'ניצלתי רק כדי לא להשכיח את השואה [...] נשרפתי כמו כולם במשרפות. לא הכוח שלי מאיץ בי. אני שליח ציבור. ניצלתי על מנת שלא לתת מנוח'. משה פראגר היה דמות מרתקת ושונה בנוף הארץ-ישראלי לפני הקמת המדינה ואחריה. הוא פעל להנחלת זיכרון השואה, מחקרה והנצחתה בחברה החרדית, והותיר חותם על עיצוב זיכרון השואה גם בחברה הישראלית הכללית. סיפור חייו של פראגר, איש רוח ומעש, משתלב בפרקים היסטוריים דרמטיים של העם היהודי. פראגר, יליד ורשה ובשר מבשרה של יהדות פולין התוססת, סייע במבצע מורכב ומסוכן להברחתו ארצה של האדמו"ר מגור, הרב אברהם מרדכי אלתר, ובמסגרת שליחותו הגיע אתו לארץ ישראל בשנת 1940. תקוותו לשוב חזרה אל חיק משפחתו שנותרה בוורשה נכזבה, ולאחר שנספו כל קרוביו, ובראשם אשתו ובתו, נשא פראגר את אשמת עזיבתם כל ימיו. מיד עם הגיעוֹ לארץ תיאר פארגר את אֵימי שלטון הנאצים מעל כל במה ובמאמרים רבים בעיתונות, ולאחר מלחמת העולם השנייה נמנה עם חוקרי השואה החלוצים בארץ. עד יום מותו עסק בעיצוב זֵכֶר השואה במרחב הכללי ובזה החרדי בפרט, וראה בפעילותו זו שליחות עליונה. בתוך מערבולת הימים מספר את סיפורו של אדם, של תקופה, של מציאות ושל ייצוג מציאות, של היסטוריה ושל זיכרון. פועלו של פראגר וכתביו הרבים הנדונים בספר זה חושפים צד לא מוכר ביחסים שבין התנועה הציונית ומדינת ישראל ובין החברה החרדית.

מאמרי הספר מתמקדים בהצגה פנורמית של מיזם בת-דור דרך מספר דיסציפלינות: היסטוריה, לימודי מחול, ניהול וניתוח ריקוד. הם עוסקים בסגנון ובאסתטיקה של הלהקה, ביצירות נבחרות שהועלו בה, ביוצרים בולטים שעבדו איתה, בביקורות שנכתבו עליה בישראל ובעולם, בסיפור הניהולי-כלכלי של הלהקה ושל בית הספר, בפועלן הייחודי של דה רוטשילד ואורדמן, ובניסיון של כוראוגרפים צעירים לפלס ללהקה סגנון יצירתי שונה בתקופה שקיומה היה מוטל בספק. לצידם מספרים, מנקודת מבט אישית, רקדנים וכוראוגרפים שרקדו, יצרו ולימדו בלהקה על עבודתם בלהקה לצד שתי המנהלות.

שיחותיהם של ראשי ישיבת הר עציון, הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין, בליל יום העצמאות ובליל יום ירושלים, היו נדבך מרכזי בעיצוב התוכן של ימים אלה. הצפירה המושמעת בעיצומו של יום הזיכרון, כעין תקיעת שופר גדולה ועוצמתית ברחבי המדינה כולה, והתכנסות התלמידים הבאים לבושים בבגדי שבת וחג בשעת הדמדומים שבין זיכרון לעצמאות, נתנו ביטוי מוחשי לאווירה ולציפייה שנוצרו לקראת השיחות. בשובך לציון מכנס את אוצרות הרוח האלה, שנאמרו לדורם אך כוחם יפה גם לדורות הבאים. מעבר להכרה בטובה הגדולה ומעבר לחובת ההודיה על גאולתנו ועל פדות נפשנו בימי אייר תש"ח ותשכ"ז, ומאז ועד הנה, שימשו השיחות ההן כמצע לבירור רעיוני נרחב ונוקב. הן פתחו דיון על היש ועל האין, על אתגרים ומשימות לעתיד ועל הפער שבין החזון והאידיאל לבין המציאות המורכבת של אורות וצללים.

