של זו לעמדתם הטיפולית. בניגוד להשקפתו של פרויד, המחברת מראה שמטפורות אינן פיגום שניתן להשליכו. המחברת טוענת שמאחר שהפסיכואנליזה עוסקת בהבנת תהליכים נפשיים מופשטים, לא-מודעים וטרום-מילוליים, היא נזקקת לשימוש גדוש במטפורות כדרך לחשוב ולהמחיש באופן חוויתי את מרחבי הנפש.

הספר מלווה בניתוח תיאורי מקרים מעבודתם של קליין, ויניקוט ואוגדן המדגימים את השימוש הייחודי של הוגים אלה במטפוריות בעבודתם הקלינית.

מהו מיינדפולנס? כיצד מתרגלים אותו? כיצד התרגול מיושם בחינוך? מה מספר המדע על אודותיו וכיצד קשורות השפעות התרגול לחינוך? הספר חושף את הפוטנציאל הגדול הטמון בתרגול זה ובתרגולי התבוננות בכלל, ואגב כך דן גם בביקורות על המהפכה השקטה. תוך הצגת נקודות מבט מגוונות ביחס לתרגולי התבוננות, הספר פותח דיון מעמיק בשאלות באשר לחינוך בהווה ובעתיד ומציע תיאוריות חינוכיות חדשניות המבהירות את מקומם של התרגולים הללו בחינוך באלף השלישי.

החינוך העברי בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היה בין הגורמים המרכזיים לקידום המטרות הציוניות. כבר מראשיתו פעלו חלוציו (המורים העבריים) לעיצוב דמותו של דור הבנים. מיתוסים לאומיים היו בין דרכי ההבניה של תודעתו האידיאולוגית והערכית של דור הבנים, בבחינת אמצעי לסגל לו השקפה ותפיסת עולם על פי האידיאות המרכזיות של הציונות. על פי תפיסה זו, תקופת בית ראשון ושני הובנו כמיתוסים מכוננים ותבניות עומק של תודעה היסטורית; הודגשו מיתוסים של גבורה והקרבה ומאבקים למען חירות לאומית; מיתוסים היסטוריוסופיים התוו "מעגל היסטורי" דטרמיניסטי; צויר מיתוס של דמות אנושית חדשה, דיוקן רצוי של דור הבנים הארצישראלי – "היהודי החדש" או "העברי החדש", והואדר מיתוס ה"מולדת" ו"זכותנו ההיסטורית על הארץ". מיתוסים אלה מתאפיינים ברטוריקה ריגושית, עשירה במבעים פיגורטיביים, עשירה במושגים ואופני מבע הטיפוסיים לשיח האידיאולוגי-ציוני, רטוריקה המתאפיינת בלשון מלאת פאתוס המשרתת את תוכנם וייעודם.

ספרו של דוד שחר, מיתוס וחינוך, עומד על המיתוסים הלאומיים שעיצבו את עולם הערכים של דור הבנים בראשיתו של החינוך העברי בארץ ישראל, והם עתידים להשתרש בתרבות העברית בארץ ישראל בהמשך הדרך ולהפוך במידה רבה לחלק חשוב של תרבות לאומית זו. מנקודת מבט מחקרית הספר נותן מענה לשאלה מהם התכנים והמנגנונים היוצרים תודעה היסטורית לאומית וזהות לאומית בראשיתה של חברה לאומית מתהווה – הוא מהווה נדבך חשוב בבחינת דפוסי הזיכרון הקולקטיבי ובבחינת השימוש בייצוגי העבר בתהליך בניית האומה העברית בארץ ישראל.