חדש על המדף

בלילה הראשון של ראש השנה שקע חיים-יוסף בשינה על הדרגש בצריף באושוויץ וחלם. בחלומו ראה את אביו, הרב אלימלך, עומד מעליו ומנחם אותו על מצבו באומרו: "בני אהובי, אל תירא ואל תחת… פשוט רוץ, לך מהר". הוא נשק לו על מצחו, ונעלם. (מתוך הספר)
רוּץ, בְּנִי, רוּץ, הוא סיפורו של הרב חיים יוסף פישמאן (2015-1922), שמאורעות חייו שלובים במאורעותיו של עם ישראל במאה העשרים. הרב פישמאן ספג את ההווי היהודי-חסידי בכפר קטן בהונגריה, והיה תלמידם של דמויות בולטות בחסידות הונגריה, ואביו שימש כגבאי באחת החצרות המיוחדות שבה, חסידות קֶרֶסְטִיר.
עם עליית הכורת הנאצי על אירופה ומימוש "הפתרון הסופי", נשלח חיים-יוסף לאושוויץ-בירקנאו יחד עם רבים מיהודי הונגריה, שם איבד את הוריו וכמה מאחיו ואחיותיו. בתוככי מחנות התופת נגלתה אליו דמותו של אביו, תוך שהוא מבקש ממנו לא להפסיק לרוץ – להתגבר על המכות והמפלות ולעסוק בקימומה של היהדות שלאחר השואה. לאחר הימים האפלים, היגר עם שרה בריינדל אהבת נעוריו לארצות הברית, ושם הקדיש את מלוא מרצו להפחת רוח חיים בחייו ובחיי היהדות הפצועה שלאחר השואה. זאת עשה תוך שהוא מלווה מרחוק ומקרוב את המדינה היהודית החדשה בצמתים השונים של גדילתה.
רוּץ, בְּנִי, רוּץ הוא סיפור מעורר השראה על יהודי מיוחד ואב יקר. הוא מסופר בקולה של בת אוהבת ומתגעגעת, שהכתיבה הייתה עבורה אפשרות לשוב ולפגוש בעולם שהיה ובמאורעות שחלפו ולקבל מהם שיעור על נחישות, תקווה ומסירות.

בספר מרתק ומעורר מחשבה זה, רוח היהדות, מתבונן הפילוסוף וההומניסט הצרפתי ברנאר־אנרי לוי ב"מצב היהודי" וב"מצב הישראלי" ותורם את קולו המקורי והחריף לדיון בסוגיות שעל סדר היום: מקורות האנטישמיות, ייחודיות השואה, האנטי־ציונות, טיבה של הדמוקרטיה הישראלית, הסכסוך הישראלי־פלשתיני וקיומה של החברה החרדית בישראל.

לוי מעורב בכל מה שנוגע לישראל וליהדות, אך כאינטלקטואל צרפתי, הוא שומר על מרחק ביקורתי מהן ומאתגר את המוסכמות הפוליטיות ואת דרכי השיח השגורות. לצד ניתוח מעמיק של היחס העכשווי ליהדות, ושל הזיקות המורכבות בינה ובין תרבות אירופה הכללית, הוא עוסק במה שהוא רואה כתרומה המרכזית של היהדות לאנושות, הלוא היא הפרשנות, ולצדה – החשיבה המצפונית. 

המזימה הנאצית להשמיד את יהדות אירופה לא התמקדה רק בהיבט הפיזי, אלא גם בהיבט הרוחני.  הפיכת היהודי ל"תת-אדם" הייתה שלב חיוני בדרך לתאי הגזים - הן לצורך שבירת התנגדותם של הקורבנות, והן כדי לשכנע את הרוצחים בצדקת מעשיהם.

היהודים מצידם נלחמו בכל הדרכים על זהותם הדתית, הלאומית והאנושית.  העמידה הרוחנית הקדימה בשנים רבות את ההתקוממות החמושה והייתה רחבה ממנה.  היא התנהלה מאז עליית הנאצים לשלטון ועד כניעתה של גרמניה, בכל מקום אליו הגיעו משטר זה ובעלות בריתו.  עמידה זו הקיפה את כל שכבות הציבור היהודי ונגעה בכל תחומי החיים: חינוך, נוער, תיעוד, תרבות, דת, אמנות, הומור וספרות.

