חדש על המדף

‫ קול התור הוא ספר ראשון מסוגו העוסק בהגות ציונית מסורתית-ספרדית, חדשה וישנה. הספר מבקש להמשיג ולהוכיח את תפיסת העולם הציונית הייחודית שעומדת בבסיסו של ציבור לאומי-מסורתי ולקשור אותה אל מסורת ארוכת שנים של הגות, הנהגה וסדר יום. הוא עושה זאת באמצעות עשרים וחמש דמויות שפעלו במאתיים השנים האחרונות, ודרכן הוא בוחן את ישראל של ההווה ושל העתיד.

"אמת פשוטה וגדולה הייתה בדברים שאמר לנו, פקחות וחוכמת חיים. מפרשת השבוע יצאו הדברים, אך תמיד הם נגעו בחיינו, היו רלוונטיים ומאירים כתורת חיים, וכיסוי פנימי מלא היה בם. לעיתים דומה היה כי כלל לא אל הציבור הוא פונה ולא אל אחרים הוא דובר כי אם אל עצמו. באמונה עמוקה נאמרו השיחות ומתוך כנות, והן נפלו באהבה על אוזניים כרויות ועל לבבות צמאים, ועוררו אמון ואמונה" (מתוך הקדמת העורך)

...שאלתי אותו, "מה אתה רוצה שידעו עליך בבית הספר?"
"אני רוצה שידעו שאני ילד טוב," הוא ענה.
תשובה ששמעתי כל כך הרבה פעמים וגם הפעם היא גרמה לי להזיל דמעה.

• איך מתמודדים עם מצבים מאתגרים בבית הספר ובבית?
• איך מייצרים חוויית ביטחון לילד ולמבוגר?
• איך בונים יחסי אמון בין עובדי הוראה, ילדים והוריהם?
• איך הופכים למחנך משמעותי?


קולות פעמונים הוא ספר המתובל בתיאורי מקרה ומכיל בתוכו עשרות כלים מעשיים להתמודדות עם אתגרים חינוכיים. ספר סוחף, מעניין, פרקטי, מעשיר ומטלטל כאחד. המחבר מצליח לגעת בנושאים חשובים ובוערים בתחום החינוך, וכל זאת באמצעות מודל המאפשר הסתכלות אחרת על מערכות יחסים בכיתה, בבית הספר ובמשפחה.
הספר מתאים למחנכים, להורים, למדריכים, למנהלים ולכל מי שחינוך זורם בעורקיו
 

ויסות עצמי הוא תהליך אקטיבי שבמהלכו האדם מנהל את עצמו – קובע מטרות, מיישם אסטרטגיות להשגתן ומבצֵע תהליכים של פיקוח והערכה. הוויסות העצמי נמצא כיום בחזית המחקר והעשייה החינוכית בעולם. מחקרים רבים מתארים את חשיבותם של תהליכי ויסות עצמי להתפתחות הקוגניטיבית, הרגשית והחברתית של ילדים ומבוגרים ולשיפור איכות חייהם. במערכת החינוך הוא מאפשר להעמיד את הלומדים ואת אנשי הצוות במרכז העשייה, להגביר את האוטונומיה שלהם ולחזק את יכולתם לפעול תוך כדי ביטוי מלא של אישיותם.

מטרתו של ספר זה היא להציע דרכים לקידום הוויסות העצמי בבתי הספר ובגני הילדים. מתוארת בו פדגוגיה המבוססת על ראייה רב-ממדית, על חיזוק המעורבות והמוטיבציה ועל קידום תהליכים שיתופיים ואקלים חברתי. הספר מיועד למורות ומורים בחינוך הרגיל ובחינוך המיוחד, לגננות, ליועצות חינוכיות, למדריכות, למנהלות ומנהלים ולמורי מורים. הוא מבוסס על פעילות חינוכית של הכותבת ושותפיה במשך עשרים שנה, ומתוארות בו תוכניות התערבות רבות שנערכו במִגוון מסגרות חינוכיות בחברה היהודית ובחברה הערבית.

זהו ספר ראשון בישראל המקיף את נושא הוויסות העצמי על כל היבטיו. הוא נכתב מתוך אמונה עמוקה שקידום תהליכים של ויסות עצמי יכול לגרום לשינוי מהותי במערכת החינוך.