הרב בן פזי על פי שיטה ייחודית חורז פרקים ומסכתות המלמדות דרך המבנה של המשנה את הסודות אותם רבי הסתיר בתוכה. המהות הרוחנית של המשנה מתגלה דרך הרמזים בתבניות שלה.

https://forms.gle/yGY8fnh2pT3rsjBY8

הרמ״ק, רבי משה קורדובירו, הראשון במהלך הדורות שהאיר בשמי ישראל את אור תורת הסוד באופן מבואר ורחב היקף. הקרובים אליו כינוהו בשם איש אלקים, והפליגו במידת קדושתו והשגותיו.

במהלך חייו הקצרים כגדול מקובלי צפת הוציא לאור עולם ספרים רבים מאוד. הידועים הם ספר פרד״ס רימונים האוגד בתוכו את יסודות הקבלה, אור יקר שהינו הפירוש המקיף ביותר הקיים לזהר הקדוש ובו הרמ״ק מפענח את צפונות הזהר בעומק עצום, וכן הספרים תומר דבורה, אלימה ואור נערב.

הרמ״ק סיכם במשנתו את יסודות תורת הספירות, והאריז״ל שהיה משומעי תורתו הרחיב ופיתח את תורת הסוד לרבדים נוספים.

בספר זה מוצגים לראשונה יסודי שיטתו המופלאה, אשר העיסוק בה נתמעט במהלך הדורות. בספר נסקור הן את גדולתו המופלאה, והן נושאים כגון קישורי הספירות, התפלה והכוונות במשנתו, תורת הגלגולים ועוד.

הספר יוצא לאור לרגל שנת ה-450 להסתלקות קדוש ישראל הרמ״ק, במטרה לעודד ולעורר את הלימוד בכתביו. אנו תפלה שספר זה יפתח צוהר ונתיב להגברת העיסוק והלימוד של תורתו הנפלאה, אשר מגלה רבדים נשגבים וטמירים של תורת הסוד באופן מקיף ועמוק.

תיאור מקיף ומעמיק של חיי הרב שמואל הלר (1884-1803), שהיה דמות מרכזית בחיי הקהילה היהודית האשכנזית בצפת במאה ה-19. מנהיג רוחני, רב ופוסק הלכה נועז, דיין רגיש ולמדן אוהב ספר, מרפא עממי ומנהיג ציבור. השניוּת שבדמותו – חסיד מזרח-אירופי ו"בן ארץ ישראל", כך הגדיר את עצמו, בעל תודעה ילידית ארץ-ישראלית – היא מפתח להבנת דמותו ואשנב שמבעד לו נבחנת הקהילה היהודית בצפת בימיו. הרב הלר הוא הנציג הבולט בקבוצת "בני הארץ", שצמחה בגליל בעת ההיא.

דרך תיאור פרשת חייו של הלר והמאורעות הדרמטיים שהיה עֵד ושותף להם, מוארות מחדש התמורות ההיסטוריות שחלו בימיו, ונחשפת במלוא מורכבותה הקהילה הצפתית האשכנזית שהנהיג וטיפח במשך עשרות שנים. בספר מוצעת נקודת מבט חדשה ומקורית על החברה היהודית הקדם-ציונית שהתפתחה בצפת ומכונה על דרך ההכללה 'היישוב הישן'.

לידע הרב שנצבר על היישוב הישן בארץ ישראל נוסף כאן נדבך שלא נחקר עד כה חקירה ביקורתית: צפת והגליל. צפת, שהייתה הריכוז היהודי השני בגודלו בארץ ישראל, אינה רק אחת מארבע "ערי הקודש", משנית לירושלים, אלא קהילה ייחודית שהתפתחה באזור ייחודי.

בספר מסתמנים פנים וניתנים שמות לחבל ארץ פריפריאלי שניטשטשו זִכרו וחשיבותו בתולדות היישוב, ומוצעת תמונה מאוזנת של הנוכחות היהודית בארץ ישראל בימים שקדמו לשיבת ציון המודרנית.

