שיחותיהם של ראשי ישיבת הר עציון, הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין, בליל יום העצמאות ובליל יום ירושלים, היו נדבך מרכזי בעיצוב התוכן של ימים אלה. הצפירה המושמעת בעיצומו של יום הזיכרון, כעין תקיעת שופר גדולה ועוצמתית ברחבי המדינה כולה, והתכנסות התלמידים הבאים לבושים בבגדי שבת וחג בשעת הדמדומים שבין זיכרון לעצמאות, נתנו ביטוי מוחשי לאווירה ולציפייה שנוצרו לקראת השיחות. בשובך לציון מכנס את אוצרות הרוח האלה, שנאמרו לדורם אך כוחם יפה גם לדורות הבאים. מעבר להכרה בטובה הגדולה ומעבר לחובת ההודיה על גאולתנו ועל פדות נפשנו בימי אייר תש"ח ותשכ"ז, ומאז ועד הנה, שימשו השיחות ההן כמצע לבירור רעיוני נרחב ונוקב. הן פתחו דיון על היש ועל האין, על אתגרים ומשימות לעתיד ועל הפער שבין החזון והאידיאל לבין המציאות המורכבת של אורות וצללים.

האם חשבתם פעם כיצד מוחנו מתרגם תמונות דו-ממדיות לתמונות תלת-ממדיות? מהם הכישורים הנחוצים כדי להבין את המרחב  ולהתמודד עם משימות מרחביות? מה הקשר בין כישורים אלה לידע ולהישגים בגאומטריה של המישור והמרחב?

בספר זה הכותבות פותחות צוהר לעולם המופלא של תפיסה חזותית ותבונה מרחבית. מובאים בו הסברים המשלבים תאוריות פסיכולוגיות, ידע מתמטי, והניסיון הפדגוגי של הכותבות. בסיומו של כל נושא מוצעות משימות להעמקה ולפיתוח התבונה המרחבית ופתרונות לחלק מן המשימות.

הספר מיועד לעוסקים בהוראת מתמטיקה, למכשירי מורים למתמטיקה ולחוקרים בתחומים המערבים תבונה מרחבית. יוכלו להפיק ממנו תועלת גם קוראים המעוניינים להעמיק את ידיעותיהם בנושא מרתק זה.

בספר זה אני רוצה להחיות בזיכרון ולהעלות על הכתב את כל מה שאני יכול להיזכר בו”, פותח משה זונשיין את ספרו ורשה היהודית. ואכן, בספר זה מעלה המחבר מתהום הנשייה את ורשה היהודית בתחילת המאה העשרים ובין שתי מלחמות העולם, בתקופה שהייתה המרכז היהודי הגדול והחשוב באירופה. זונשיין מוליך את הקוראות והקוראים על פני הרחובות נלבקי, מילה, סמוצ’ה ואחרים, מזמין אותם לבקר בגן קרשינסקי, בבית הכנסת הגדול, בחצרות הבתים ובבית הקברות ברחוב גנשה, ומפגיש אותם עם הטיפוסים הססגוניים שהתהלכו שם ועם הריחות והצלילים האופייניים להם. פרקי זיכרונות אלה, המתפרסמים לראשונה בתרגום מיידיש לעברית, כתובים ביד אמן ובלי להיכשל בתוויות סטריאוטיפיות או בהתרפקות נוסטלגית מתקתקה. גם ההשלמות הספרותיות נקראות באותה מידה של אמינות ומשתלבות היטב בריאליה המתוארת.

בתחילת שנת 2000 החלו יוצרים ויוצרות חרדים להפיק סרטים עלילתיים בעלי מאפיינים דתיים. הסרטים הופצו לחרדים מזרמים ש"פתוחים" לטכנולוגיה מודרנית ומשתמשים בה, ובן רגע היו לפופולריים מאוד. תופעה זו, המתרחשת גם היום לצורותיה, מקפלת בתוכה תובנות רבות על החברה החרדית בישראל ועל התנהלותה התרבותית. 