רוח בסערה מביא מאות אופני ביטוי לעמידה הרוחנית, לעומקה ולגיוונה בקהילות היהודיות תחת הכיבוש הנאצי.  במרכז הספר עומדים מסמכים ומקורות ויזואליים שנכתבו וצוירו בתקופת השואה ונאספו בארכיונים בישראל ובאירופה, ורבים מהם מתפרסמים בו לראשונה.  רוח בסערה הוא תעודה אנושית מטלטלת ומרגשת, המהווה גם כלי עזר למחקרים ומקור לטקסטים לצורכי לימוד והנצחה.

בספר זה מאוגדים מאמרים פרי עטו של הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל לציבור שוחרי התורה והדעת. בכתבים אלה מתייצב הרב בצומת המסורת והמודרנה ומעמיק חקר בסוגיות שלידתן באותו מפגש. כאשר הזהות היהודית ומורשתה נפגשות עם התרבות הסובבת, עולות בדרך הטבע שאלות העשויות לדרוש מענה. חלקן מעוררות מבוכה קיומית, והמתמודד עמן זקוק להארה הנוגעת לשורשי אמונת האדם. אחרות תובעות גיבוש עמדה רעיונית או מדיניות חברתית מושכלת. בשני המקרים המענה נדרש. בעבור יהודי המודע להתמודדויות ולמבוכות המשפיעות עליו ומעצבות אותו, ירצה או לא, ההתעלמות והחזרה לסדר יום מיושן אינן בגדר אפשרות.

הרב ליכטנשטיין ניגש תחילה לתיאור המבוכות האלו מתוך ידענות מופלגת ומתוך יכולת ניתוח עדינה ומדויקת. בשלב שני ומעבר לתיאור המצע הרעיוני הנתון, אנו מוצאים כאן התמודדות וסלילת הדרך. גישת הרב היא ישרה, ועל כן היא מורכבת. אין כאן עיגול פינות. הוא אינו מתפתה לנוחות שבחדגוניות אידיאולוגית המביאה אחרים להתכחש לזכויות היריב, וגם אין סיכוי שהכמיהה לנורמליות, בתפיסתה הרווחת, תקהה את מבטו החודר. הרב נטוע בדל"ת אמות של הלכה ולן בעומקה, ודווקא משם עיניו משוטטות באופקים רחבים ורחוקים.

חוויית הקורא עשויה להשתנות ממסה למסה ומאדם לאדם. לעיל דיברנו על מציאת
המענה וסלילת הדרך, ואלו יעניקו מן הסתם תחושת רגיעה ובהירות. אך ייתכן שמורכבות המבט תשרה אי־נוחות, ודווקא תזרע מבוכה. לעיתים התועלת וגם ההנאה מכתבי הרב מותנות בנכונות לצאת מהשגרה המחשבתית. הרווח הוא הסיכוי לחיים אמיתיים יותר, מבחינה יהודית ואנושית כאחת.

מלחמת יום הכיפורים לא היתה מחדל נקודתי ותחום בזמן, אלא פרי תהליכים שיסודם במנטליויות השונות של הצדדים לסכסוך. התהליכים האלה נמשכו שנים מאז מלחמת ששת הימים, ובמרכזם עמד חוסר ההבנה הישראלי את השינויים שעברו היריבים לצד תנאי הזירה החדשים. המלחמה לא היתה מלחמת ברירה. היא לא היתה נצחונו הגדול ביותר של צה"ל, רחוק מזה. היא גם לא היתה הטראומה הלאומית האולטימטיבית. היא היתה מלחמה אמיתית, על כל השכול, הצער, הסבל והמשקעים הכרוכים במלחמה ונמשכים אחריה, וגם עם כל הגבורה, הדבקות במטרה, הנחישות, ההתנדבות והסולידריות שעולים על פני השטח בזמן מלחמה. מעל לכול, היא לא היתה עוד חוליה בשרשרת המלחמות שפקדו את ישראל, אלא מלחמה שהביאה להסכם שלום ראשון בין ישראל ובין מדינה ערבית, הסכם שלא היה אפשר להעלותו על הדעת לפניה, גם לא באקטיביזם רטרואקטיבי שמתיימר לדעת "מה היה קורה אילו".