זהו סיפור מעצים על הפער בין השפל המוסרי של הנאצים והליטאים לבין ערכי המוסר הנעלים של האשה היהודייה, מהיאוש אל התקווה וההמשכיות.
ולדרך שבה שמרו על החוסן הנפשי והעניקו לחייהן תוכן יהודי מתוך מורשת המשפחה ומוסדות החינוך בטלז.

הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל (1953-1880), שהיה הראשון לציון והרב הראשי הספרדי השני בארץ-ישראל (והראשון במדינת ישראל), מנהיג ציבור לאורך עשרות שנים, בעיקר בארץ אך גם ברבנות קהילת סלוניקי, עסק באופן אינטנסיבי בכתיבה. כתיבתו הענפה, שנדפסה בעשרות כרכים, מורכבת מסוגות ספרתיות שונות: תשובות הלכתיות, פרשנות וחידושים, הגות ואיגרות בנושאים שונים. אולם על אף היקפה הרחב ומקומו המרכזי בין רבני המאה העשרים, דומה שיצירתו ואישיותו לא זכו למקום ראוי דיו, והמחקר על אודותיו דל יחסית. זאת ועוד. נראה שגם העולם הדתי והרבני לא הפנים בצורה משמעותית את יצירתו ההלכתית וההגותית של הרב עוזיאל, שבמקרים רבים הייתה חדשנית ומקורית והציגה התמודדות מרתקת עם אתגרי הזמן: החילוניות, הציונות, ההתיישבות החקלאית, הקמת המדינה, קיבוץ הגלויות, התקדמות המדע, מעמד האישה ועוד ועוד.

הקובץ שבידיכם בא לתקן מעט את מצב הדברים ולהעשיר את ידיעותינו על הרב עוזיאל ועל יצירתו ומורשתו. שלושה מדורים בקובץ: פילוסופיה והגות, משפט עברי והלכה, פעילות ציבורית והנהגה, וכלולים בו שנים עשר מאמרים, פרי עטם של טובי החוקרים בתחום, וכן פתח דבר, המציגים מזוויות מבט שונות נדבכים מרכזיים מדמותו ויצירתו של הרב עוזיאל. מתוך כך מרים הקובץ תרומה ניכרת הן לחקר ההלכה וההגות הרבנית של המאה העשרים בכלל והן לשיח הציבורי על דרכן של ההלכה ושל ההגות היהודית בהווה ובעתיד, לנוכח תמורות העת החדשה והקמת מדינת ישראל.

בעבור רבים מהוגי הציונות תכליתה של הציונות אינה מתמצית בהקמת בית לאומי לעם היהודי, בבחינת מקלט ליהודים, כי אם גם בחידושה של התרבות העברית והחיים היהודיים. בעיניהם, היהדות זקוקה לרוח הרעננה ולחירות שמביאה עמה הישראליות, כשם שהישראליות זקוקה להד העמוק שמביאה עמה המסורת היהודית העתיקה.

ספר זה, בכייה לדורות, צועד בעקבות דבריהם של הוגים אלו ומבקש להצמיח משמעות חדשה-ישנה לתשעה באב בדמות יום אבל לאומי, משמעות ההולכת ונוצרת מן המפגש המפרה שבין היהדות מזה והישראליות מזה. היהדות הדורשת מן הישראליות להתמסר לעבר, והישראליות הדורשת מן היהדות לתרגם את זיכרון העבר למשמעות רלוונטית, כאן ועכשיו; היהדות הקוראת לישראליות לכאוב את כאב העבר, והישראליות הקוראת ליהדות לשאול ולהרהר – מדוע ולמה; היהדות הנושאת מדורי דורות את יום הצום, יום האבל, והישראליות המתרגמת ומרחיבה את משמעותו מן המשמעות הצרה של יום אבל דתי על חורבן המקדש, ליום אבל לאומי. יום המאגד את כל צרותיהן של עדות ישראל, אשר סיפורם מסתתר בין שורות הקינות לתשעה באב, שנכתבו בקהילות השונות, במזרח ובמערב, וספר זה מספר את סיפורן.