ספר זה עוסק בשני תחומי מחקר עיקריים: תקשורת קהילתית ותרבות הפנאי בחברה החרדית בישראל, מתוך בחינה אתנוגרפית ארוכת טווח של הקולנוע החרדי – סרטים בהפקה ובהפצה של חרדים וחרדיות למגזרים החרדיים, ובהם מוצגים גיבורים וגיבורות חרדים. בספר משולבים שלושה תחומי חקר ודעת עיקריים: מחקרי תקשורת ותרבות, אנתרופולוגיה חזותית ולימודי יהדות. בעזרתם נבחנים ומוסברים אופני ההפקה, ההפצה וההתקבלות של סרטים חרדיים עלילתיים. עוד נבדקים כאן סרטים חרדיים שעוסקים בעיקר בזהויות מעמדיות, זרות ולא פורמליות בחברה החרדית ובמיקומן החברתי.

הספר מציע הצצה לשינויים המתרחשים בחברה החרדית בישראל והבנה תאורטית שלהם מנקודות המבט של סוכני תרבות חרדים חדשים שצמחו מלמטה, יצרו, עיצבו ופיתחו תעשיית קולנוע חרדית, ושל צרכני הסרטים החרדיים, שהוסיפו והרחיבו את הצפייה בסרטים לתרבות פנאי קולנועית-חרדית מודרנית, חדשה ומיוחדת. צירופם של כל אלה מעלה מחשבה מחודשת על גבולות פנימיים וחיצוניים של החברה החרדית בישראל. 

כיצד מובילים תהליך של חדשנות? איך מאפשרים לחדשנות להתפרס על תחומי הוראה ולמידה שונים? כיצד מחוללים חדשנות היוצרת אדוות במרחב האקדמי והחינוכי? מהו מוקד רלוונטי לחדשנות פדגוגית בהשכלה הגבוהה? בספר זה אנו מבקשים להתמודד עם שאלות אלה ונוספות, המלוות כל מוסד חינוכי ואקדמי הנדרש לתהליכי שינוי עמוקים בדרכי הלמידה וההוראה. מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה עומדת בפני אתגר המעבר מגישה פדגוגית מסורתית, המבוססת בעיקרה על הוראה פרונטלית, לגישה הרלוונטית ללומדים ומפתחת אצלם מיומנויות למידה כאורח חיים. מעבר זה אינו פשוט ודורש שינוי תפיסתי בקרב הלומדים, הסגל ומובילי מוסדות חינוך. הרצון להעמיק למידת חקר ממוקדת לומד ולקדם למידת צוות הוא בליבת הבחירה בפדגוגיה של למידה מבוססת פרויקטים. הספר משקף תהליך מורכב של חדשנות פדגוגית ברוח זו, שהתרחש במציאות במוסד אקדמי ישראלי. השאיפה לחדשנות נבעה מחוסר נחת באשר לדרכי הלמידה וההוראה, שהיו ברובן פרונטליות וממוקדות מרצה. תהליך השינוי החל בהובלתה של הנהלת המוסד בכיוון "מלמעלה למטה", אבל במהלכו התרבו יוזמות "מלמטה למעלה", כשחברי סגל אימצו מגוון של פדגוגיות ממוקדות לומד. בספר מוצגים מחקרים המבוססים על ניסיון זה ואשר נוגעים בארבעה היבטים: ההיבט הארגוני בהובלת תהליך החדשנות הפדגוגית; ההיבט של חברי הסגל המאמצים את החדשנות; ההיבט של הסטודנטים שחוו לראשונה למידה כזו; וההיבט המערכתי להפצת החדשנות הפדגוגית. 

"שוב ושוב עולמם של ילדים חתום בפנינו. כל שנותר לנו הוא להביט בפניהם, במחוות גופם, להאזין לשפתם – יבשת מסתורית, זרה לאין חקר, שהוגלינו ממנה לעד. בזעם או בכאב – האם יש הבדל בין השניים? – אני מידפק על דלתות נעולות, ממתין נכלם בפתח בית שאליו לא נקראתי לבוא; הבריחים נעולים, החלונות מוגפים לצמיתות. עולה בדעתי קריאתה של המורה, קריאתם של המורים כולם: תהיו איתי, תלמידים, למה אתם לא איתי, בבקשה, תהיו איתי רגע."