ישנה אימרה עממית הטוענת כי "היום השני של המהפיכה קשה יותר מהמהפיכה". לא קל להיות מהפכן, אבל קשה יותר לשמר את המהפיכה. היום שלמחרת המהפיכה לא פחות חשוב מיום המהפיכה. כי הוא זה הקובע אם המהפיכה תהיה אפיזודה חולפת, או ראשיתה של דרך חדשה, שיש לה המשך לדורות. הקמת הרבנות הצבאית בידי הרב שלמה גורן זצ"ל, היתה מהפיכה של ממש. יורשו, הרב מרדכי פירון זצ"ל, הרב הראשי השני של צה"ל, היה צריך לעשות דבר לא פחות קשה: לשמר את אותה מהפיכה, לדאוג ליום השני שלה. לדאוג לכך שהמהפיכה שקבע הרב גורן לא תהיה אפיזודה חולפת, אלא מהלך לדורות. ספר זה בא להאיר ולו במקצת את דמותו ופועלו של אלוף הרב  מרדכי פירון זצ"ל, אדם אשר קורות חייו מייצגות את דור השואה והתקומה של העם היהודי בתקופת שיבת ציון של ימינו. מי ששירת ברבנות הצבאית עם היווסדה, העפיל בתוכה עד לתפקיד הרב הצבאי הראשי, תפקיד שבו כיהן בימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים רוויית הדמים והחללים, ובהמשך כיהן כרב הראשי של ציריך, שם אהב  להתווכח ולהתעמת עם נציגי העולם הנוצרי, בהם כמרים וקרדינלים, שלהם הוכיח שלא רק את היהדות, אפילו את הנצרות, הוא מכיר טוב מהם.

כבר שנים רבות, בשעה שאומרים לי ׳יהיה טוב׳, אני עונה: ׳מה פתאום יהיה טוב? עכשיו טוב, ובעתיד אם ירצה ה' יהיה טוב יותר׳. אני מרגיש שהכוח להתמודד עם שעות מצוקה נמצא דווקא בהווה. קשה לומר למי שמיואש וסובל ייסורים – ייסורי הגוף, ייסורי הנפש או אף שניהם יחד – שהעתיד יהיה טוב יותר. הוא לא יהיה קשוב כל כך לעידוד זה".  ביומן המחלה שכתב, הרב זאב קרוב ז"ל שיתף את עולמו הפנימי, מחשבותיו, רצונותיו ותפילותיו. זהו איננו ספר עצות אלא ספר החושף את חוויותיו של המחבר. כמי שחווה בחייו לא פעם אירועים מורכבים, מספר לנו הרב קרוב על התמודדותו האישית עם מחלה ממושכת – "למה זה קרה דווקא לי?", "מה ה׳ רוצה ממני?" – ומשלב סיפורים נוספים מחייו. רבים המתמודדים עם קשיים ואתגרים יוכלו למצוא בו תשובות לשאלות אמוניות ודברי נחמה.

חיבור זה, פורס לפני הקורא בבהירות ובשיטתיות את מקורות היניקה של תנועת דגל ירושלים, את האידאולוגיה שלה, את שאיפותיה המעשיות ושלבי התפתחותה. הספר מפריך את הדעה הרווחת, כביכול היתה זו אפיזודה שלא השאירה כל רושם.

ויסות עצמי הוא תהליך אקטיבי שבמהלכו האדם מנהל את עצמו – קובע מטרות, מיישם אסטרטגיות להשגתן ומבצֵע תהליכים של פיקוח והערכה. הוויסות העצמי נמצא כיום בחזית המחקר והעשייה החינוכית בעולם. מחקרים רבים מתארים את חשיבותם של תהליכי ויסות עצמי להתפתחות הקוגניטיבית, הרגשית והחברתית של ילדים ומבוגרים ולשיפור איכות חייהם. במערכת החינוך הוא מאפשר להעמיד את הלומדים ואת אנשי הצוות במרכז העשייה, להגביר את האוטונומיה שלהם ולחזק את יכולתם לפעול תוך כדי ביטוי מלא של אישיותם.

מטרתו של ספר זה היא להציע דרכים לקידום הוויסות העצמי בבתי הספר ובגני הילדים. מתוארת בו פדגוגיה המבוססת על ראייה רב-ממדית, על חיזוק המעורבות והמוטיבציה ועל קידום תהליכים שיתופיים ואקלים חברתי. הספר מיועד למורות ומורים בחינוך הרגיל ובחינוך המיוחד, לגננות, ליועצות חינוכיות, למדריכות, למנהלות ומנהלים ולמורי מורים. הוא מבוסס על פעילות חינוכית של הכותבת ושותפיה במשך עשרים שנה, ומתוארות בו תוכניות התערבות רבות שנערכו במִגוון מסגרות חינוכיות בחברה היהודית ובחברה הערבית.

זהו ספר ראשון בישראל המקיף את נושא הוויסות העצמי על כל היבטיו. הוא נכתב מתוך אמונה עמוקה שקידום תהליכים של ויסות עצמי יכול לגרום לשינוי מהותי במערכת החינוך.