חיבור זה, פורס לפני הקורא בבהירות ובשיטתיות את מקורות היניקה של תנועת דגל ירושלים, את האידאולוגיה שלה, את שאיפותיה המעשיות ושלבי התפתחותה. הספר מפריך את הדעה הרווחת, כביכול היתה זו אפיזודה שלא השאירה כל רושם.

כבר שנים רבות, בשעה שאומרים לי ׳יהיה טוב׳, אני עונה: ׳מה פתאום יהיה טוב? עכשיו טוב, ובעתיד אם ירצה ה' יהיה טוב יותר׳. אני מרגיש שהכוח להתמודד עם שעות מצוקה נמצא דווקא בהווה. קשה לומר למי שמיואש וסובל ייסורים – ייסורי הגוף, ייסורי הנפש או אף שניהם יחד – שהעתיד יהיה טוב יותר. הוא לא יהיה קשוב כל כך לעידוד זה".  ביומן המחלה שכתב, הרב זאב קרוב ז"ל שיתף את עולמו הפנימי, מחשבותיו, רצונותיו ותפילותיו. זהו איננו ספר עצות אלא ספר החושף את חוויותיו של המחבר. כמי שחווה בחייו לא פעם אירועים מורכבים, מספר לנו הרב קרוב על התמודדותו האישית עם מחלה ממושכת – "למה זה קרה דווקא לי?", "מה ה׳ רוצה ממני?" – ומשלב סיפורים נוספים מחייו. רבים המתמודדים עם קשיים ואתגרים יוכלו למצוא בו תשובות לשאלות אמוניות ודברי נחמה.

ישנה אימרה עממית הטוענת כי "היום השני של המהפיכה קשה יותר מהמהפיכה". לא קל להיות מהפכן, אבל קשה יותר לשמר את המהפיכה. היום שלמחרת המהפיכה לא פחות חשוב מיום המהפיכה. כי הוא זה הקובע אם המהפיכה תהיה אפיזודה חולפת, או ראשיתה של דרך חדשה, שיש לה המשך לדורות. הקמת הרבנות הצבאית בידי הרב שלמה גורן זצ"ל, היתה מהפיכה של ממש. יורשו, הרב מרדכי פירון זצ"ל, הרב הראשי השני של צה"ל, היה צריך לעשות דבר לא פחות קשה: לשמר את אותה מהפיכה, לדאוג ליום השני שלה. לדאוג לכך שהמהפיכה שקבע הרב גורן לא תהיה אפיזודה חולפת, אלא מהלך לדורות. ספר זה בא להאיר ולו במקצת את דמותו ופועלו של אלוף הרב  מרדכי פירון זצ"ל, אדם אשר קורות חייו מייצגות את דור השואה והתקומה של העם היהודי בתקופת שיבת ציון של ימינו. מי ששירת ברבנות הצבאית עם היווסדה, העפיל בתוכה עד לתפקיד הרב הצבאי הראשי, תפקיד שבו כיהן בימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים רוויית הדמים והחללים, ובהמשך כיהן כרב הראשי של ציריך, שם אהב  להתווכח ולהתעמת עם נציגי העולם הנוצרי, בהם כמרים וקרדינלים, שלהם הוכיח שלא רק את היהדות, אפילו את הנצרות, הוא מכיר טוב מהם.

מלחמת יום הכיפורים לא היתה מחדל נקודתי ותחום בזמן, אלא פרי תהליכים שיסודם במנטליויות השונות של הצדדים לסכסוך. התהליכים האלה נמשכו שנים מאז מלחמת ששת הימים, ובמרכזם עמד חוסר ההבנה הישראלי את השינויים שעברו היריבים לצד תנאי הזירה החדשים. המלחמה לא היתה מלחמת ברירה. היא לא היתה נצחונו הגדול ביותר של צה"ל, רחוק מזה. היא גם לא היתה הטראומה הלאומית האולטימטיבית. היא היתה מלחמה אמיתית, על כל השכול, הצער, הסבל והמשקעים הכרוכים במלחמה ונמשכים אחריה, וגם עם כל הגבורה, הדבקות במטרה, הנחישות, ההתנדבות והסולידריות שעולים על פני השטח בזמן מלחמה. מעל לכול, היא לא היתה עוד חוליה בשרשרת המלחמות שפקדו את ישראל, אלא מלחמה שהביאה להסכם שלום ראשון בין ישראל ובין מדינה ערבית, הסכם שלא היה אפשר להעלותו על הדעת לפניה, גם לא באקטיביזם רטרואקטיבי שמתיימר לדעת "מה היה קורה אילו".