שנות לימוד הוא תיעוד של חיי בית הספר מבעד לעיניו של מורה ומנהל. בכנות וברגישות, בפרוזה צלולה ואינטימית, מתאר גיש עמית רגעים של קרבה, תקווה וניצחונות צנועים, אך גם כישלונות, חיבוטי נפש ובדידות. זהו ספר המבקש לתת את הדעת על מורכבות המעשה החינוכי בעת הזו, על המפגש בין מורים לתלמידים, על הוראה והורות, ועל עולמה הסבוך של הילדות, שכאב ויופי משמשים בה יחדיו. 

מה אנו יודעים על הסמארטפון שלנו? האם אנו מפעילים את המרובע הדק הזה שמחובר אלינו כאיבר מאיברנו מאז שנות התשעים, או שהוא מפעיל אותנו? ד"ר לירז מרגלית חושפת בפנינו את מה שאנחנו לא יודעים, או, מדויק יותר, את מה שלא רוצים שנדע עליו ועל הפעולות הסמויות מן העין שנעשות על ידי מפתחי האפליקציות ואשר מטרתם העליונה והמובהקת היא ללכוד אותנו בתוכו לתועלתם. המשמעות של העברת מכלול חיינו אל עולם הדיגיטל היא שכל הקלקה וכל מילוי טופס מתועדים ומנותחים. העקבות הדיגיטליים הללו הם מכרה הזהב והיהלומים של ימינו. כריית מידע מאפשרת לחברות מסחריות לבנות פרופיל של כל משתמש, באמצעות אלוגריתמים המספקים מודיעין פסיכולוגי אין־סופי, ולשלוח לו מבול של מסרים התואמים את אישיותו, ובכך להנדס בו כל פעולה, תחושה ומחשבה בלא צורך באינטראקציה ישירה עמו.
בעוד שמרביתנו מאמינים כי המציאות הדיגיטלית מזמנת לנו חופש מידע ובחירה רב, מגלה לנו המחברת את פניה האשלייתיים ואת המניפולציות המתוחכמות שנועדו לפתות את המשתמש להתמסר ליישומים, להתמכר לאתרי תוכן וחברה, ולבזבז עוד ועוד זמן וכסף באתרי קניות. ובאין חוקים, רגולציות ובלמים להגנה על משתמשי הדיגיטל מסתמנת תמונת מציאות עתידית שבה האדם שבוי "מרצון" בהיעדר חופש מחשבה, רצון ובחירה.

הצורך בחשיבה ביקורתית בתחום המדעי הפך להיות הכרחי לשם קבלת החלטות יום-יומיות בתקופת הקורונה. מספרים, אחוזים ומחקרים הציפו את התקשורת, מעורבבים באווירה של פייק ניוז, פוסט-אמת וקונספירציה. לצרכן התקשורת המצוי לא היו כלים להתמודד עם המידע המדעי. ספרו של שלמה קניאל נועד לאפשר להבחין בין מאחז עיניים לבין מומחים; הוא מבקש למצוא את האיזון בין ציות עיוור לכל מידע המופיע בלבוש מחקרי לבין זלזול במדע.

חלקו הראשון של הספר דן בתחום האוריינות המדעית: חקר השיח המדעי וגבולות השפה, מדע כמייצר מידע, מעשי רמייה והטיות אנושיות, יוהרת המדענים ופסבדו-מדע המורידים את כוחו והשפעתו על המדע. החלק שני עוסק באבני הבניין של החשיבה הביקורתית: מסגור ונרטיב, הכללה, אינדוקציה ודדוקציה, השוואה ואנלוגיה, לכידות ועקביות, הערכה ומדידה, חשיבה סיבתית מעגלית וחשיבה הסתברותית. החלק השלישי עוסק בחשיבה ביקורתית בדגש על המחקר, החוקר והנחקר, כמו למשל הבחנה בין עובדות, ראיות ומסקנות; הבחנה בין סקר למחקר ובין מדע פופולרי למדע תקני; הטיות הפרסום וההשוואות המרובות; בעיות בשיפוט מדעי, מערכי מחקר שונים, כלי המדידה, היבטים ביקורתיים על השערות המחקר והדרכים להסיק מסקנות ביחס לדחייה וקבלת השערות, מובהקוּת ומשמעות. החלק הרביעי מתמקד בחוקרים והנחקרים: דרכי הדגימה והייצוג, הטיות שונות, השפעות החוקר על המחקר והנחקר בדרכים גלויות וסמויות, לצד דיון בחשיבות הספקנות, הענווה, הסקרנות והקוד האתי של החוקרים.

"עד הכניסה לכלא הייתי מורה, בחור בסדר בסך הכל, משלם מיסים, עושה מילואים. כל זה נגמר ברגע בו גרמתי לתאונת דרכים קטלנית. עם מספר האסיר החדש אני הופך לאזרח במדינת שב"ס: אקס טריטוריה עם חוקים, שפה ואנשים אחרים ממה שהתרגלתי להכיר, וכדאי מאוד שאתחיל..."

אלקנה ברכיהו היה בדרכו הביתה לאחר עוד יום עבודה שגרתי. באמצע הדרך, הוא ביצע פנייה לא נכונה בצומת והתנגש במשאית. התוצאה היתה טרגית: אישה שחלפה במקום באותו הרגע נהרגה ואלקנה הורשע בגרימת מוות ברשלנות ונידון לשנת מאסר בפועל. כך חייו התהפכו מקצה לקצה וכך נולד סיפורו, שנכתב בכלא יום אחר יום בתוך מחברת צהובה קטנה שקיבל מאימו.
"אל תמהר לעבור" הוא יומן אינטימי על מסע ארוך שמתרחש בגבולות הצרים של תא המאסר, שמתאר את הגעגועים לבית ולמשפחה, רגשות האשמה שלא מרפים, הפקפוק העצמי והפחד מהחברים לאגף. אך עם הזמן ההכחשה הופכת לקבלת הדין: אלקנה הופך מזר מוחלט לשותף פעיל בחיי הכלא הסוערים, מצליח למצוא שפה משותפת עם שאר האסירים, ולומד איך להפוך את החור השחור שנפער בחייו למקור של תקווה.

● איך שורדים את הלילה הראשון בתא? 
● מה השאלה שאסור בשום אופן לשאול אסירים? 
● כיצד אפשר להפוך את המקום האפל ביותר-  להזדמנות לתיקון?
● איך חוגגים את ליל הסדר בין הסורגים?

החינוך העברי בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היה בין הגורמים המרכזיים לקידום המטרות הציוניות. כבר מראשיתו פעלו חלוציו (המורים העבריים) לעיצוב דמותו של דור הבנים. מיתוסים לאומיים היו בין דרכי ההבניה של תודעתו האידיאולוגית והערכית של דור הבנים, בבחינת אמצעי לסגל לו השקפה ותפיסת עולם על פי האידיאות המרכזיות של הציונות. על פי תפיסה זו, תקופת בית ראשון ושני הובנו כמיתוסים מכוננים ותבניות עומק של תודעה היסטורית; הודגשו מיתוסים של גבורה והקרבה ומאבקים למען חירות לאומית; מיתוסים היסטוריוסופיים התוו "מעגל היסטורי" דטרמיניסטי; צויר מיתוס של דמות אנושית חדשה, דיוקן רצוי של דור הבנים הארצישראלי – "היהודי החדש" או "העברי החדש", והואדר מיתוס ה"מולדת" ו"זכותנו ההיסטורית על הארץ". מיתוסים אלה מתאפיינים ברטוריקה ריגושית, עשירה במבעים פיגורטיביים, עשירה במושגים ואופני מבע הטיפוסיים לשיח האידיאולוגי-ציוני, רטוריקה המתאפיינת בלשון מלאת פאתוס המשרתת את תוכנם וייעודם.

ספרו של דוד שחר, מיתוס וחינוך, עומד על המיתוסים הלאומיים שעיצבו את עולם הערכים של דור הבנים בראשיתו של החינוך העברי בארץ ישראל, והם עתידים להשתרש בתרבות העברית בארץ ישראל בהמשך הדרך ולהפוך במידה רבה לחלק חשוב של תרבות לאומית זו. מנקודת מבט מחקרית הספר נותן מענה לשאלה מהם התכנים והמנגנונים היוצרים תודעה היסטורית לאומית וזהות לאומית בראשיתה של חברה לאומית מתהווה – הוא מהווה נדבך חשוב בבחינת דפוסי הזיכרון הקולקטיבי ובבחינת השימוש בייצוגי העבר בתהליך בניית האומה העברית בארץ ישראל.